פינחס (כה יב), הנני נתן לו את בריתי שלום.

כתב בכתב סופר עה"ת וז"ל: במדרש [במדבר רבה פכ"א סימן א] מאריך כאן על מעלת [כצ"ל] השלום, שנאמר [משלי ג יז] דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ונתן הקב"ה לפנחס ברית שלום, ונ"ל בפירוש הקרא דרכיה דרכי נועם וכו', כי לא צוה ה' ולא הטריח אותנו בדברים המטריחים שהם לעול ולמשא על האדם יותר מדי וכו', ועל זה ראוי [כצ"ל] לקרות על התורה הקדושה דרכיה דרכי נועם, כי לא קשה לקיים התורה מאל"ף עד תי"ו, ואינה מנגדת לטבעי האדם, ולא הכביד עלינו הבורא וכו', אבל הצדיק יעשה לעצמו גדרים וסייגים לסגף את עצמו, והצדיקים אינם חסים על עצמם וכו', וזה אינו דרך נועם, כי אינו מתענג הגוף מזה וכו', אבל לא יאמר אדם שיהיה חסיד ופרוש יותר ממה שציותה התורה לנו, ויהיה פרוש מהעולם, מוזר מאחיו הישראלים, ולא יתחבר להם, כי מה לו ולהם וכו', כי לא כן הוא רצון העליון ית"ש המשגיח בחסדו על כולנו וכו', ומי שאינו מתנהג עם העולם באחדות ובכל עת ובכל מקום כראוי ונכון, אינו מקיים אפילו התורה שנתן לנו כמצווה עלינו מנותן התורה וכו', וז"כ דרכיה דרכי נועם, דהתורה נעימה לכל בני אדם, וזה התורה, אבל הנתיב אינו נעים, ועכ"פ שלום יהיה בכל נתיבות שדורך בה הצדיק העושה דרך לעצמו בגדרים וסייגים, ומ"מ יהיה בשלום עם שאר אחיו ישראל. והנה פנחס אשר קנא לאלוקיו וכו', אם לא היה מתנהג בשלום ובאחדות והיה פרוש מכל אדם, למה לו לסכון בעצמו כפי' רש"י שהיה רוצה להורגו, ומה לו לזה, אבל עשה כן לטובת הכלל אחיו בני ישראל, ולכן ראוי שיהיה לו שכרו שלום, והיינו דמייתי המדרש מקרא קודש דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ע"ש.

והנה איתא בילקוט שמעוני (רמז תשעא עה"פ והיתה לו ולזרעו וגו'): אמר רבי שמעון בן לקיש, פינחס הוא אליהו. א"ל הקב"ה, אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר (מלאכי ג כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים וכו'. הנני נותן לו את בריתי, בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונתן לו חיי העוה"ז וחיי העוה"ב ונתן לו שכר טוב, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ע"כ.

ונראה לבאר עפ"ז מה שאליהו לאחר שהרג את נביאי הבעל, ואיזבל איימה עליו שתהרגנו, כתוב (מ"א יט ד) "וישאל את נפשו למות, ויאמר רב עתה ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי", ואמר (שם פסוק י ופסוק יד) "ואותר אני לבדי", דהיינו שחשש פינחס הוא אליהו ששכרו הגדול שקיבל מאז, יתבטל עתה, שכן עתה דרך בדרך שבה נשאר לבדו, ונתיבותיה שלום כתיב, ואם נשאר לבדו, א"כ מוזר הוא מאחיו הישראלים, ולכן ביקש נפשו למות, שכן כל שכרו באריכות ימים בעוה"ז הוא דוקא בגלל השלום, ועתה שביטל מידה זו א"כ לא טוב הוא מאבותיו שחיו חיים רגילים ומתו בבוא עיתם. ולכן הקב"ה אמר לו (שם פסוק יח) "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל", כדי שלאחר שישאיר בישראל רק שבעת אלפים וכולם צדיקים, א"כ אליהו הינו כבר חלק מהרוב אשר לא כרעו לבעל, ולא ישאר לבדו בין רוב עובדי ע"ז.

ואפשר שהיינו הטעם שנגלה ה' אליו פנים אל פנים בפעם הב' (כמ"ש בפסוק יא) [וזה בשכר שקידש שם שמים בהר הכרמל, וכמ"ש ברד"ק (פסוק יג) ובפי' בינת המקראות (הפטרת פינחס בפסוק י בסוגריים)], ודוקא עתה ולא מיד אחר מעשה הר הכרמל, כי עתה כשתהא על הראשונות בחושבו שלא טוב עשה ולכן יפסיד את ברית השלום עם הקב"ה, הראה לו ה' שהברית קיימת, והינה בתוקפה ביתר שאת, שכן דוקא עתה נראה אליו פנים אל פנים, וגם זהו השכר הגדול ביותר שאפשר לקבל בעוה"ז, וזהו חל משכרו בעוה"ז.

ובעיקר הענין דפינחס הוא אליהו, ראה במה שהאריך בזה בס' 'אליהו הנביא אליהו התשבי אליהו הגלעדי' (סימן ג). ועי' להרד"ק (שם פסוק ד) עה"פ כי לא טוב אנכי מאבותי, שכ' וז"ל: נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו. וזה ראיה לאומר פנחס הוא אליהו. ע"כ. ועי' בשו"ת הרדב"ז (סימן ב' רג) שהביא דעת האומרים שפינחס הוא אליהו ממש, ושוב הביא דעת חכמי הנסתר ששורש נשמת אליהו הוא פינחס, ואינו פינחס ממש. ומהר"צ הכהן מלובלין ב"הערות לדברי ימי חכמי ישראל" [שנדפסו בקובץ סיני ובסו"ס אשל הגדולים ובסו"ס שם הגדולים הוצאת יהדות] (עמ' ב והלאה ובעמ' יג) דן בענין אורך ימיו של פינחס, וכן בביאור פינחס הוא אליהו. ע"ש. ובתוך דבריו (בעמ' ד) כתב וז"ל: ויראה כי היה ענין פינחס להתבודד בפני עצמו בעבודת ה' לבד, ולכן נדמה למלאך. ע"ש. ושם ציין לדברי התנא דבי אליהו רבה (פרק יא אות ב) שנחשב לפינחס שהרג מ"ב אלף מבני אפרים מפני שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה להחזיר את ישראל למוטב. ע"ש. וכל זה היפך מעשה פינחס עם זמרי וכזבי לפי ביאור הרב כתב סופר ז"ל.

ודרך אגב, יש להשוות דברי הרב כתב סופר ז"ל בענין שאף הצדיק צריך להתנהג באחדות עם אחיו ולא ליפרד מהם, למ"ש מו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (סוף עמ' ל) בשם חמיו מהר"מ גיפטר ז"ל. ע"ש. ובקו' דעה חכמה לנפשך (עש"ק מטו"מ תשע"ג דף יד ע"א) הביא בזה דברי המשנה בעדיות (פ"ח מ"ז) 'אין אליהו בא לרחק וכו', אלא לעשות שלום בעולם'. 
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תיז)].