שלמא בעלמא

ויקרא (א א), ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו'.    ובס' מראש אמנה למו"ר מהרא"מ שך ז"ל הביא דברי בעל הטורים בשם חז"ל שא' דויקרא זעירא כי משה רבינו רצה לכתוב ויקר בלי א' כמו שנאמר בבלעם, לשון מקרה, ללמד שאין הקב"ה מדבר עמו בקביעות, אך הקב"ה ציוהו לכתוב ויקרא לשון קביעות, ולפיכך כתב משה בא' זעירא, כדי למלאות את ציווי ה', אך יחד עם זאת לנהוג במידת האפשר בענוה. ומרע"ה קבע כן בתוה"ק ללמדנו עד היכן חובת הענוה מגעת. עש"ב. ועי' בס' חבצלת השרון עה"ת (עמ' ד).    ולכאורה יש לבאר אמאי דוקא הכא לימדנו מרע"ה מידת הענוה. וכן הקשה בקו' דעה חכמה לנפשך (פר' שמיני תשע"ד דף יד ע"א). ע"ש. ויש לבאר לפמ"ש בס' מראש אמנה הנ"ל (להלן בפסוק ב) שעיקר הקרבנות הוא לבוא לפני ה' בהכנעה [וכדאיתא בקרא (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה. וע"ע בויקרא רבה (פ"ז סימן ב) ובס' שיח שרפי קודש ח"ה (דף לח ע"ד אות ד) ובס' אש דת ח"ב (עמ' תנו-תנז) ובס' תפארת ...

ויקהל (לו ה), ויאמרו אל משה לאמר, מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה.          והנה בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' קכז) הביא מחכמי מראכש שביארו פסוק זה בדרך דרש, ובאופן הב' כ' לבאר עפ"ד הרב שמנה לחמו ז"ל שהקב"ה מקבל את הנשמה בחזרה עם רבית שכן היא מבונה מכל טוב בתורה ובמצוות. ע"ש. ועד"ז נראה עוד לבאר פסוק זה בענין שכר המצוות, והוא בהקדם דברי רבינו יונה ז"ל ביסוד התשובה (הנד' בסו"ס שערי תשובה) שכ': והיה נראה [ר"א בן פדת] כפתי בעיני העולם בשביל אהבת מצות הבורא לעסוק בתורה. ואם עשה כן ונפטר בחצי ימיו, נותנין לו שכר כאילו חי כל ע' שנה ימי שנותינו במצוות וכו'. והנה הרב חיד"א ז"ל בס' פני דוד (פר' עקב סי' ו) כ' לבאר ענין זה עפ"ד הראשונים ז"ל בענין פועל שנאנס בחצי היום, וכן עבד עברי שחלה שלוש ועבד שלוש. ע"ש. וע"ע בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' קפ) ובס' משכיל לדוד להרמ"ז ז"ל (בהנד"מ עמוד רכה) ובמש"כ בס"ד בחי' קדושין (לט ע...

כי תשא (לד כח), ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. איתא במדרש תנחומא (סימן לו): מנין היה יודע משה אימתי יום, אלא כשהקב"ה היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה, לפי שהיום והלילה שוין לפני הקב"ה וכו'. ע"ש. וכתב בשו"ת חמדה גנוזה (סימן ב אות א ד"ה ראיתי): לא פורש במדרש לשם מה היה צריך לדעת משה מתי יום ומתי לילה. הגרי"מ טוקצ'נסקי פירש אותו לענין שמירת השבת וכו'. ע"ש. והנה בפרשת דרכים (דרוש כג, בהנד"מ דף רנז סע"ב) כתב וז"ל: והנה אנחנו נאמין אמונה שלימה דכשם שאנו מבדילין בין יום הששי ליום השביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר הימים, ומלבד מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סה ע"ב וברש"י שם) מענין גיהנם ששובתין הרשעים ביום השביעי ונהר סבטיון, עוד יש הבדלים רבים ודברים מופלאים בשמי השמים בין ימי חול ליום שבת קודש כאשר נודע ליודעי חן. ע"כ. וה"ד בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (פר' דברים סוף עמ' יב). ולפי דבריו י"ל...

כי תשא (לב ב), ויאמר אליהם אהרן, פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם וגו'. וראיתי למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 3960) ששאלוהו על מנהג שהיה במארוקו שהיה גברים עם נזמים באזניהם, וענה שמקור המנהג מד' הכתוב פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, ושכן נהגו לעשות לילדים חביבים בג'רבא. עכ"ל. ופלא על מש"כ מהר"ר אדיר הכהן נר"ו (מח"ס פרח מטה אהרן) באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 4269 אות ב) שלא מצינו בתנ"ך נזם באזני איש. ושו"ר שם (מס' 4493) ששאלוהו מקרא דפרקו נזמי הזהב וגו', והשיב מדברי הראב"ע ז"ל שם שכתב "מנהג מצרים היה לשים נזמים באזניהם". והביא ראיה מהנביא (שופטים ח כד) שכתוב "כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם". ואין להביא ראיה מבני ישמעאל לבני ישראל. ע"כ. ושו"ר שכ"כ בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) שהוא מנהג המצרים והערביים. ועי' בביאור הרד"ל (שם אות כג). וע"ע בס' האיש משה ח"ב (ע...

כי תשא (לא טז), ושמרו בני ישראל את השבת.          ומהר"א ענתבי ז"ל בס' חכמה ומוסר (דרך הקדש פ"ב) הביא מה שרמזו דורשי רשומות במלת שבת למפרע ר"ת ת'שוב ב'יום ש'בת, שהתשובה ביום השבת יותר מתקבלת מימות החול. והאריך לבאר הטעם. ע"ש. ולעד"נ לבאר עפמ"ש בעלי המוסר על חשיבות חשבון הנפש שיש לעשות תדיר, והנה בששת ימי המעשה האדם טרוד אף במחשבתו, ואין הזמן גרמא כ"כ לזה, משא"כ ביום השבת, ולכן התשובה שהאדם עושה ביום השבת היא תשובה מחושבת ושלימה ומתקבלת ברצון לפני אדון כל. 

כי תשא (ל טז), ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל, ונתת אתו על עבדת אהל מועד.          כתב רש"י, שני מנינים היו, אחד בתחילת נדבתן אחר יוה"כ, ואחד בשנה שניה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים וכו', ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים. ע"ש.          ותמה הרמב"ן (לעיל פסוק יב), איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים, והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חודשים ולא מת אחד וכו'. ע"ש.          ואפשר ליישב שמתחילת נדבת המשכן ועד הקמתו לא מת אחד בזכות המשכן, וכמו שמצינו בילקוט (מלכים א פרק ז פסוק נא) שלא מת אחד מבוני בית המקדש בזמן בנייתו בימי שלמה, ואף לאחר מכן מתו רק בגלל החשש שיבנו בתים לע"ז. וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אוצר ההפטרה (פר' פקודי דף קעז ע"ב) כי כך ראוי ל...

כי תשא (ל טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם. ואפשר לבאר שכדי לכפר בעינן שהאדם יהיה עניו [כמאה"כ (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה. ועי' בויקרא רבה (פ"ז סימן ב) ובס' שיח שרפי קודש ח"ה (דף לח ע"ד אות ד) ובס' מראש אמנה (עמ' רטז) ובמש"כ בס"ד להלן בחי' ויקרא (א א)], וכמו שביאר במאיר עיני ישרים בשם ס' שפתי כהן, שמחצית השקל דוקא, כדי שיחשוב האדם שהינו חצי ולא שלם. וע"ע שם בשם ס' באר מים חיים. ולכן אומרים לעשיר שלא ירבה אלא יתן כמתנת העני [ושו"ר שכ"כ באוצר המדרשים בשם פסיקתא זוטא, שהעשיר לא ירבה שלא יתרברב על העני. ועי' בדעת זקנים לבעלי התוס' ובמדרש תנחומא (פר' כי תשא סימן ג)]. וכן לעני אומרים לא שלא יחשוב שיש לו פחות עוונות מהעשיר, מכיון שאין לו נסיון העושר [ובפלא יועץ (ערך עשירות) כ' שנסיון העשירות גדול מנסיון העוני. וע"ע ב מש"כ בס"ד בחי' בראשית (ו ג) ], אלא עליו להרגיש בענוותו שהינו מלא חטאים [דגם בזה שייכא ענוה שיחשיב עצמו לרשע, כדאיתא בנדה (ל ע...

תצוה (כז כ), ויקחו אליך שמן זית זך. וביאר הרמב"ן: וטעם אליך, שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי. ובהעמק דבר הקשה, וכי לא נאמנים פקידי המשכן ע"ז, ומה יעשו לאחר פטירתו של מרע"ה. ע"ש. והביאו באילת השחר והוסיף להקשות וז"ל: וצ"ב הרי זה דין לעושי השמן שיעשוהו כדין מטיפה ראשונה ומהזיתים שבראש האילן, ומה הצורך שמשה יראה.          וי"ל שכל דיני השמן הם כדי שיהא זך ביותר, והוא השמן הראוי למאכל המלכים וכמ"ש הראב"ע ז"ל [ועי' ברש"י (ויחי מט כ) שביאר מאה"כ שם "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", שהכוונה לשמן זית]. ועם ישראל לא הכירו בזה, שכן כולם עבדים היו במצרים, ודוקא מרע"ה שגדל בבית מלכים יכל להבחין בזה. ותו י"ל שמכיון שמשה כבד פה היה שנשרף בגחלים במה שניסהו פרעה, הנה ידוע שהחלש בחוש א' מתחזק לו חוש אחר, וכמו העיור שחוש המישוש מפותח בו ביותר (וכן הוא אף בנולד בריא, וכמו שכתבו החוקרים ), וכמו כן מרע"ה חוש הראיה היה מפותח בו ביותר ויכל להבחין בזכות השמן. ואח"כ מרע"ה בודאי לימד ...

תרומה (כז יט), וכל יתדת החצר נחשת.          וכתב הרב חיד"א ז"ל בס' חומת אנך וז"ל: וסמיך ליה [בפסוק הבא] הדלקת הנרות, רמז לנרות חנוכה, נחשת ר"ת נר חנוכה שמאל תדליק, וסמיך ליה שמן זית, כי הוא מצוה מן המובחר. רבינו אפרים ז"ל. ע"כ.             ולעד"נ להוסיף בזה, ש'נחשת' הוא ר"ת נרות חנוכה שבת תדליק, והוא סדר ההדלקה בע"ש חנוכה לדעת מר"ן בש"ע (א"ח סימן תרעט). וכ' בס' כתר שם טוב (ח"א עמ' תקיז) שכן נהגו העולם. וע"ע בס' אמת קנה לאאמו"ר נר"ו (דיני הדלקת נרות הערה ט) ובשו"ת אור לציון ח"ב (במבוא ענף א אות ד, דף ז ע"א) ולמהר"ד יוסף נר"ו בס' תורת המועדים על חנוכה (סימן ח אות ד). ולדעת הראשונים שיש להקדים נרות שבת משום תדיר (והביאם באורך בס' תורת המועדים שם), י"ל שהוא ר"ת נרות חנוכה שבת תדיר, שכשיש לפניו נרות חנוכה ונרות שבת, יש להקדים את התדיר. ואפשר לבאר גם בזה את התיבה הבאה 'ואתה', ר"ת וביציאתה אומר תחילה הבדלה, והוא כשיטת האומרים ...

משפטים (כא א), ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ופרש"י, לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם וכו'. ומקורו ממדרש תנחומא (סימן ג). וכמו שביאר המגיד מדובנא, דאע"ג שהתוצאה שוה, מ"מ ישראל בני מלכים הם, ואין לדונם בכלל במשפט שאינו בשורשם. ובזה אפשר לבאר הקשר בין פרשתינו לפרשה הקודמת, עפמ"ש בבן איש חי (ש"א ר"פ יתרו) עה"פ (כ כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי, דהמזבח הוא הפה, שבו מקריבים הקרבנות דהיינו התפילה, ואבנים היינו אותיות, לא תבנה אתהן גזית, דהיינו שאותיות ותיבות התפילה לא תהיינה חתוכות ושבורות, בבליעת אותיות ומלים, כי חרבך, דהיינו הלשון, הנפת עליה ותחללה, תפילתך מחוללת. ע"ש. ולכאורה קשה, דהרי כ' במדרש חזית (פ"ב עה"פ הביאני אל בית היין) עם הארץ שקורא ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה וכו'. וכ"כ בס' חסידים (סו"ס יח). ע"ש. וע"ע בהגהות מקור חסד על ספר חסידים (שם אות קז-קט) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי הסדור (עמ' מב-מג) ...

יתרו (יח א), וישמע יתרו כהן מדין וגו'. וכתב בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (עמ' רלה) וז"ל: קשה דרז"ל אמרו דיתר שמו, כמו שאמר הכתוב (לעיל ד יח) וישב אל יתר חותנו, וכשייתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה, הוסיפו לו אות אחת על שמו ונקרא יתרו. ואיך קראו כאן יתרו, והרי עדיין לא יתר שום פרשה. ע"כ. והוא מדברי מהר"מ אלשיך ז"ל בס' תורת משה.        וי"ל דיתר הוא לשון גאוה, שיתר הוא על בני דורו, והוא בגלל היותו כהן מדין, וכן השוו חז"ל גאוה לע"ז, כדאיתא בסוטה (ד ע"ב) א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים. ועתה בבואו למדבר הראה את ענוותנותו, כמ"ש בדרשות ר"י פינטו הנ"ל (עמ' רלט) שלא עשה כמו שעשה משה ששלח את אשתו לבדה, אלא יתרו בעצמו הביאה. ע"ש. ולכן הוסיפו לו אות על שמו, כדי שלא יקרא עוד בשם יתר המורה על גאוה. וענותו היא זו שקרבה אותו לתורה, כמו שהר סיני נבחר לתת עליו את התורה מפני ענוותנותו כדאיתא במגילה (כט ע"א).       וזו כוונת המכילתא דרבי ישמעאל (פרשת יתרו מסכת עמלק פרשה...

בשלח (יז ט), ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וכ' בפי' הטור הארוך, שבחר את יהושע דוקא, שכן אין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, וכן עמלק ביד שאול, והמן ביד מרדכי. וע"ע בס' שערי אהרן ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף י ע"ב). ונראה לבאר הטעם, שכן הזכות שיש לבני עשו הוא מה שקיבלו לתמנע, מה שאין כן האבות הקדושים שדחוה (כדאיתא בסנהדרין צט ע"ב), ולכן יצא ממנה עמלק. ורחל עשתה ההיפך מזה, שהצילה את לאה בנותנה לה את הסימנים מיד עשו שהיתה מיועדת לו (כדאיתא בב"ר פ"ע סי' טז). וראה עוד במה שביאר בס' שבט דוד (ח"ב עמוד קטו). ושו"ר בס' יגל לבנו (עמ' פב) שכ' כיו"ב וז"ל: ומה שדוקא יהושע נלחם בעמלק הוא כי מסורת בידינו שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל, וכן בשאול, וכן במרדכי, וכן לעת"ל ע"י משיח בן יוסף, והוא כדי לבטל זכות עמלק שבאה אמם תמנע להדבק בבית אברהם, ולכן דוקא זכות רחל שהיתה מוכנה לוותר על בית אברהם רק כדי שלא לבייש את אחותה גובר זכותה עליהם ונופלים ביד בניה. ע...

בשלח (טז ד), הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.          ובס' מאיר עיני ישראל (ח"ג סוף עמ' תרסג) כ' בשם ספר מעין בית השואבה (עמוד קעה) בשם הרב חפץ חיים ז"ל שאמרו רז"ל שהמן נשתנה טעמו לפי מחשבת איש ואיש, ואם לא היה חושב כלום בשעת אכילתו לא היה לו טעם, שדבר רוחני מקבל טעם לפי ערך המחשבה.          והנה איתא בשמות רבה (פכ"ה סימן ג): שהוריד להם המן שהיו בו כל מיני טעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (דברים ב ז) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, מהו דבר, כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אילולא היה לי פטמא אחת לאכול, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונם. א"ר אבא, אף דבר לא היה אומר בפיו, אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה. תדע לך שהוא כן, שכן אמר יחזקאל (טז יט) ולחמי אשר נתתי לך סולת ודבש ושמן האכלתיך. כתוב א' אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן. כ...

בשלח (יג יט), ויקח משה את עצמות יוסף עמו. ואיתא במכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות. וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט). והקשה אאמו"ר נר"ו בהגדת אהלי שם (עמ' קפד), שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן [וכן הקשה בס' ברכת אהרן למהר"א לווין (ברכות פ"א סוף מאמר טז) בשם ספר בנין אריאל (פרשת בשלח). ע"ש. וראה עוד מש"כ בזה אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם – אוצר החומש (בשלח יג יט)]. וכתב לתרץ שלעסוק בביזה זה שטות, שהרי בסופו של דבר משה מת במדבר, ולשם מה הכסף והזהב, והרי יש מן ויש באר, ובגדיהם לא בלו, וא"כ לשם מה לאסוף כסף וזהב, ואכן להתעסק בדבר שאין בו תועלת הוא שטות. והקשה על זה גיסי ידידי הרב ויכתור כהן נר"ו, שמשה לא ידע מראש שימות במדבר, וא"כ איך ידע שלא תהיה תועלת בביזה. וכתב עוד אאמו"ר נר"ו ליישב, שהחכמה בזה היא לקחת דבר נצחי לעומת דבר זמני. ע"ש.  ודבריו חזרו ונדפסו בשינויים בס' אוצר הפרשה כ...

בא (יב ב), החדש הזה לכם ראש חדשים.          וכ' בס' סנסן ליאיר השלם (דף מא ע"ב ד"ה לכם): 'לכם' עם הכולל בגימטריא 'אילן', ורמז בזה שבחודש שבט חל ראש השנה לאילנות, שלעולם פרשת בא נקראת בחודש שבט, בין אחד בשבט לט"ו בשבט, ולדעת בית שמאי באחד בשבט ראש השנה לאילנות ולדעת בית הלל בט"ו בו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל, ועל זה סיים ראשון ה'וא ל'כם ל'חדשי השנה ר"ת הלל, שהלכה כהלל הזקן. ע"כ.          ואפשר גם ש'אילן' בא לרמז בזה שביומי ניסן יש לברך על האילנות, כדאיתא בברכות (מג ע"א). וכ"ה בש"ע (א"ח סימן רכו ס"א).          וראיתי עוד בס' סנסן ליאיר השלם (דף מט סע"א) עה"פ (פסוק טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, א'שר י'אכל ל'כל נ'פש ר"ת אילן, רמז שמברכים ברכת האילנות בניסן על אילני מאכל דוקא. ע"ש. ואפשר להוסיף ש'אילן' בגימ' 'מאכל'. 

בא (יא ז), ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. וראיתי בס' רשימות לב (פסח עמ' כ) בשם מהר"י הוטנר ז"ל (מח"ס פחד יצחק) בשם הרב חתם סופר ז"ל, שטעם גניבת האפיקומן ע"י הילדים בליל הסדר הוא כי אמרו בפסחים (קיג ע"א) שאין לדור בעיר דלא נבח בה כלבא, משום שנביחתם מבריחה את הגנבים. והנה בליל יציאת מצרים לא חרץ כלב את לשונו, וא"כ רבו בה הגנבים, וא"כ גניבת האפיקומן הוא זכר לנס דלא יחרץ כלב את לשונו. וכ' שם שכ"כ מדנפשיה בהגש"פ באר מרים להרב מכתב סופר ז"ל (עניני יחץ). וכן הוא בהגש"פ מכתב סופר (עמ' לט). וכן ראיתי שהביאו בשם ספר היו מספרים בשם הקדמת שו"ת מכתב סופר ח"ב. וכ"כ בקובץ קשר – קול שופר רבני אירופה (גליון פו עמ' ג) בשם קובץ האהל (גליון א) בשם ספר מכתב סופר בדרך הלצה. וכ"כ בס' אוצר טעמי המנהגים (עמ' רפג) בשם ס' מנהג ישראל תורה ח"ב (עמ' רצא) בשם ס' ברכת הפסח [ובעיקר מנהג זה, עי' בחק יעקב (סימן תעב אות ב) ובס' הליכות שלמה על פסח (פ"ט הערה רי). וביומני טאלנא (עמ...