ויגש (מו כט), ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה.

         ופרש"י, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.

וביאר בס' קול יהודה למהר"י עייאש (פרשת ויגש אות ה) שהוא עצמו אסרה כי מצוה בו יותר מבשלוחו.

וקשה דכי נחשד יוסף שלא יקיים המצוה בעצמו כמצווה עליו ולא ע"י שלוחו, ומדוע הוצרך הכתוב לאומרו. ועי' בס' מנחת שמן (פרשת וירא דף מה סע"ב).

וי"ל דהכא לא שייך דין מצוה בו יותר מבשלוחו שכן לאסור המרכבה אינו מצוה, כי אם מכשירי המצוה [ושו"ר שהעיר בזה בס' מנחת חיים למהרמ"ח רוזובסקי (עמוד קסז). ע"ש. וראה עוד בס' מנחת שמן (שם דף מו ע"ב) ובס' מנחת אהרן למהר"א מיאסניק (פרשת ויגש עמוד שעג)]. אלא דאי הכי יקשה מדוע עשה כן יוסף אם אינו מצווה בזה.

וי"ל דלכן איתא במדרש (ב"ר פנ"ה סימן ח) על זה שאהבה מקלקלת השורה, שכן אין כאן מצוה משורת הדין. ועי' בס' מנחת שמן (שם סד"ה ומביא).

ועוד יש לבאר שכן עשה כי חשדוהו שלא כיבד אביו כראוי כמאמר הכתוב (וישב לז י) ויגער בו אביו, ועוד שציער אביו בבקשו שיורידו את בנימין למצרים, וכן מה שלא שלח להודיע לאביו כל אותם שנים שהיה במצרים שהוא מולך על ארץ מצרים כיד שלא יתאבל עליו יותר (ועי' בזה בדברי הרמב"ן לעיל מב ט), וכן מה ששמע 'עבדך אבינו' בלא למחות (כדאיתא בב"ר פ"ק סימן ג), ולכן היה צריך לעשות לפנים משורת הדין אף את ההכשר מצוה בעצמו כדי להראות שמקיים מצות כיבוד אב בשלימות.

ועוד יש לומר שיעקב ידע חכמת הפרצוף וכמו שביאר בס' כנף רננים להרב המשבי"ר, ולכן התכונן יוסף במה שאסר את מרכבתו, דהגוף הוא מרכבת הנשמה, ועשה חשבון הנפש באוסרו את המרכבה שתהיה קשורה ונכנעת לרצון הנשמה להדבק באל חי. ושו"ר שכ"כ כיו"ב בס' אור וחיים לישראל (פרשת ויגש דף קלה ע"ב).

ועוד יש לומר שמצות כיבוד אב היא מצוה שכלית [כדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). ועי' במש"כ בס"ד בחי' נזיר (סא ע"א)], ולכן אין לומר בה אפשי שלא לכבד אלא שהקב"ה ציווני לכבד [כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו). ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומ"מ יש לו לכוין בה לשם שמים [וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומרוב התרגשותו של יוסף לא קל היה לכוין בזה לשם שמים, ולכן היה צריך לאסור את החומר שבו (כנ"ל) ולהגביר את הנשמה על הגוף כדי שיוכל לכוין בזה שמקיים רצון ה'.

ועוד יש לומר שדרך המלכים שמרכבותיהם אסורות ומוכנות תמיד שמא יצטרכו להם בדחיפות (ועי' בס' מנחת חיים שם בשם ספר אור החמה), ויוסף מרוב בטחונו בה' לא נהג כן, כי ראה בזה השתדלות יותר מהרגיל, והבוטח בה' אינו משתדל כי אם באופן בינוני ולא יותר.

ויגש (מה ג), ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

וביאר בס' בית הלוי עה"ת, שנבהלו מפני שהוכיחם בדבריו שמדוע חוששים שמא ימות יעקב אם לא יחזור בנימין, ולא חששו כן במוכרם את יוסף. עש"ב. ועי' במש"כ בס"ד בחי' לפר' שלח (יד מה).

         ונראה לבאר דעת השבטים בזה, שבהכירם את חוזק לבו של יעקב, שלא פחד מעשו ומלבן, וביודעם את גודל בטחונו בהשי"ת, לכן לא חששו לשלומו במוכרם את יוסף, אולם כשראו כמה הצטער וסבל וימאן להתנחם, נזהרו מאוד שלא ישכל גם את בנימין. 

ויגש (מד יח), ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וגו'.

כתב הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה כאן וז"ל: יש לרמוז שכונת יאודה למתק הדינין מעליו ע"י צירוף הוי'ה אדנ'י, לכן ויגש אליו יאודה ויאמר בי אדני, ר"ל שאני יש בי שם אדון העולם שהוא הוי'ה ב"ה בשם יאודה שהוא רחמים, ועתה באתי אליך שאתה מלך הרומז לדי'ן, כי דינא דמלכותא דינ'א, לכן ויאמר, רצוני שעכשיו יהיה בי אדני ג"כ, והוא ע"י שידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, כי אות ראשונה של תיבת יוסף ואות אחרונה הם כמו אזנים מכאן ומכאן, והם יו'ד פ'ה י'ף גימ' צ', וע"י שאדבר דבר אחד [כי תיבת דבר יתירא היא, וכמו שהעיר הרמ"ז מהרי"ט ז"ל בס' אהל יעקב] יהיו צ"א, גימ' הוי'ה אדנ'י, אזי יתמתקו הדיני'ן, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה, ר"ל כמו פרעה הוא הער'ף הרומז לדינין כן אתה מלך הרומז לדי'ן מדי'נא דמלכותא, וע"י המיתוק הנז' אל יחר אפך בעבדך. וק"ל. ע"כ. וכתב עוד (להלן ד"ה א"נ ויגש) ש'כמוך' גימ' אלד'ים.

וע"פ הדברים האלה יש להוסיף על מה שכתב עוד הרמ"ז ז"ל שם עה"פ אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח, וז"ל: המפז"ל פי' דרך רמז על נרות חנוכה, היש לכם א"ב, ר"ל לילה א' אחד לילה ב' ב', או לילה א' ח', ונאמר אל אדוני יש לנו א"ב על סדר א"ב כסברת הלל הזקן. ע"כ. וכ"כ מדנפשיה בס' תורת משפחת דלויה (סוף עמוד תקה). והנה כתב בס' בני יששכר (חודש סיון מאמר ו אות א) בשם הרב קול ברמה בשם האר"י, שלעת"ל שיהיה הגבורות למעלה מן החסדים, יהיה הלכה כבית שמאי. וכ"כ מהר"ק שפירא ז"ל הי"ן בס' אש קודש (עמ' צז) בשם האר"י ז"ל, שלעת"ל הלכה כב"ש. וע"ע בס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ימי אורה אות ע) ובס' מגדים חדשים עמ"ס עירובין (יג ע"ב ד"ה והלכה כבית הלל). ואפשר שבתשובת יהודה ליוסף שהדליקו כבית הלל שהם מצד החסדים ולא כבית שמאי שהם מגבורות, גרם למיתוק הדינין שביוסף מצד דינ'א דמלכות'א [אלא שיש להעיר ממה שדנו אם גם בחנוכה הלכה כב"ש לעתיד לבוא, שכן אין במחלוקת זו קולא וחומרא, וא"כ אין בה גבורות וחסדים, עי' בקובץ האוצר (גליון לז עמוד קמ)].

 והנה בס' בית הלוי עה"ת (ד"ה גם) הקשה שבכל דברי יהודה לא מצינו לו לא בקשה ולא טענה חדשה רק חזרת הדברים בקיצור מה שהיה ביניהם מהתחלה עד עכשיו. ע"ש. ולהנ"ל יבואר שכל מה שאמר יהודה הוא למיתוק הדינין.         

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצב), וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד ט)].