אמור (כד י), ויצא בן אשה ישראלית וגו׳. 

    כתב רבינו בחיי: ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת. ע"ש מה שתירץ. ועי' לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחי' עה"ת מש"כ בזה.

ועוי"ל שכשהמקלל יצא חייב מבית דינו של משה שפסק לו שצריך לעקור את האוהל ממחנה דן, מרוב כעסו קילל, ואם היה ממתין מעט, הרי הפסוק אומר (ישעיה נח ז) ועניים מרודים תביא בית, וכשמשה רבינו פסק שיש לו לעקור את אהלו הרי הוא חסר בית, ומשה יביאנו לביתו, ומה שלא אמר לו כן הוא בגלל דברי המשנה (אבות פ"א מ"ח) שרק כשקיבלו עליהם את הדין יהיו בעניניך כזכאין וכל זמן שלא קיבל עליו את הדין עדיין הוא בעיני משה רבינו כרשע שאין לתת לו צדקה כמו שכתב מר"ן בשלחן ערוך (י"ד ר"ס רנא) [ועי' במש"כ בס"ד בחי' ב"ק טז ע"ב אות יא]. וזה מלמדינו שהאדם צריך לקבל את ההחלטות החשובות בחייו במתינות וסבלנות ולא למהר. וכן על האדם לבטוח בהשם שהכל לטובה ובמקום שהיה המקלל במחנה דן היה יכול לדור בתוך ביתו של משה רבנו אבי הנביאים. ומזה למדנו שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

אמור (כד י), ויצא בן אשה ישראלית וגו׳.

        פרש"י: מהיכן יצא, רבי לוי אומר, מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר, מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה. ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. ע"כ.

וביאר בס' דברי דוד להט"ז: מעולמו יצא, נראה פירושו, דכל איש ישראל מן יום הולדו הוא נקשר בעולם העליון במקום קודש, וכשחוטא יוצא מאותו מקום שנקשר בו, וע"כ אמר ויצא. ע"כ. וראה עוד לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחי' עה"ת מש"כ בזה. 

ואפשר לבאר שרבי לוי מבאר שיצא מקדושת נשמתו הפנימית, ולכן טעה בהבנתו ופתר את הדברים בצורה חיצונית. שכן את לחם הפנים הוא הבין כאילו קוב"ה בעי למיכל, ואין זה כי אם שפע הפרנסה היורד לעולם ע"י לחם זה (כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קנג ע"ב). וכמו כן כשיצא מחויב לא הבין את פנימיות הדברים, שכן הוא התגייר (כפרש"י להלן בסמוך), ולכן מעלתו גבוהה יותר מבני השבטים, ואפילו יותר מבני אהרן, שכן לאחר שאמר דוד (תהלים קיח ב) יאמר נא ישראל, אמר יאמרו בני אהרן, ולאחר מכן הזכיר את המעלה העליונה ביותר 'יראי ה' - אלו הגרים' (כדאיתא באדר"נ נוסחא ב יח ח, רש"י תהלים קטו יא) ולכן אין לו לקבוע אהלו אצל בני שבט דן הנחותים ממנו, ואין זה אלא משום כבודו.

קדושים (כ יז), ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא.

וכ' בס' תוספות השלם (אות ד): 'וראה את ערותה', שיש בה מום גדול ואין אדם רוצה לישא אותה, או 'היא תראה את ערותו' שיש בו מום גדול ואין אשה חפיצה בו, ומתכוונים לשם חסד, זהו 'חסד הוא', להראות לאדם שאין לו לומר אני רוצה לעשות חסד אפילו לסתור תורה, 'ערות אחותו גילה' ממש, 'עונו ישא', למה רוצה להיות חסיד יותר מהקב"ה שאסר זה לעשות. ע"כ (וראה לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה מש"כ בזה).

לדברי התוספות, מדובר במקרה שבו לאחד האחים יש מום גדול המרתיע בני זוג פוטנציאליים, והאח השני מבקש לשאת אותו/ה רק כדי לגמול עמם חסד ולא להשאירם בבדידותם. התורה מדגישה כי גם במקרה כזה – "חסד הוא", ואין לאדם לנסות להיות "חסיד" יותר מהקב"ה שאסר גילוי עריות. על כך נאמר: "עֲוֹנוֹ יִשָּׂא".

​בין חסד דור המבול לחסד של קין

על פי יסוד זה ניתן לבאר את דברי רש"י, המציין כי בראשית הבריאה חסד עשה הקב"ה עם קין כדי שיבנה העולם, ולכן התיר לקין לשאת את אחותו.

​כאן עולה שאלתו של חתני (שם): מדוע ברא הקב"ה את עולמו מלכתחילה באופן כזה שיצריך עבירה על איסור עריות לצורך בניין העולם?

​לפי האמור לעיל, התשובה מתחדדת: הקב"ה ביקש להדגיש שרק כאשר הוא קובע שזהו חסד (כפי שהיה בבניין העולם) – הדבר מותר. בכל מקרה אחר, שבו האדם "ממציא" לעצמו היתרים בשם החסד או חושב שמקרהו יוצא מן הכלל, עליו לדעת שהתורה היא הקנה-מידה הבלעדי לטוב. אין האדם יכול לדעת טוב יותר מבוראו מה נכון ומה מטיב עמו באמת.

​הקושי: מדוע לא להתיר חסד כה נעלה?

לכאורה, בנידון התוספות שאחד מבני הזוג הוא בעל מום, הדבר מעורר תמיהה: אם המניע הוא חסד טהור ורצון להיטיב עם בעל מום, מדוע הקב"ה – שהוא "רב חסד" – אינו מתיר זאת?

​ביאור המהות: זיווג של נתינה מול זיווג של קיום

​ניתן לבאר זאת על פי יסוד עמוק בחיי הנישואין. זוגיות המושתתת אך ורק על "חסד" והקרבה אינה בת-קיימא, שכן אין בכוחו של אדם להקריב את כל חייו ומאווייו ללא קבלת מענה לצרכיו שלו.

​כפי שאמר הרמ"ז, מהר"ר אליעזר בן דוד ז"ל (מח"ס אלה מועדי ועוד):

​אדם הנושא אישה מתוך תחושה שהוא "נותן" בלבד, לא יצליח בזיווגו. על האדם להבין כי בנישואין הוא גם "מקבל", וכי הנתינה לזולת היא-היא הדרך שלו לצמוח ולהתמלא, ואף לקבל (וראה עוד בס' מכתב מאליהו למהרא"א דסלר).

​ההשלכה לעבודת ה': בין "הקרבה" ל"בחירה בחיים"

​עיקרון זה נכון גם במישור הרוחני. אדם התופס את עבודת ה' כסדרה של הקרבות כואבות וויתור על רצונותיו למען שמיים, יתקשה להתמיד בדרכו לאורך זמן. על האדם להפנים שקיום התורה והמצוות הוא בראש ובראשונה לטובתו האישית.

​התורה מדגישה זאת בכמה אופנים:

• ​הבחירה בחיים: התורה מגדירה את המצוות כ"טוב לנו כל הימים" וכדרך לחיים אמיתיים, ולא כנטל של הקרבה.
• ​עבודת יום הכיפורים: זהו גם הטעם בשילוח השעיר לעזאזל – להמחיש כי החטא והשטן הם "מלאך המוות", וכי ההליכה בדרכיהם מובילה לאבדון (וראה בס' אהלי שם - אוצר החומש).

[נדפס בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון 951 עמוד לט)].

ויגש (מו כט), ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה.

         ופרש"י, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.

וביאר בס' קול יהודה למהר"י עייאש (פרשת ויגש אות ה) שהוא עצמו אסרה כי מצוה בו יותר מבשלוחו.

וקשה דכי נחשד יוסף שלא יקיים המצוה בעצמו כמצווה עליו ולא ע"י שלוחו, ומדוע הוצרך הכתוב לאומרו. ועי' בס' מנחת שמן (פרשת וירא דף מה סע"ב).

וי"ל דהכא לא שייך דין מצוה בו יותר מבשלוחו שכן לאסור המרכבה אינו מצוה, כי אם מכשירי המצוה [ושו"ר שהעיר בזה בס' מנחת חיים למהרמ"ח רוזובסקי (עמוד קסז). ע"ש. וראה עוד בס' מנחת שמן (שם דף מו ע"ב) ובס' מנחת אהרן למהר"א מיאסניק (פרשת ויגש עמוד שעג)]. אלא דאי הכי יקשה מדוע עשה כן יוסף אם אינו מצווה בזה.

וי"ל דלכן איתא במדרש (ב"ר פנ"ה סימן ח) על זה שאהבה מקלקלת השורה, שכן אין כאן מצוה משורת הדין. ועי' בס' מנחת שמן (שם סד"ה ומביא).

ועוד יש לבאר שכן עשה כי חשדוהו שלא כיבד אביו כראוי כמאמר הכתוב (וישב לז י) ויגער בו אביו, ועוד שציער אביו בבקשו שיורידו את בנימין למצרים, וכן מה שלא שלח להודיע לאביו כל אותם שנים שהיה במצרים שהוא מולך על ארץ מצרים כיד שלא יתאבל עליו יותר (ועי' בזה בדברי הרמב"ן לעיל מב ט), וכן מה ששמע 'עבדך אבינו' בלא למחות (כדאיתא בב"ר פ"ק סימן ג), ולכן היה צריך לעשות לפנים משורת הדין אף את ההכשר מצוה בעצמו כדי להראות שמקיים מצות כיבוד אב בשלימות.

ועוד יש לומר שיעקב ידע חכמת הפרצוף וכמו שביאר בס' כנף רננים להרב המשבי"ר, ולכן התכונן יוסף במה שאסר את מרכבתו, דהגוף הוא מרכבת הנשמה, ועשה חשבון הנפש באוסרו את המרכבה שתהיה קשורה ונכנעת לרצון הנשמה להדבק באל חי. ושו"ר שכ"כ כיו"ב בס' אור וחיים לישראל (פרשת ויגש דף קלה ע"ב).

ועוד יש לומר שמצות כיבוד אב היא מצוה שכלית [כדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). ועי' במש"כ בס"ד בחי' נזיר (סא ע"א)], ולכן אין לומר בה אפשי שלא לכבד אלא שהקב"ה ציווני לכבד [כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו). ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומ"מ יש לו לכוין בה לשם שמים [וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומרוב התרגשותו של יוסף לא קל היה לכוין בזה לשם שמים, ולכן היה צריך לאסור את החומר שבו (כנ"ל) ולהגביר את הנשמה על הגוף כדי שיוכל לכוין בזה שמקיים רצון ה'.

ועוד יש לומר שדרך המלכים שמרכבותיהם אסורות ומוכנות תמיד שמא יצטרכו להם בדחיפות (ועי' בס' מנחת חיים שם בשם ספר אור החמה), ויוסף מרוב בטחונו בה' לא נהג כן, כי ראה בזה השתדלות יותר מהרגיל, והבוטח בה' אינו משתדל כי אם באופן בינוני ולא יותר.

וישלח (לד ז), ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאוד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו לא יעשה

ויש להקשות שנבלה היא גם היא אינה בת יעקב, ולמה אמר הכתוב דחשיב נבלה כי שכב את בת יעקב דוקא (וראה מה שביארו בזה הרמב"ן ומהר"י אברבנאל ובס' גור אריה למהר"ל מפראג).

והנה רש"י פירש: וכן לא יעשה, לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות כי המבול. ולכאורה קשה שהרי אבימלך החשיב עצמו צדיק בלקחו אשה שחשב שאינה נשואה, כמאה"כ (וירא כ ד) הגוי גם צדיק תהרוג, והקב"ה הסכים עמו באומרו (שם פסוק ו) כי בתם לבבך עשית זאת. וא"כ מדוע גבי שכם נחשב לו עוון.

וי"ל לפי מה שכתב רבינו עובדיה ספורנו (תולדות כו י) גבי אבימלך 'שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת את רצונך בזה, שלרוב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיאו את אחותך'. וכ"כ בס' שערי אהרן (וירא כ ד) בשם הרב אור החיים. ובשם הרב מלבי"ם ביאר שכן חלק המלכים שיכולים לקחת כל אשה שרוצים. ומצינו כן נמי גבי אחשוורוש. והנה גם שכם היה בנו של חמור נשיא הארץ, ואע"פ שלא היה מלך, החשיב עצמו מאוד שכל אשה תסכים להנשא לו. והדבר היה נכון אם היה לוקח אשה ממשפחה פשוטה, משא"כ בת יעקב שהיה חשוב מאוד, וכמ"ש בשכל טוב: לשכב את בת יעקב, מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין. ע"כ.

ואף אם נאמר כדעת הרד"ק וסיעתיה דס"ל ששכם בעצמו היה נשיא הארץ (והו"ד בס' שערי אהרן לד ב), עדיין נשיא הוא ולא מלך, ולא היה לו לחשוב שאשה ממשפחה חשובה תסכים להינשא לו מבלי לשאול את פיה ואת משפחתה.

 

חיי שרה (כג ג), וידבר אל בני חת לאמר.

ואיתא בבראשית רבה (פנ"ח סימן ח) שעשרה פעמים כתיב בני חת, והטעם הוא כי בזכות שביררו מקחו של צדיק מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו עשרת הדברות.

והקשה בס' מנחת יהודה למהר"י ן' עטר, למה בבני ברזילי איתא במדרש שם שנכתב שמם ה' פעמים ללמדך שכל מי שהוא מאכיל פרוסה לצדיק כאילו קיים חמישה חומשי תורה, ואילו בבני חת נכתב שמם י' פעמים. ותירץ שבני ברזילי היו יהודים ולכן נחשב להם כאילו קיימו את כל התורה, מה שאין כן בני חת שהיו נכרים ולכן נחשב להם כאילו קיימו עשרת הדברות בלבד. ועי' במש"כ חתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה.

אולם עדיין יקשה שכן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה וכמו שמצינו בסנהדרין (נט ע"א) שאפילו נכרי שעוסק בתורה שהוא כהן גדול.

ולכן אפשר לבאר בהקדם מאמר הכתוב (להלן כז מו) קצתי בחיי מפני בנות חת, ואיך הדברים האלו מתיישבים עם דברי המדרש שכאילו קיימו עשרת הדיברות. ואפשר לומר שהדבר רמוז במה שכתב המדרש שכאילו קיימו עשרת הדיברות, שאמנם עשרת הדיברות נאמרו בסיני וכל מצוות התורה רמוזות בהם כמו שכתב רב סעדיה גאון (והו"ד ברש"י משפטים כד יב. ועי' במש"כ בזה מהר"א וייס נר"ו בס' מנחת אשר פרשת ואתחנן סימן ח, ודבריו נדפסו גם בס' מנחת אשר על תלמוד תורה סימן יא), אולם יש גם סיכון בעשרת הדיברות שלכן אסור לאומרם בציבור מפני תרעומת המינים שאומרים שרק הן אמת ושאר המצוות לא (כדאיתא בברכות יב ע"א. ועי' למהר"א וייס שם), ולכן אמר המדרש שכאילו קיימו עשרת הדיברות שיש בזה שבח גדול אולם יש בזה גם סיכון גדול, והם במקום לנצל את ההזדמנות שכאילו קיימו עשרת הדברות ולהידבק יותר בהקדוש ברוך הוא ולקיים כל מצוותיו, המשיכו לעבוד עבודה זרה למרות שכאילו קיימו עשרת הדיברות והדבר נהפך להם לרועץ (כדברי הש"ס ביומא עב ע"ב נעשית לו סם המות) עד כדי כך שקצתי בחיי מפני בנות חת.

בראשית (ג יז), ארורה האדמה בעבורך.

        לכאורה יש להקשות למה האדמה ארורה בעבור האדם ומה אשמתה. ועי' בס' שערי אהרן (מהדורה שניה ד"ה בעבורך). ורש"י (לעיל א יא) ביאר שהאדמה נענשה עכשיו על כי לא שמעה בקול ה' להוציא עץ פרי עושה פרי. והקשו המפרשים, מדוע לא נענשה מיד, ונדחה עונשה עד שחטא אדם. ועי' בס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל א יא דף קפט ע"ב ד"ה והנה).

ויש לבאר שהאדמה לא שמעה בקול השם באומרו לה שתעשה עץ פרי עושה פרי, אולם ה' האריך אפו עמה, אבל עכשיו כשגם האדם לא שמע בקול ה' אפשר לומר שעשה זאת כי ראה שגם האדמה מרדה בה' [וכיו"ב פרש"י (תצא כה יח עה"פ אשר קרך בדרך), שהיו האומות מתייראים להלחם בישראל עד שבא עמלק והפיג את פחדם. ועי' בס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל א יא דף קצ ע"ב ד"ה ועל)], ואם כך העבירה של האדמה עכשיו גדלה יותר ממה שהייתה, כי השפיעה גם על אחרים שימרו את רצון השם,  ולכן עכשיו העניש את האדמה בגלל מעשה האדם.

ועוד אפשר לבאר שהאדמה לא שמעה בקול השם כשאמר לה עץ פרי עושה פרי כי ידעה שלאדם הראשון יהיה קשה לעמוד בנסיון עץ הדעת, ומכיוון שגם העץ עצמו היה צריך להיות חלק מהנסיון כמאמר הפסוק (לעיל ג ו) כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל, לכן האדמה רצתה להקטין את נסיונו של אדם הראשון בעשותה שהעץ לא יהיה ראוי לאכילה ואם כך הניסיון נשאר רק על הפירות [וכל זה הוא שלא כמ"ד עץ הדעת אתרוג היה, שכן האתרוג טעם עצו ופריו שוה. ועי' בתוספות על התורה (לעיל א יא) ובס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל פסוק ו ד"ה ויש)]. ולכן כשאדם הראשון למרות הקטנת הניסיון אכן חטא, התגלתה למפרע הטעות של האדמה שלא היה לה להמרות את רצון השם ולא הועילה בדבר כלום, שכן למרות התאמצותה אדם הראשון עדיין לא קיים את רצון בוראו. ויש ללמוד לקח מזה שאין לעשות חשבונות בקשר לקיום רצון שמים ויש לקיים את המצוות אפילו אם לדעתנו הפעוטה הדבר אינו כדאי בנסיבות העכשוויות, כל זמן שלפי ההלכה יש לקיים את אותה מצווה כתקנה.

וראה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רנו) שביאר שאדם הראשון חטא בגלל שחשב שכדאי להמרות את פי ה' פעם אחת בלבד כדי לזכות להיות ממשרתי עליון לעולם. ולפי דבריו יבואר שחטאו של אדם הראשון היה מעין חטאה של האדמה, שכן שניהם המרו את פי ה' בחושבם שכדאי הדבר כשהוא לתועלת גדולה, וא"כ מצינו שאדם הראשון למד טעות זו מהאדמה לעשות חשבונות רבים להמרות את פי ה' לתועלת, ולכן גדל עוון האדמה עתה שלמד ממנה אדם הראשון, ונענשה ביחד עמו.