וירא (יח כה), חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

ואימא בבראשית רבה (פמ"ט סימן ט): אמר ר' אדא, נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם, מה את מערים על השבועה, מבול של מים אין אתה מביא מבול של אש את מביא, אם כן לא יצאת ידי שבועה.

ולכאורה מצינו בכמה דוכתי דשרי להערים. ומאי שנא הכא. ועי' במנחת אשר... ודברי רבי שמואל כהן... ובמש"כ בס"ד בחי' קדושין...

וי"ל דשאני גבי המבול, שכן המבול בא לעולם בגלל שהערימו לגנוב פחות משוה פרוטה (כדאיתא בבראשית רבה פל"א סימן ה), ולכן בנידון זה אין להערים. וראה בס' הנותן אמרי שפר - דרשות מהראנ"ח (פרשת נח בדברי הרב בן המחבר) מה שביאר בזה שבהנהגת העולם בכלליות אין להתיר הערמה. וה"ה הכא לגבי סדום אין לו להקב"ה להערים, כי מדובר בעתידן של ערים שלמות.

ועפ"ד המדרש יש לבאר הטעם שהקב"ה חיכה עד עכשיו כדי להודיע לאאע"ה על חורבן סדום, שכן הוא חיפש לקיים מצות הכנסת אורחים אף שהיה פטור בגלל המילה חום היום, וזה ההיפך מהמערים כדי להפטר מן המצוות, והוא חיפש להתחייב בהן, ולכן עתה הקב"ה סיפר לו על חורבן סדום כי לאברהם יש עתה את הזכות לומר שאין לו לה' להערים ויש לו לקיים דברו.

ועפ"ד המדרש שהיו גונבים פחות משוה פרוטה יש לבאר הטעם שהמבול ירד בצורת גשם, ולא כמו בדור אנוש שעלה האוקיינוס והציף את העולם (כמ"ש רש"י בראשית ו ד), כי כשם שהם גנבו טיפין טיפין עד שנהיה לחשבון גדול, כן הוא גם הגשם שטיפה לטיפה מצטרפת עד שנשטף העולם כולו.

תהלים (י יא), אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח.

          אפשר לבאר עפ"ד הש"ס בברכות (מג סע"ב): פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, מאי תקנתיה, להדריה בקדושא דבי שמשי. והנה מצות הקידוש נלמדת מהפסוק (יתרו כ ז) זכור את יום השבת לקדשו (כדאיתא בפסחים קו ע"א), ולכן כש'שכח אל', דהיינו שלא מקדש, 'בל ראה', מאור עיניו אינו חוזר אליו. וראה כאן.

 

פינחס (כה יא), ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי

        והקשה בס' בינת שלמה מדוע עמד הקב"ה לכלות את שונאיהן של ישראל, והרי המתים במגפה כ"ד אלף הם אלה שהיו בכלל העונש ותו לא. ע"ש

        וי"ל שבגלל קנאותו של פנחס, פחדו עם ישראל מעתה לחטוא, וא"כ הוא מנע עוד הרבה עבירות שיכלו להביא את שונאיהן של ישראל לידי כליון. 

ירמיה (א ו), לא ידעתי דבר כי נער אנכי.

וביאר הרב חיד"א בס' חומת אנך שעל זה ענה לו הקב"ה שהגם שהוא נער, יש להם להביט אל המשלח ולא אל השליח. וכתב חתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה (הפטרת פינחס) לבאר מדוע בחר בו ה' בהיותו נער, ולא בנביא מבוגר שיכבדוהו העם. ע"ש (ומה שכתב שם לבאר עפ"ד אאמו"ר נר"ו, כ"כ אאמו"ר נר"ו בספרו אהלי שם לירמיה כאן. ע"ש).

    ואפשר לבאר עוד על פי דברי אאמו"ר נר"ו בספר אהלי שם על ישעיה בהקדמה, שהכל תלוי בנביא עצמו ולכן ישעיה שהיה מצויין מידת השמחה נבואותיו היו דברי ישועה ונחמה, מה שאין כן ירמיה. והביא מה דאיתא בתנא דבי אליהו רבה (טז) שמה נשתנה נבואת ישעיה מכל הנביאים שנבואותיו דברי טובה ושמחה שנבואותיו דברי טובה ונחמה, שהיה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר מכל הנביאים. ע"ש. ולכאורה קשה שכן מידת השמחה היא נצרכת לכל אדם כדי לקיים את מצוות התורה, ואיך אפשר לומר שירמיה הגיע למעלת הנבואה ללא שמחה. ויש לומר שהגיע למידת השמחה אולם מכיוון שעדיין היה נער, מידה זו לא נקבעה עדיין בליבו עד כדי שתשנה את הנבואה, ולכן בתקופת החורבן בחר בו הקב"ה דווקא בהיותו נער, כדי שיעביר את נבואות החורבן כמות שהן ולא ישנה את הדברים לטובה. ועי' בירחון אור תורה (גליון קכד עמוד סו).

אמור (כד י), ויצא בן אשה ישראלית וגו׳. 

    כתב רבינו בחיי: ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת. ע"ש מה שתירץ. ועי' לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחי' עה"ת מש"כ בזה.

ועוי"ל שכשהמקלל יצא חייב מבית דינו של משה שפסק לו שצריך לעקור את האוהל ממחנה דן, מרוב כעסו קילל, ואם היה ממתין מעט, הרי הפסוק אומר (ישעיה נח ז) ועניים מרודים תביא בית, וכשמשה רבינו פסק שיש לו לעקור את אהלו הרי הוא חסר בית, ומשה יביאנו לביתו, ומה שלא אמר לו כן הוא בגלל דברי המשנה (אבות פ"א מ"ח) שרק כשקיבלו עליהם את הדין יהיו בעניניך כזכאין וכל זמן שלא קיבל עליו את הדין עדיין הוא בעיני משה רבינו כרשע שאין לתת לו צדקה כמו שכתב מר"ן בשלחן ערוך (י"ד ר"ס רנא) [ועי' במש"כ בס"ד בחי' ב"ק טז ע"ב אות יא]. וזה מלמדינו שהאדם צריך לקבל את ההחלטות החשובות בחייו במתינות וסבלנות ולא למהר. וכן על האדם לבטוח בהשם שהכל לטובה ובמקום שהיה המקלל במחנה דן היה יכול לדור בתוך ביתו של משה רבנו אבי הנביאים. ומזה למדנו שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

אמור (כד י), ויצא בן אשה ישראלית וגו׳.

        פרש"י: מהיכן יצא, רבי לוי אומר, מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר, מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה. ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. ע"כ.

וביאר בס' דברי דוד להט"ז: מעולמו יצא, נראה פירושו, דכל איש ישראל מן יום הולדו הוא נקשר בעולם העליון במקום קודש, וכשחוטא יוצא מאותו מקום שנקשר בו, וע"כ אמר ויצא. ע"כ. וראה עוד לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחי' עה"ת מש"כ בזה. 

ואפשר לבאר שרבי לוי מבאר שיצא מקדושת נשמתו הפנימית, ולכן טעה בהבנתו ופתר את הדברים בצורה חיצונית. שכן את לחם הפנים הוא הבין כאילו קוב"ה בעי למיכל, ואין זה כי אם שפע הפרנסה היורד לעולם ע"י לחם זה (כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קנג ע"ב). וכמו כן כשיצא מחויב לא הבין את פנימיות הדברים, שכן הוא התגייר (כפרש"י להלן בסמוך), ולכן מעלתו גבוהה יותר מבני השבטים, ואפילו יותר מבני אהרן, שכן לאחר שאמר דוד (תהלים קיח ב) יאמר נא ישראל, אמר יאמרו בני אהרן, ולאחר מכן הזכיר את המעלה העליונה ביותר 'יראי ה' - אלו הגרים' (כדאיתא באדר"נ נוסחא ב יח ח, רש"י תהלים קטו יא) ולכן אין לו לקבוע אהלו אצל בני שבט דן הנחותים ממנו, ואין זה אלא משום כבודו.

קדושים (כ יז), ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא.

וכ' בס' תוספות השלם (אות ד): 'וראה את ערותה', שיש בה מום גדול ואין אדם רוצה לישא אותה, או 'היא תראה את ערותו' שיש בו מום גדול ואין אשה חפיצה בו, ומתכוונים לשם חסד, זהו 'חסד הוא', להראות לאדם שאין לו לומר אני רוצה לעשות חסד אפילו לסתור תורה, 'ערות אחותו גילה' ממש, 'עונו ישא', למה רוצה להיות חסיד יותר מהקב"ה שאסר זה לעשות. ע"כ (וראה לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה מש"כ בזה).

לדברי התוספות, מדובר במקרה שבו לאחד האחים יש מום גדול המרתיע בני זוג פוטנציאליים, והאח השני מבקש לשאת אותו/ה רק כדי לגמול עמם חסד ולא להשאירם בבדידותם. התורה מדגישה כי גם במקרה כזה – "חסד הוא", ואין לאדם לנסות להיות "חסיד" יותר מהקב"ה שאסר גילוי עריות. על כך נאמר: "עֲוֹנוֹ יִשָּׂא".

​בין חסד דור המבול לחסד של קין

על פי יסוד זה ניתן לבאר את דברי רש"י, המציין כי בראשית הבריאה חסד עשה הקב"ה עם קין כדי שיבנה העולם, ולכן התיר לקין לשאת את אחותו.

​כאן עולה שאלתו של חתני (שם): מדוע ברא הקב"ה את עולמו מלכתחילה באופן כזה שיצריך עבירה על איסור עריות לצורך בניין העולם?

​לפי האמור לעיל, התשובה מתחדדת: הקב"ה ביקש להדגיש שרק כאשר הוא קובע שזהו חסד (כפי שהיה בבניין העולם) – הדבר מותר. בכל מקרה אחר, שבו האדם "ממציא" לעצמו היתרים בשם החסד או חושב שמקרהו יוצא מן הכלל, עליו לדעת שהתורה היא הקנה-מידה הבלעדי לטוב. אין האדם יכול לדעת טוב יותר מבוראו מה נכון ומה מטיב עמו באמת.

​הקושי: מדוע לא להתיר חסד כה נעלה?

לכאורה, בנידון התוספות שאחד מבני הזוג הוא בעל מום, הדבר מעורר תמיהה: אם המניע הוא חסד טהור ורצון להיטיב עם בעל מום, מדוע הקב"ה – שהוא "רב חסד" – אינו מתיר זאת?

​ביאור המהות: זיווג של נתינה מול זיווג של קיום

​ניתן לבאר זאת על פי יסוד עמוק בחיי הנישואין. זוגיות המושתתת אך ורק על "חסד" והקרבה אינה בת-קיימא, שכן אין בכוחו של אדם להקריב את כל חייו ומאווייו ללא קבלת מענה לצרכיו שלו.

​כפי שאמר הרמ"ז, מהר"ר אליעזר בן דוד ז"ל (מח"ס אלה מועדי ועוד):

​אדם הנושא אישה מתוך תחושה שהוא "נותן" בלבד, לא יצליח בזיווגו. על האדם להבין כי בנישואין הוא גם "מקבל", וכי הנתינה לזולת היא-היא הדרך שלו לצמוח ולהתמלא, ואף לקבל (וראה עוד בס' מכתב מאליהו למהרא"א דסלר).

​ההשלכה לעבודת ה': בין "הקרבה" ל"בחירה בחיים"

​עיקרון זה נכון גם במישור הרוחני. אדם התופס את עבודת ה' כסדרה של הקרבות כואבות וויתור על רצונותיו למען שמיים, יתקשה להתמיד בדרכו לאורך זמן. על האדם להפנים שקיום התורה והמצוות הוא בראש ובראשונה לטובתו האישית.

​התורה מדגישה זאת בכמה אופנים:

• ​הבחירה בחיים: התורה מגדירה את המצוות כ"טוב לנו כל הימים" וכדרך לחיים אמיתיים, ולא כנטל של הקרבה.
• ​עבודת יום הכיפורים: זהו גם הטעם בשילוח השעיר לעזאזל – להמחיש כי החטא והשטן הם "מלאך המוות", וכי ההליכה בדרכיהם מובילה לאבדון (וראה בס' אהלי שם - אוצר החומש).

[נדפס בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון 951 עמוד לט)].