קדושים (כ יז), ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא.
וכ' בס' תוספות השלם (אות ד): 'וראה את ערותה', שיש בה מום גדול ואין אדם רוצה לישא אותה, או 'היא תראה את ערותו' שיש בו מום גדול ואין אשה חפיצה בו, ומתכוונים לשם חסד, זהו 'חסד הוא', להראות לאדם שאין לו לומר אני רוצה לעשות חסד אפילו לסתור תורה, 'ערות אחותו גילה' ממש, 'עונו ישא', למה רוצה להיות חסיד יותר מהקב"ה שאסר זה לעשות. ע"כ (וראה לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה מש"כ בזה).
לדברי התוספות, מדובר במקרה שבו לאחד האחים יש מום גדול המרתיע בני זוג פוטנציאליים, והאח השני מבקש לשאת אותו/ה רק כדי לגמול עמם חסד ולא להשאירם בבדידותם. התורה מדגישה כי גם במקרה כזה – "חסד הוא", ואין לאדם לנסות להיות "חסיד" יותר מהקב"ה שאסר גילוי עריות. על כך נאמר: "עֲוֹנוֹ יִשָּׂא".
בין חסד דור המבול לחסד של קין
על פי יסוד זה ניתן לבאר את דברי רש"י, המציין כי בראשית הבריאה חסד עשה הקב"ה עם קין כדי שיבנה העולם, ולכן התיר לקין לשאת את אחותו.
כאן עולה שאלתו של חתני (שם): מדוע ברא הקב"ה את עולמו מלכתחילה באופן כזה שיצריך עבירה על איסור עריות לצורך בניין העולם?
לפי האמור לעיל, התשובה מתחדדת: הקב"ה ביקש להדגיש שרק כאשר הוא קובע שזהו חסד (כפי שהיה בבניין העולם) – הדבר מותר. בכל מקרה אחר, שבו האדם "ממציא" לעצמו היתרים בשם החסד או חושב שמקרהו יוצא מן הכלל, עליו לדעת שהתורה היא הקנה-מידה הבלעדי לטוב. אין האדם יכול לדעת טוב יותר מבוראו מה נכון ומה מטיב עמו באמת.
הקושי: מדוע לא להתיר חסד כה נעלה?
לכאורה, בנידון התוספות שאחד מבני הזוג הוא בעל מום, הדבר מעורר תמיהה: אם המניע הוא חסד טהור ורצון להיטיב עם בעל מום, מדוע הקב"ה – שהוא "רב חסד" – אינו מתיר זאת?
ביאור המהות: זיווג של נתינה מול זיווג של קיום
ניתן לבאר זאת על פי יסוד עמוק בחיי הנישואין. זוגיות המושתתת אך ורק על "חסד" והקרבה אינה בת-קיימא, שכן אין בכוחו של אדם להקריב את כל חייו ומאווייו ללא קבלת מענה לצרכיו שלו.
כפי שאמר הרמ"ז, מהר"ר אליעזר בן דוד ז"ל (מח"ס אלה מועדי ועוד):
אדם הנושא אישה מתוך תחושה שהוא "נותן" בלבד, לא יצליח בזיווגו. על האדם להבין כי בנישואין הוא גם "מקבל", וכי הנתינה לזולת היא-היא הדרך שלו לצמוח ולהתמלא, ואף לקבל (וראה עוד בס' מכתב מאליהו למהרא"א דסלר).
ההשלכה לעבודת ה': בין "הקרבה" ל"בחירה בחיים"
עיקרון זה נכון גם במישור הרוחני. אדם התופס את עבודת ה' כסדרה של הקרבות כואבות וויתור על רצונותיו למען שמיים, יתקשה להתמיד בדרכו לאורך זמן. על האדם להפנים שקיום התורה והמצוות הוא בראש ובראשונה לטובתו האישית.
התורה מדגישה זאת בכמה אופנים:
- הבחירה בחיים: התורה מגדירה את המצוות כ"טוב לנו כל הימים" וכדרך לחיים אמיתיים, ולא כנטל של הקרבה.
- עבודת יום הכיפורים: זהו גם הטעם בשילוח השעיר לעזאזל – להמחיש כי החטא והשטן הם "מלאך המוות", וכי ההליכה בדרכיהם מובילה לאבדון (וראה בס' אהלי שם - אוצר החומש).
[נדפס בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון 951 עמוד לט)].
