אמור (כד י), ויצא בן אשה ישראלית וגו׳. 

    כתב רבינו בחיי: ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת. ע"ש מה שתירץ. ועי' לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחי' עה"ת מש"כ בזה.

ועוי"ל שכשהמקלל יצא חייב מבית דינו של משה שפסק לו שצריך לעקור את האוהל ממחנה דן, מרוב כעסו קילל, ואם היה ממתין מעט, הרי הפסוק אומר (ישעיה נח ז) ועניים מרודים תביא בית, וכשמשה רבינו פסק שיש לו לעקור את אהלו הרי הוא חסר בית, ומשה יביאנו לביתו, ומה שלא אמר לו כן הוא בגלל דברי המשנה (אבות פ"א מ"ח) שרק כשקיבלו עליהם את הדין יהיו בעניניך כזכאין וכל זמן שלא קיבל עליו את הדין עדיין הוא בעיני משה רבינו כרשע שאין לתת לו צדקה כמו שכתב מר"ן בשלחן ערוך (י"ד ר"ס רנא) [ועי' במש"כ בס"ד בחי' ב"ק טז ע"ב אות יא]. וזה מלמדינו שהאדם צריך לקבל את ההחלטות החשובות בחייו במתינות וסבלנות ולא למהר. וכן על האדם לבטוח בהשם שהכל לטובה ובמקום שהיה המקלל במחנה דן היה יכול לדור בתוך ביתו של משה רבנו אבי הנביאים. ומזה למדנו שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.