משפטים (כא א), ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

ופרש"י, לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם וכו'. ומקורו ממדרש תנחומא (סימן ג). וכמו שביאר המגיד מדובנא, דאע"ג שהתוצאה שוה, מ"מ ישראל בני מלכים הם, ואין לדונם בכלל במשפט שאינו בשורשם.

ובזה אפשר לבאר הקשר בין פרשתינו לפרשה הקודמת, עפמ"ש בבן איש חי (ש"א ר"פ יתרו) עה"פ (כ כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי, דהמזבח הוא הפה, שבו מקריבים הקרבנות דהיינו התפילה, ואבנים היינו אותיות, לא תבנה אתהן גזית, דהיינו שאותיות ותיבות התפילה לא תהיינה חתוכות ושבורות, בבליעת אותיות ומלים, כי חרבך, דהיינו הלשון, הנפת עליה ותחללה, תפילתך מחוללת. ע"ש. ולכאורה קשה, דהרי כ' במדרש חזית (פ"ב עה"פ הביאני אל בית היין) עם הארץ שקורא ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה וכו'. וכ"כ בס' חסידים (סו"ס יח). ע"ש. וע"ע בהגהות מקור חסד על ספר חסידים (שם אות קז-קט) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי הסדור (עמ' מב-מג) ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 5178) ובס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד קלד) ובגליון שם.

ונראה דתליא מילתא בכוונת המתפלל, שאם מכיון שלא יודע או מסיבת אונס אחר מדלג בתפילתו, הרי היא רצויה לפניו יתברך. משא"כ אם מחמת מהירותו, או שדומה עליו למשא. הרי דאף כאן חזינן דהעיקר אינו התוצאה, אלא השורש. אל לנו להביט באופן שטחי, אלא להעמיק בכל דבר להבינו לאשורו.

    ועי' בס' עוד יוסף חי דרושים (פר' מטות עה"פ לא יחל דברו) דדוקא מי שאינו מיחל דברו הוא זה הזוכה שהקב"ה יהפוך דבורו אשר דיבר בטעות בתפילתו מרעה לטובה. ע"ש [והמעשיות שהובאו שם הועתקו גם בס' נפלאים מעשיך (סי' קמא - קמב). וע"ע בס' ילקוט יוסף א"ח (במבוא להל' תפילה שלפני סימן פט, עמ' טז אות כא)]. וגם לפי"ז יש לבאר דהכל תלוי בשורש האדם המתפלל, דאם הוא איש אמת הקב"ה עוזרו, ואם לאו, אינו עוזרו, למרות ששניהם דבר אחד דיברו. 
   [נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצז)].