בשלח (טז ד), הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

         ובס' מאיר עיני ישראל (ח"ג סוף עמ' תרסג) כ' בשם ספר מעין בית השואבה (עמוד קעה) בשם הרב חפץ חיים ז"ל שאמרו רז"ל שהמן נשתנה טעמו לפי מחשבת איש ואיש, ואם לא היה חושב כלום בשעת אכילתו לא היה לו טעם, שדבר רוחני מקבל טעם לפי ערך המחשבה.

         והנה איתא בשמות רבה (פכ"ה סימן ג): שהוריד להם המן שהיו בו כל מיני טעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (דברים ב ז) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, מהו דבר, כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אילולא היה לי פטמא אחת לאכול, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונם. א"ר אבא, אף דבר לא היה אומר בפיו, אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה. תדע לך שהוא כן, שכן אמר יחזקאל (טז יט) ולחמי אשר נתתי לך סולת ודבש ושמן האכלתיך. כתוב א' אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן. כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. ע"כ. ועי' בס' יפה תלמוד ח"א (יומא עה ע"א ד"ה והיה טעמו).

         ולכאורה הדברים סותרים, שכן מתחילה אמרו שכל מה שנפשו מתאוה טועם בו, ושוב אמרו שהטעם הינו לפי הגיל. וצריך לומר שכוונת המדרש היא שבד"כ הבחורים מתאוים ללחם והזקנים לדבש והתינוקות לשמן, ולכן היו טועמים בו את הטעמים הללו, ובאמת אם מתאוים לטעם אחר, הכל לפי המחשבה. ואפשר להוסיף עוד שגם כשלא מתאוים לשום דבר, איכא אומדנא דניחא להו לבחורים בלחם ולזקנים בדבש ולתינוקות בשמן, והיו טועמים בו את הטעמים הללו.

       ואולי באותו דור דעה היו שכיוונו שלא יהיה המן טעם כלל, כדי שלא ליהנות מתאוות העולם הזה. ובזה יש ליישב מה שהקשו המפרשים אמאי התלוננו שנפשם קצה במן, והרי היה בו כל טעם שהנפש מתאוה לו. ולהנ"ל מיושב, שהם היו אלה שכיוונו שלא יהיה בו טעם. ומזה יש ללמוד שאין להביא עצמו לידי נסיון [וראה במש"כ בזה בס"ד בחי' על סידור התפילה (לפני ק"ש על המיטה)]. ולכן גם יש לאכול מטעמים בשבת קודש, כדי שלא יבוא לידי נסיון להימנע מסעודות שבת.

      אולם האמת היא שגם מה שעשו הם, עשו כן כדי לברוח מהנסיון. ויובן הדבר ע"פ מה דאיתא בסנהדרין (קט ע"א) שאנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה. וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על העין יעקב (סימן רנב) שכשהקב"ה משפיע טובה יש בזה נסיון גדול. ע"כ. ולכן רצו להימנע מלקבל טובת הקב"ה בשלימותה כדי לברוח מנסיון. ובמיוחד יש ליזהר בעניני אכילה, כדאיתא בברכות (לב ע"א) וישמן ישרון ויבעט, היינו דאמרי אינשי, מלי כריסיה זני בישי, וביאר בס' תורה תמימה (האזינו לב טו) שאדם השבע ביותר בתענוגים ובתפנוקים בא לידי חטא ובעיטה. ע"ש.