בשלח (יז ט), ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

וכ' בפי' הטור הארוך, שבחר את יהושע דוקא, שכן אין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, וכן עמלק ביד שאול, והמן ביד מרדכי. וע"ע בס' שערי אהרן ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף י ע"ב).

ונראה לבאר הטעם, שכן הזכות שיש לבני עשו הוא מה שקיבלו לתמנע, מה שאין כן האבות הקדושים שדחוה (כדאיתא בסנהדרין צט ע"ב), ולכן יצא ממנה עמלק. ורחל עשתה ההיפך מזה, שהצילה את לאה בנותנה לה את הסימנים מיד עשו שהיתה מיועדת לו (כדאיתא בב"ר פ"ע סי' טז). וראה עוד במה שביאר בס' שבט דוד (ח"ב עמוד קטו).

ושו"ר בס' יגל לבנו (עמ' פב) שכ' כיו"ב וז"ל: ומה שדוקא יהושע נלחם בעמלק הוא כי מסורת בידינו שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל, וכן בשאול, וכן במרדכי, וכן לעת"ל ע"י משיח בן יוסף, והוא כדי לבטל זכות עמלק שבאה אמם תמנע להדבק בבית אברהם, ולכן דוקא זכות רחל שהיתה מוכנה לוותר על בית אברהם רק כדי שלא לבייש את אחותה גובר זכותה עליהם ונופלים ביד בניה. ע"כ. ויש להעיר שמכיון שהיו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן (כדאיתא בב"ר שם), מסתברא שאם הקטן היה לוקח את הגדולה, הגדול היה לוקח את הקטנה, ומסתבר שאף יעדיף עשו את רחל שכן היתה יפת תואר. וא"כ רחל לא ויתרה על בית אברהם. וי"ל דמכיון דאיתא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, למעוטי עשו, א"כ לא חשיב בית אברהם. ואולי אפשר לבאר דברי הרב יגל לבנו באופן אחר, שתבוא זכות רחל שהסכימה לינשא לעשו כדי שלא לבייש את אחותה, ותדחה זכות תמנע שעשתה זאת רק כדי שלא תידחה לגמרי מבית אברהם. ודוחק.

גם יש לומר עפ"ד חז"ל (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה) שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, ומכיון שהתחילה בהצלת לאה מידי עשו, כן בניה יעסקו בהצלת בני ישראל מידי בני עשו. ואף אם נאמר דבכה"ג לא אמרינן המתחיל במצוה אומרים לו גמור [כמו שראיתי כתוב בשם הרב מנחת חיים (רוט) חלק ענייני או"ח (עמ' קג), שבמצוה השייכת לרבים לא אמרינן המתחיל במצוה אומרים לו גמור. וע"ע בקובץ פרי תמרים (תשרי תש"נ עמ' לד-לה). וכתב לי הרב בנימין חותה נר"ו (מח"ס כי בא מועד ועוד) במכתבו מיום כב שבט תשע"א, שגם הרב מנחת חיים יודה בנ"ד, כי "אולי בהצלה שאני כדי להזדרז להציל ולא לחלק לאחרים שיוכל להיות כקדירה דבי שותפי וצ"ב"], מ"מ אפשר לומר באופן אחר, שזכות רחל שהצילה את לאה מיד עשו עומדת לזרעה שיצליחו להציל את אחיהם מיד בני עשו.

        וראיתי בס' נועם שי"ח – שיחות לימי החורף (סוף עמ' קפב) שכ' וז"ל: ובענין הנסיונות אמרו חז"ל [באסת"ר פ"ז סי' ז וש"נ] עה"פ (אסתר ג ד) ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם, א"ר בנימין ב"ר לוי, בניה של רחל ניסן שוה, הה"ד ויהי כדברה אל יוסף יום יום, וכאן כתב ויהי כאמרם אליו יום ויום, וניסן שוה הוא רק ע"י היראה, דע"י יראה עומדים בנסיונות, והוא הכח למחות את כח עמלק אשר הוא מכח דלא ירא אלקים. ע"כ. וע"ע בעץ יוסף ובענף יוסף על המד"ר שם ובס' כרם ד"ל (פר' ויצא עה"פ ויהי כאשר ילדה וגו'). וי"ל דגם רחל עמדה בנסיון הגדול בתתה את הסימנים לאחותה, ולכן יוחסו אליה בזה יוסף ומרדכי. ועי' באיכה רבתי (בפתיחה סימן כד) בגודל נסיונה.

בשלח (טז ד), הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

         ובס' מאיר עיני ישראל (ח"ג סוף עמ' תרסג) כ' בשם ספר מעין בית השואבה (עמוד קעה) בשם הרב חפץ חיים ז"ל שאמרו רז"ל שהמן נשתנה טעמו לפי מחשבת איש ואיש, ואם לא היה חושב כלום בשעת אכילתו לא היה לו טעם, שדבר רוחני מקבל טעם לפי ערך המחשבה.

         והנה איתא בשמות רבה (פכ"ה סימן ג): שהוריד להם המן שהיו בו כל מיני טעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (דברים ב ז) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, מהו דבר, כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אילולא היה לי פטמא אחת לאכול, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונם. א"ר אבא, אף דבר לא היה אומר בפיו, אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה. תדע לך שהוא כן, שכן אמר יחזקאל (טז יט) ולחמי אשר נתתי לך סולת ודבש ושמן האכלתיך. כתוב א' אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן. כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. ע"כ. ועי' בס' יפה תלמוד ח"א (יומא עה ע"א ד"ה והיה טעמו).

         ולכאורה הדברים סותרים, שכן מתחילה אמרו שכל מה שנפשו מתאוה טועם בו, ושוב אמרו שהטעם הינו לפי הגיל. וצריך לומר שכוונת המדרש היא שבד"כ הבחורים מתאוים ללחם והזקנים לדבש והתינוקות לשמן, ולכן היו טועמים בו את הטעמים הללו, ובאמת אם מתאוים לטעם אחר, הכל לפי המחשבה. ואפשר להוסיף עוד שגם כשלא מתאוים לשום דבר, איכא אומדנא דניחא להו לבחורים בלחם ולזקנים בדבש ולתינוקות בשמן, והיו טועמים בו את הטעמים הללו.

       ואולי באותו דור דעה היו שכיוונו שלא יהיה המן טעם כלל, כדי שלא ליהנות מתאוות העולם הזה. ובזה יש ליישב מה שהקשו המפרשים אמאי התלוננו שנפשם קצה במן, והרי היה בו כל טעם שהנפש מתאוה לו. ולהנ"ל מיושב, שהם היו אלה שכיוונו שלא יהיה בו טעם. ומזה יש ללמוד שאין להביא עצמו לידי נסיון [וראה במש"כ בזה בס"ד בחי' על סידור התפילה (לפני ק"ש על המיטה)]. ולכן גם יש לאכול מטעמים בשבת קודש, כדי שלא יבוא לידי נסיון להימנע מסעודות שבת.

      אולם האמת היא שגם מה שעשו הם, עשו כן כדי לברוח מהנסיון. ויובן הדבר ע"פ מה דאיתא בסנהדרין (קט ע"א) שאנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה. וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על העין יעקב (סימן רנב) שכשהקב"ה משפיע טובה יש בזה נסיון גדול. ע"כ. ולכן רצו להימנע מלקבל טובת הקב"ה בשלימותה כדי לברוח מנסיון. ובמיוחד יש ליזהר בעניני אכילה, כדאיתא בברכות (לב ע"א) וישמן ישרון ויבעט, היינו דאמרי אינשי, מלי כריסיה זני בישי, וביאר בס' תורה תמימה (האזינו לב טו) שאדם השבע ביותר בתענוגים ובתפנוקים בא לידי חטא ובעיטה. ע"ש.

בשלח (יג יט), ויקח משה את עצמות יוסף עמו.

ואיתא במכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות. וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט).

והקשה אאמו"ר נר"ו בהגדת אהלי שם (עמ' קפד), שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן [וכן הקשה בס' ברכת אהרן למהר"א לווין (ברכות פ"א סוף מאמר טז) בשם ספר בנין אריאל (פרשת בשלח). ע"ש. וראה עוד מש"כ בזה אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם – אוצר החומש (בשלח יג יט)].

וכתב לתרץ שלעסוק בביזה זה שטות, שהרי בסופו של דבר משה מת במדבר, ולשם מה הכסף והזהב, והרי יש מן ויש באר, ובגדיהם לא בלו, וא"כ לשם מה לאסוף כסף וזהב, ואכן להתעסק בדבר שאין בו תועלת הוא שטות.

והקשה על זה גיסי ידידי הרב ויכתור כהן נר"ו, שמשה לא ידע מראש שימות במדבר, וא"כ איך ידע שלא תהיה תועלת בביזה.

וכתב עוד אאמו"ר נר"ו ליישב, שהחכמה בזה היא לקחת דבר נצחי לעומת דבר זמני. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בשינויים בס' אוצר הפרשה כאן. וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).

גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. והעדיף לקיים מצות ארונו של יוסף כדי שבזכות יוסף הנקרא בכור יוושע ישראל הנקרא בכור. ע"ש. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.

ועוד אפשר ליישב עפ"ד מהר"ש ן' אלבאז בס' עוז והדר כאן דיליף לה מדיוקא דקראי שמרע"ה דווקא היה מושבע ועומד בהעלאת עצמות יוסף, וכן יליף לה מדברי הזוהר הקדוש. ע"ש. ומרע"ה השיג ענין זה בחכמתו כי רבה.

ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.

ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ודרך אגב אביא מש"כ מהר"י פינטו ז"ל שם וז"ל: אי נמי הוי רץ וכו', הנה דרך התגרים אם ימצאו סחורה שיש בה ריוח מועט, יאמרו אין אנו קונין אותה עד שנמצא סחורה שיש בה ריוח מרובה ואנו קונים אותה וכו', לזה אמר במצוה לא תעשה כן, שאם באה לידך מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אל תאמר לא אעשה זאת עד שתבוא לידי מצוה חמורה כמו פדיון שבוים וכדומה ואעשנה, אלא הוי רץ למצוה תכף שבאה לידך עשה אותה, וכן בעבירה לא תאמר לא אעמוד עצמי כי אם מעבירה גדולה, אבל קלה לא אשמר ממנה, כמו התגרים שאם מוצאים סחורה שהפסדה מועט קונים אותה, שאומרים אחר שהפסדה מועט אינו מזיק, לכן אמר בעבירה אפילו קלה ברח ממנה. והטעם וכו'. ע"ש.

     ונראה עוד לבאר הטעם, שכן הסוחר יש לו את הוצאות בית מסחרו ופועליו, והחשש שמא המוצר לא ימכר, ולכן לא כדאי לו לקנות סחורה שרווחיה מועטין, משא"כ בתורה ומצוות שכולם ריוח בלבד. וכמו כן יש לבאר בענין ההפסד, דלכאורה קשה, למה יקנו הסוחרים סחורה שמפסידים בה אפילו מעט. ועכצ"ל דהיינו כדי שירויחו בה ממקום אחר, כגון אם הלקוחות צריכים את אותה הסחורה ורוצים לעשות זה בתור שירות ללקוחות הקבועים, או שהחנות המתחרה מוכרת אותה בזול וכדומה, משא"כ בעבירות שכולן הפסד ללא ריוח כלל. 

    [נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט)].