בשלח (יג יט), ויקח משה את עצמות יוסף עמו.

ואיתא במכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות. וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט).

והקשה אאמו"ר נר"ו בהגדת אהלי שם (עמ' קפד), שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן.

וכתב לתרץ שלעסוק בביזה זה שטות, שהרי בסופו של דבר משה מת במדבר, ולשם מה הכסף והזהב, והרי יש מן ויש באר, ובגדיהם לא בלו, וא"כ לשם מה לאסוף כסף וזהב, ואכן להתעסק בדבר שאין בו תועלת הוא שטות.

והקשה על זה גיסי ידידי הרב ויכתור כהן נר"ו, שמשה לא ידע מראש שימות במדבר, וא"כ איך ידע שלא תהיה תועלת בביזה.

וכתב עוד אאמו"ר נר"ו ליישב, שהחכמה בזה היא לקחת דבר נצחי לעומת דבר זמני. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בשינויים בס' אוצר הפרשה כאן. וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).

גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. והעדיף לקיים מצות ארונו של יוסף כדי שבזכות יוסף הנקרא בכור יוושע ישראל הנקרא בכור. ע"ש. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.

ועוד אפשר ליישב עפ"ד מהר"ש ן' אלבאז בס' עוז והדר כאן דיליף לה מדיוקא דקראי שמרע"ה דווקא היה מושבע ועומד בהעלאת עצמות יוסף, וכן יליף לה מדברי הזוהר הקדוש. ע"ש. ומרע"ה השיג ענין זה בחכמתו כי רבה.

ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.

ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ודרך אגב אביא מש"כ מהר"י פינטו ז"ל שם וז"ל: אי נמי הוי רץ וכו', הנה דרך התגרים אם ימצאו סחורה שיש בה ריוח מועט, יאמרו אין אנו קונין אותה עד שנמצא סחורה שיש בה ריוח מרובה ואנו קונים אותה וכו', לזה אמר במצוה לא תעשה כן, שאם באה לידך מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אל תאמר לא אעשה זאת עד שתבוא לידי מצוה חמורה כמו פדיון שבוים וכדומה ואעשנה, אלא הוי רץ למצוה תכף שבאה לידך עשה אותה, וכן בעבירה לא תאמר לא אעמוד עצמי כי אם מעבירה גדולה, אבל קלה לא אשמר ממנה, כמו התגרים שאם מוצאים סחורה שהפסדה מועט קונים אותה, שאומרים אחר שהפסדה מועט אינו מזיק, לכן אמר בעבירה אפילו קלה ברח ממנה. והטעם וכו'. ע"ש.

     ונראה עוד לבאר הטעם, שכן הסוחר יש לו את הוצאות בית מסחרו ופועליו, והחשש שמא המוצר לא ימכר, ולכן לא כדאי לו לקנות סחורה שרווחיה מועטין, משא"כ בתורה ומצוות שכולם ריוח בלבד. וכמו כן יש לבאר בענין ההפסד, דלכאורה קשה, למה יקנו הסוחרים סחורה שמפסידים בה אפילו מעט. ועכצ"ל דהיינו כדי שירויחו בה ממקום אחר, כגון אם הלקוחות צריכים את אותה הסחורה ורוצים לעשות זה בתור שירות ללקוחות הקבועים, או שהחנות המתחרה מוכרת אותה בזול וכדומה, משא"כ בעבירות שכולן הפסד ללא ריוח כלל. 

    [נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט)].