שלח (יג ב), שלח לך אנשים. ופרש"י, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

והקשה בקובץ משכן שילה (פרשת שלח תשפ"ה דף ג ע"א) בשם ס' מאמר מרדכי למהר"מ אליהו, שאולי לקחו מוסר שלא לדבר לשון הרע על אנשים, אולם לא לקחו מוסר שלא להוציא דיבת הארץ רעה, שהיא דומם. ותירץ שמכיון שמשה ואהרן אמרו ונחנו מה, א"כ היה משה מחשיב עצמו פחות מהעפר [כדאיתא בחולין פט ע"א], ולכן אם עליו אין לדבר, כ"ש שאין לדבר על הארץ.

ולכאורה קשה שעם ישראל ידע את גדולתו של משה למרות אומרו ונחנו מה, וא"כ אין כאן ק"ו.

ולכן י"ל שכאן מרדו בה' [כמאמר הכתוב (להלן יד ט) אך בה' אל תמרודו], ודיברו לשון הרע עליו שחזק הוא ממנו ח"ו (להלן פסוק לא, וכמו שפירש רש"י שם. והוא מדברי הש"ס בסוטה לה ע"א), וא"כ ק"ו הוא, שאם המדבר על משה נענש, ק"ו המדבר על ה'. ושו"ר שכ"כ בס' דברי מרדכי למהר"מ אליהו (פרשת שלח עמוד פח).

ועוד י"ל עפ"ד מהראנ"ח בס' הנותן אמרי שפר (ס"פ שלח) שכ' שהם פגעו בכבודו של מה במה שלא השיבו אותו דבר כי אם ביחד עם כל העדה. ועי' בס' אהלי שם - אוצר החומש (פרשת שלח יג כו). וא"כ הם סתרו את עצמם, שכן הוציאו את דיבת הארץ רעה כי החשיבו את משה לאדם גדול וא"כ אין כאן ק"ו וכנ"ל, ומה שלא השיבוהו דבר ללא נוכחות כל העדה מוכח שלא החשיבוהו לאדם גדול, והוא כדברי הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) בביאור הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה'. עכ"ל. וכן סתרו את עצמם כשהעפילו (ראה במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא שלח יד מה). 

שלח (יג טז), ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע. ופרש"י, יה יושיעך מעצת מרגלים.

וכתב בס' זרע שמשון (ר"פ שלח) בשם המפרשים להקשות מדוע התפלל משה על יהושע ולא על האחרים שה' יצילם מיצר הרע, ונראה משוא פנים בדבר. ותירץ עפמ"ש בלקוטי תורה להאר"י (ר"פ שלח) שנתעברו נשמות י"ב שבטים בי"ב מרגלים כדי שלא יבואו, ועם כל זה לא הועיל כלום וכו', אמנם לוי התגלגל ביהושע, כי שבט לוי לא שלח מרגל כי אין לו חלק בארץ. וביאר הרב זרע שמשון שעפ"ז יובן שמשה התפלל על יהושע דוקא הואיל שנשמת לוי היתה ראש שבטו של מרע"ה.

ובקונטרס באר הפרשה (פרשת שלח תשפ"ד עמוד ה) ביאר עפ"ד האר"י באופן אחר, שמכיון שראה מרע"ה שלא נתעברה ביהושע נשמת שום שבט, לכן התפלל עליו ונתעברה בו נשמת לוי.

ולכאורה מוכרח מדברי האר"י כן, שכן כתב שהתפלל עליו ונתעברה בו נשמת לוי. וא"כ תיקשי להרב זרע שמשון שביאר שהתפלל עליו לאחר שראה שנתעברה בו נשמת לוי.

         וי"ל שב' תפילות היו, הראשונה שתתעבר בו נשמת לוי, ושוב התפלל עוד שיוושע מעצת מרגלים.

ולכאורה יש להקשות ע"ד הרב זרע שמשון שכן מרע"ה היה רועה נאמן לכל ישראל, ומדוע יתפלל דוקא על נשמת לוי ולא על נשמת שאר השבטים.

        וי"ל ששבט לוי היו מבודדים מכל השפעה שלילית בהיותם יושבים על התורה ועל העבודה, ועל כן קשה להם יותר לעמוד בנסיון של השפעה שלילית מאשר שאר השבטים שכן לא היו רגילים בניסיונות מעין אלו. וכן היא גם נשמת לוי שהיא שורש כל השבט. וכיו"ב מצינו בס' רוח חיים למהר"ח מוולוז'ין (פ"ה מ"ג) שביאר שנסיונות האבות עוזרים לנו בניסיונות החיים לעוברם בקלות. ע"ש. וה"ה איפכא, שאם האדם לא עבר נסיונות בחייו, קשה לו יותר לעמוד בנסיון הבא עליו. וראה בקונטרס באר הפרשה (שם עמוד ט הערה יג) בשם הרב אורי זוהר שקל יותר לבעל תשובה לעמוד בנסיון, שכן כבר ראה שאין ערך לתענוגי העולם הזה.

        ואפשר לבאר שלכן שבט לוי לא שלח מרגל. ויש שביארו שהוא משום שלא נטלו חלק בארץ (עי' בפורום אוצר החכמה). ועדיין יקשה, שכן שבט לוי התפרנס מהמתנות שקיבלו משאר השבטים, וא"כ היו מעוניינים ששאר השבטים יצליחו במעשה ידיהם כדי שגם הם יתפרנסו בכבוד על ידי זה, וא"כ היו מעוניינים גם הם לראות שאכן היא ארץ זבת חלב ודבש. וע"פ הנ"ל יבואר שמכיון שהיו מבודדים מכל השפעה שלילית חששו לשלוח אחד מהם כמרגל שמא יושפע לרעה מהאחרים וכנ"ל.

ואפשר עוד לבאר עפמ"ש בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תתלד דף יא סע"א) בשם הרב בן איש חי (דרושים לפרשת שמות) ש'לוי' מילואו הוא 'אין', שכוחם של הלויים הוא בענוה. ואפשר שלכן היה קשה להם לעמוד כנגד השפעת הסביבה בגלל ענוותנותם. וכיו"ב מצינו לשאול שבגלל ענוותנותו אמר (שמואל א טו כד) 'כי יראתי את העם' [ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר מקור אהרן למהר"א אזולאי (עמוד עב)].

ועוד אפשר לבאר שלכן נתעברה נשמת לוי ביהושע דוקא, שכן לוי היה עניו וכנ"ל, וכמו כן יהושע וכדאיתא ביונתן בן עוזיאל כאן. וראה עוד בדברי הרב זרע שמשון שכתב שלכן התפלל עליו משה בשם י"ה, כי שם י"ה אינו שורה על בעלי גאוה, ד'גאוה' בגימטריא י"ה וכמ"ש המקובלים (שער רוח הקודש תיקון ז). ולכן התפלל עליו שלא יכשל במדת הגאוה שנכשלו בה המרגלים שנתיראו שיעבירו מהם הגדולה להיות ראשים. ע"ש. ואפשר לומר עוד שחטאו במדת הגאוה שחשבו שהם יכולים לראות אם טובה הארץ או לא לאחר שהקב"ה אמר כבר שטובה הארץ מאוד מאוד, והאדם העניו לעולם לא יחשוב שהוא צודק ובוראו טועה.

ומש"כ עוד הרב זרע שמשון שם שיהושע היתה לו כבר אות אחת משם י"ה בשמו, ונוספה לו האות החסרה. ע"ש. אפשר להוסיף מש"כ בקונטרס באר הפרשה (שם דף י ע"ב) שהקב"ה עוזר אם הוא מתאמץ. ע"ש. ולכן יהושע היתה לו כבר אות אחת, כי כבר התאמץ בזה קודם וכדברי יב"ע.

ועפ"ד המקובלים הנ"ל יבוארו דברי הש"ס (סוטה יז ע"א) איש ואישה שזכו  שכינה ביניהם. ופרש"י, שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן, י' באיש וה' באשה. והקשה בס' שם משמואל (אמור תרע"ג), למה נתיחד לזה שם זה דוקא. ע"ש. ולהנ"ל יבואר, שכן כדי שישכון השלום בביתו יש לו להתנהג בענוה ובויתור. 

שלח (יד מה), ויכום ויכתום עד החרמה.

יש להקשות, מדוע המעפילים נענשו באופן מיידי, שמתו בו במקום, בו בזמן שבחטא המרגלים נענשו במיתה בגיל ששים (וכמ"ש רש"י לעיל בפסוק לג), והרי לכאורה חטא המרגלים חמור יותר שכן לא רק שהמרו את פי ה', אלא גם כפרו ביכולתו של הקב"ה להלחם עם עמי כנען (וכמ"ש רש"י לעיל יג לא).

והשיב לי ש"ב מהר"ג טולידאנו ז"ל (מח"ס מצעדי גבר) שהמעפילים מתו מיד כיון שנכנסו למקום סכנה [שהרי אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (כדאיתא בב"ר פצ"א סי"ב)], משא"כ בחטא המרגלים.

ולעד"נ ליישב ע"פ מש"כ הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) לבאר הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה' [וביאר בזה הרב מדרגת האדם ז"ל דברי המדרש תנחומא (פר' נצבים) "רשעים כיון שהופכים מעשיהם מיד הן כלין, שנאמר הפוך רשעים ואינם", וזה נקרא הופכים מעשיהם, שאינן משוים מדותיהם. אולם במדרש תנחומא (ר"פ נצבים) הובאו הדברים בזה"ל: הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (משלי יב), כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה. ועי' במה שביאר בעץ יוסף על המדרש שם]. עש"ב. וכבר קדמו בזה בצל"ח (סוף נזיקין, ובצל"ח הוצאת אורייתא הינו לאחר מס' נדה) [וביאר בזה דברי הש"ס בסנהדרין (כו ע"א). ע"ש]. וכ"כ מדנפשיה בבית הלוי עה"ת (פר' ויגש ד"ה וזהו). ע"ש. והו"ד בס' מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד לא). ע"ש. ועי' בדרשות בית ישי (מאמר עגל ומרגלים) מה שביאר בזה. ועי' בשלמא בעלמא (מקץ מב יא, שלח יג ב) ובגליון ספר אהלי שם - אוצר החומש (במדבר דף קיח ע"ב).

ועפ"ז יש ליישב קושייתנו, שבחטא המרגלים היה אפשר ללמד עליהם זכות שפחדנים הם מטבעם, ולכן העונש לא היה מיידי, משא"כ כשהראו המעפילים את אומץ לבם להלחם למרות אזהרות מרע"ה שאין השכינה בקרבם (וכן הזהירם מחוזק האויב, וכמ"ש באור החיים. גם הזהירם שהארון לא ילך עמם, וכמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל), א"כ היפכו מדותיהם בזה, והראו שאין זה כי אם רוע לב למרוד במלכו של עולם, ולכן נענשו מיד.

והמו"ן יהודה ליאון הכהן נר"ו אמר לי בזה ללמד זכות על המעפילים, שבגודל חרטתם על האמינם למרגלים הסכימו בנפשם להלחם במסירות נפש אף ללא שתהיה השכינה בקרבם כדי להראות גודל אמונתם בטוב הארץ כמאמר הקב"ה. וכן אמר לי מהרג"ט ז"ל הנ"ל.

ועוד אפשר ליישב קושייתנו שמקור חטא המרגלים הוא שלא האמינו בכל לבם שהכל בידי שמים וכל הנעשה בעולמנו הוא ממנו יתברך, ולכן חששו מהארץ ויושביה, וכי יד ה' תקצר להושיע ברב או במעט. וזה הוא גם מקור חטא המעפילים שחשבו שינצחו במלחמה ללא עזרת ה', ולא האמינו בכל לבם שהכל בידי שמים ואם אין ה' בקרבם לא ינצחו. אולם שאני מעפילים ממרגלים, שכן המעפילים חטאו בקום ועשה משא"כ המרגלים שחטאו בשוא"ת, ובכל התורה קום ועשה חמיר, כמו שמצינו שלוקים על הלאו כשיש בו מעשה בלבד.

ועפ"ז יש לקשר תחילת הפרשה לסופה שכן אמרו חז"ל (מנחות מג ע"ב) שהתכלת דומה לים, ופרש"י, שנעשו בו נסים לישראל. והכוונה לניסי ים סוף, וכמ"ש רבינו הסמ"ג (עשין כו). וביארו בתוס' שאנץ (סוטה יז ע"א) שלכן הוזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית. והכוונה היא שבזוכרו ניסי ה' יבין שהכל בידי שמים (וכמ"ש הרמב"ן ס"פ בא), ולא יבוא לידי עבירה שכן יודה בטובתו של הקב"ה שכל הטוב אשר יש לו הוא ממנו יתברך ולא ירצה לעבור על רצונו. וגם יפחד מהעונש ויקוה לשכר מאת ה' (ועי' לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה מש"כ בזה). ועוד שעל ידי שמבין שהכל בידי שמים והשי"ת עושה לו נסים ונפלאות, יזכה למדות הבטחון והשמחה ללא דאגה כלל, והשמחה היא הבסיס לקיום התורה וכמ"ש מהרח"ו בס' שערי קדושה. ועוד שאדם העובר עבירה עושה כן כיון שהוא מעדיף את טובתו הזמנית והחולפת על פני טובתו הנצחית, ואם יבין שהכל בידי שמים א"כ הנאה זו שמגיעה לו יקבלנה בהיתר, ואם לא מגיע לו, אף באיסור לא יקבלנה, ובזה לא יחטא. וכן אמרו בש"ס (שם מד ע"א) על אותה זונה שהמצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר.

ולכאורה יש לבאר מדוע יש לזכור ע״י מצות ציצית ניסי ים סוף ולא נסים אחרים, כגון עשר המכות והנסים שאירעו במדבר ובארץ ישראל. ויש לבאר שמצות ציצית מטרתה שלא יתור האדם אחר לבבו ועיניו, אולם יש חזקת כשרות לאדם, וכשעושה האדם מצוה, הרי מצוה גוררת מצוה, וא"כ מדוע חיישינן שיבוא לידי עבירה. וצריך לומר דמיירי באדם שעבר עבירה, ומכיון שעבירה גוררת עבירה, הרי הוא חושש להכשל שוב בעבירה, שכן מתייאש הוא לטובתו של הקב"ה וחושב שלא מגיע לו לקבל הטובה שכן עבר על רצונו, ולכן יש לו לזכור קריעת ים סוף שלמרות שהיו ישראל עובדי ע"ז ושר של ים נתמלא עליהם חימה וביקש לטבען (כדאיתא בילקוט שמעוני שמות רמז רלד. ועי' בפורום לתורה), הקב"ה עשה להם נסים. וכמו כן עדיין ראוי הוא שהקב"ה יעשה לו נסים ואין לו לחטוא שוב.

ובזה יש לבאר מש"כ רש"י (בסוף הפרשה) ששמונת החוטין שבציצית הם כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. ונראה ששמונת החוטין באין לכפר על ששהו מלומר שירה. ולכאורה קשה מדוע כפרה זו הוקבעה במצות ציצית שהיא כדי שלא יתור האדם אחר לבבו ועיניו. וי"ל שהם שהו מלומר שירה כי פחדו שפרעה ירדוף אחריהם כמו שבאמת כן היה, וכשראו את מצרים מת על שפת הים הבינו שחירותם תתקיים. וכל זה הוא כי לא האמינו בלבב שלם שהכל בידי שמים, וכשהקב"ה אמר להם שהם יוצאים ממצרים, גם אם פרעה ירדוף אחריהם לא ישיגם. ועל האדם לבטוח שניסי ה' נעשים בכל יום עמנו, וכשה' מצילנו מידם, הצלתו היא הצלה עולמית, ועי"כ יזכה לשמוח כראוי ולהמנע מעבירה וכנ"ל.

    [נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תי)].

שלח (יג כב), וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים.

כתב בס' עבודת הצדקה (פר' שלח ד"ה איתא הא') בזה"ל: איתא בגמ' סוטה (לד ע"ב), וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, מאי נבנתה, אילימא נבנתה ממש, אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה בית לבנו גדול, אלא מאי נבנתה, שהיתה מבונה על אחת משבע בצוען. ע"כ. אבל במדרש (במד"ר פט"ז סימן ט) איתא שנבנתה ממש חברון קודם לצוען שבע שנים, דהכי איתא התם: וחברון שבע שנים נבנתה, להודיע שבחה של ארץ ישראל, שהפסולת שלה משובח הרבה יותר מכל המשובח של מצרים, שבשעה שיצאו בני נח ונחלו את העולם, הם בנו תחלה עיירות, ולא במקום השבח אלא במקום הפסולת של ארץ ישראל, וצוען מצרים היא הטובה בארץ מצרים, וזו קדמה לה שבע שנים. ואם תאמר מי שבנה זו לא בנה זו, הוא הדור הוא המשפחה, ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ועמדו ובנו זו לפני זו, וחברון שבע שנים נבנתה וגו'. ע"כ. הרי לך בהדיא דס"ל לבעל המדרש שהאי דכתיב וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שנבנתה ממש קודם לצוען שבע שנים, וכי תימא אם כן מנא לן שהיתה מעולה חברון ומשובחת טפי מצוען, דבשלמא אם נפרש דהאי ונבנתה היא שמבונה על אחת משבע בצוען כדקאמר תלמודא שפיר, אבל אם נפרש נבנתה ממש שבע שנים קודם לה, מנא לן דמעולה יותר חברון טפי מצוען. אמנם כבר כתב הרב מתנות כהונה על זה וז"ל: וזו קדמה לה שבע שנים, ולפי שקדמה היתה מבונה יפה מצוען, כי כן המנהג, אדם אחד הבונה ב' בנינים בונה היפה תחילה ואח"כ הכיעור, שפסולת של ראשון נותן בשני [ומקורו מהספרי (ר"פ עקב)]. ע"כ. א"כ לפי דברי המדרש חברון קדמה לצוען בין בבנין שנבנית תחילה ובין בחשיבות שהיא יפה יותר מצוען, ולפי מה שמפרש המדרש דהא דכתיב וחברון שבע שנים נבנתה שנבנית שבע שנים קודם לצוען, נהי דמוכח דהיא חשובה יותר שכן דרך הבונים שבונים היפה קודם והפסולת של ראשון נותן בשני, אבל ליכא הוכחה שחברון מעולה על אחת משבעה מצוען, דבשלמא לפי דברי הגמרא דהרי נבנתה הכוונה לומר שמבונה על אחת משבע מצוען שפיר מוכח שמעולה על אחת משבע בצוען, אבל לדעת המדרש ליכא הוכחה דמעולה על אחת משבע בצוען. ע"כ.

ולפי"ז הקשה הרב עבודת הצדקה ז"ל על דברי המדרש, דלכאורה קשה קושיית הש"ס דאפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה בית לבנו גדול, וכי תימא דבניו של חם בנו כל אחד לעצמו ולא הוא בנה בשבילם, א"כ מאי ראיה איכא דחברון עדיפא מצוען, והרי הפסולת של כנען אינה שייכת למצרים כדי שיבנה הוא בה את צוען. וצ"ע. עכת"ד.

וראיתי בעץ יוסף על המדרש שם שכ' ליישב דהמדרש ס"ל דכנען היה הבכור, ושכ"כ רבינו בחיי [וראה בדברי רבינו החזקוני (ד"ה והכנעני אז בארץ) שכ' שדברי הש"ס 'אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה בית לבנו גדול' איירי בנח לגבי בניו שם וחם. ע"ש. ולפי זה אין ראיה מדברי הש"ס שמצרים הוא הבכור. ומה שהקשה בס' יפה תלמוד ח"ב (כתובות קיב ע"א) דמקרא דמייתי הש"ס 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען' מוכח דהש"ס מיירי בבני חם, תירץ ידידי מהר"ר עובדיה זאיד הלוי נר"ו דהאי קרא אייתיה הש"ס כדי לבאר שמצרים היה בנו של חם, ונח היה צריך לבנות תחילה את ערי בני חם שהוא הגדול].

ועוי"ל דמלשון המדרש מוכח שאחרי המבול הלכו בני נח להתיישב, ואולי הלכו בני חם ביחד, ובצאתם מהרי אררט הגיעו קודם לאזור חברון ואח"כ הדרימו עד מצרים, ומצרים לא אהב את חברון והשאירה לאחיו הקטן, והוא בעצמו פנה למצרים.

ועל דברי הספרי קשה לי, וכי יקחו עמם את הפסולת של חברון עד למצרים כדי לבנות, והלא מסתברא שאת חומרי הבנין לבנין צוען לקחו ממצרים עצמה ולא הרחיקו לקנותם מרחוק. ואיפכא מסתברא, שכל שאדם בונה יותר, לומד מטעויותו הראשונות והבנינים הולכים ויפים, וא"כ מסתבר שהבנינים האחרונים עדיפים. וצ"ע. והצעתי שאלה זו בפני מו"ר מהר"מ יוני נר"ו [ראש ישיבה גדולה כתר תורה דמיקסיקו] והסכים עמדי.

וכתבתי שאלה זו לאאמו"ר יחש"ל, וזה אשר השיב לי (ביום ג שבט תשס"ז): י"ל חברון נבנתה קודם, כאשר התכנית היתה לבנות את שניהם, ואז את מיטב הכוחות, והחומרים הקלים, לא האבנים, לקחו לחברון, כגון עצי ארזים וכו'. ומדובר באנשים מנוסים, שלא הוסיפו בנסיון ע"י עיר אחת נוספת, והרי כשמתחילים משקיעים כוחות יותר, ואח"כ מתרגלים ולא מתפעלים. עכ"ד נר"ו. 

[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תט)].

שלח (יג כב), ויעלו בנגב ויבא עד חברון.

כתב רש"י ז"ל: כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות וכו'.

וכתב הרא"ם ז"ל: בסוטה פרק אלו נאמרים [לד ע"ב] אמרו, ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ויבאו מיבעי ליה, אמר רבי אבהו מלמד שפירש כלב מחברת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות וכו'. ואע"פ שמצינו בכמה מקומות שיבא לשון יחיד על רבים, כמו נלכדה הקריות [ירמיה מח מא], לא תמעד אשוריו [תהלים לז לא], והמצדות נתפשה [ירמיה שם], וקבל היהודים [אסתר ט כג], כל היכא דאיכא למדרש דרשינן. ועוד מאן לימא לן דלא דרשו בכלם. ע"כ.

וכ' בס' עבודת הצדקה וז"ל: ולעד"נ דלא קשה מידי, דשאני הכא דהתחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, דכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון, וכי היכי דכתב ויעלו בנגב הוי ליה לומר נמי ויבאו עד חברון בלשון רבים, ואמאי כתב ויבא עד חברון, לכך דרשו שהלך כלב לבדו. ופשוט הוא. ע"כ.

      ולעד"נ דמיאן הרא"ם ז"ל בביאור זה, שכן גם קרא בקרא דאסתר הכי הוא, דכתיב וקבל היהודים בלשון יחיד, ושוב כתיב את אשר החלו לעשות בלשון רבים.

שלח (יג יח), וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה וגו'.

כתב הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (ריש פר' שלח) בזה"ל: וראיתם את הארץ מה היא וגו', והכוונה שהקב"ה שולח מלאכי השרת לעולם הזה ואומר להם תראו את ארץ התחתונה מה ענינה, 'ואת העם היושב עליה', דהיינו הצבור שבהם, תלמידי חכמים העוסקים בתורה ובהם המון העם המחזקים ידיהם. וזהו שאמר 'החזק הוא הרפה', כנגד תלמידי חכמים אם חזקים בתורה או נרפים בה. וכנגד ההמון, 'המעט הוא אם רב', אם נותנים פרס לעמילי תורה הרבה או מעט דוקא. ובאה התשובה מאת מלאכי השרת להקב"ה ששלחם, ואמרו 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו' וכו', ר"ל באנו אל הארץ התחתונה ומצינו שהחכמים עוסקים בתורה וגם המון העם מחזיקים בידם. וזה אומרם 'זבת חלב', ר"ת זריזים בעלי תורה חצות לילה ביום, דהיינו מקיים מקרא שכתוב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, דהיינו קמים בחצות הלילה לקרות התורה. וזהו שאמר חצות לילה כיום, זהו כנגד חלוקת הת"ח. וכנגד ההמון אמרו 'ודבש', ר"ת ונותנים דמיהם בלב שלם וכו'. ע"ש.

ועפ"ז יש לבאר גם קרא דקדים ליה 'לתור את ארץ כנען', שביקש הקב"ה מהמלאכים שיבדקו דוקא אצל הנכנעים [וכן ראיתי להחת"ס בס' תורת משה (פר' ויחי עמ' רכו ד"ה והעלה), והו"ד בס' אוצרות חתם סופר (ר"פ מקץ), שביאר ארץ כנען מלשון הכנעה וענוה. וכ"כ בס' נתיבות שלום למהרש"נ ברזובסקי ז"ל (פר' במדבר מאמר 'במספר שמות' ד"ה ובזה) בשם הרב חיד"א ז"ל בנצוצי אורות. ע"ש. וכ"כ מהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן (פר' שלח). וע"ע במש"כ בס"ד בחי' פר' וישלח (לג יח). גם ארץ הוא לשון ענוה, עי' בקובץ המעין (תשרי תשע"א עמ' קיג) שהביא כן בשם תלמיד מהרא"י בס' לקט יושר (ריש הל' סוכה)], שכן אצלם אפשר שימצאום שלמים בעבודת השי"ת, משא"כ אצל בעלי הגאוה, שאין מה לחפש ולמשמש במעשיהם, וכמ"ש מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) שא' מד' המדות המגונות שהן הגורמות ביטול כל התורה כולה היא הגאוה. והו"ד בברכי יוסף (או"ח סימן תרג אות ב) ובענף עץ אבות על פרקי אבות (פ"א מי"ג) [ובזה יבואר גם הסמיכות לפסוק הקודם 'ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע', וביאר בתרגום יב"ע "כד חמא משה ענוותנותיה דהושע"].

גם יש לבאר עפ"ז המשך הכתוב "עלו זה בנגב ועליתם את ההר", ופרש"י ז"ל שכן דרך התגרים שמראים את הפסולת תחילה ואח"כ מראים את השבח. וכן בנ"ד, שמכיון שאין למלאכים בחירה חפשית, א"כ לא יצדק לפניהם כל חי, שכן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והם אינם מבינים את נסיונות היצר הצר הצורר אשר בעוכרינו [וכמו שאירע בענין שמחזאי ועזאל, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק כב). ועי' בס' ענף עץ אבות על פרקי אבות (דף צ ע"א)], לכן שולחם הקב"ה ברישא אצל הפסולת שהם הרשעים כדי שיבינו עד היכן הבחירה החפשית יכולה להוביל את האדם, ואז ידעו להעריך את מאמץ הצדיקים להגיע למעלתם. ויש לציין מש"כ בעל הטורים ש'את ההר' בגימ' תורה. וכמ"ש הרמ"ז ז"ל דהכא מיירי בעסק התורה. וכן ענין הענוה שהזכרנו לעיל קשור לענין התורה, כדאיתא בתענית (ז ע"א) שדברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו. ועי' בענף עץ אבות על פרקי אבות (דף תא ע"ב והלאה) שהביא עוד מדברי רז"ל בזה. 

[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תח)].