שלח (יד מה), ויכום ויכתום עד החרמה.

יש להקשות, מדוע המעפילים נענשו באופן מיידי, שמתו בו במקום, בו בזמן שבחטא המרגלים נענשו במיתה בגיל ששים (וכמ"ש רש"י לעיל בפסוק לג), והרי לכאורה חטא המרגלים חמור יותר שכן לא רק שהמרו את פי ה', אלא גם כפרו ביכולתו של הקב"ה להלחם עם עמי כנען (וכמ"ש רש"י לעיל יג לא).

והשיב לי ש"ב מהר"ג טולידאנו ז"ל (מח"ס מצעדי גבר) שהמעפילים מתו מיד כיון שנכנסו למקום סכנה [שהרי אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (כדאיתא בב"ר פצ"א סי"ב)], משא"כ בחטא המרגלים.

ולעד"נ ליישב ע"פ מש"כ הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) לבאר הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה' [וביאר בזה הרב מדרגת האדם ז"ל דברי המדרש תנחומא (פר' נצבים) "רשעים כיון שהופכים מעשיהם מיד הן כלין, שנאמר הפוך רשעים ואינם", וזה נקרא הופכים מעשיהם, שאינן משוים מדותיהם. אולם במדרש תנחומא (ר"פ נצבים) הובאו הדברים בזה"ל: הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (משלי יב), כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה. ועי' במה שביאר בעץ יוסף על המדרש שם]. עש"ב. וכבר קדמו בזה בצל"ח (סוף נזיקין, ובצל"ח הוצאת אורייתא הינו לאחר מס' נדה) [וביאר בזה דברי הש"ס בסנהדרין (כו ע"א). ע"ש]. וכ"כ מדנפשיה בבית הלוי עה"ת (פר' ויגש ד"ה וזהו). ע"ש. והו"ד בס' מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד לא). ע"ש. ועי' בדרשות בית ישי (מאמר עגל ומרגלים) מה שביאר בזה. ועי' בשלמא בעלמא (מקץ מב יא, שלח יג ב) ובגליון ספר אהלי שם - אוצר החומש (במדבר דף קיח ע"ב).

ועפ"ז יש ליישב קושייתנו, שבחטא המרגלים היה אפשר ללמד עליהם זכות שפחדנים הם מטבעם, ולכן העונש לא היה מיידי, משא"כ כשהראו המעפילים את אומץ לבם להלחם למרות אזהרות מרע"ה שאין השכינה בקרבם (וכן הזהירם מחוזק האויב, וכמ"ש באור החיים. גם הזהירם שהארון לא ילך עמם, וכמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל), א"כ היפכו מדותיהם בזה, והראו שאין זה כי אם רוע לב למרוד במלכו של עולם, ולכן נענשו מיד.

והמו"ן יהודה ליאון הכהן נר"ו אמר לי בזה ללמד זכות על המעפילים, שבגודל חרטתם על האמינם למרגלים הסכימו בנפשם להלחם במסירות נפש אף ללא שתהיה השכינה בקרבם כדי להראות גודל אמונתם בטוב הארץ כמאמר הקב"ה. וכן אמר לי מהרג"ט ז"ל הנ"ל.

ועוד אפשר ליישב קושייתנו שמקור חטא המרגלים הוא שלא האמינו בכל לבם שהכל בידי שמים וכל הנעשה בעולמנו הוא ממנו יתברך, ולכן חששו מהארץ ויושביה, וכי יד ה' תקצר להושיע ברב או במעט. וזה הוא גם מקור חטא המעפילים שחשבו שינצחו במלחמה ללא עזרת ה', ולא האמינו בכל לבם שהכל בידי שמים ואם אין ה' בקרבם לא ינצחו. אולם שאני מעפילים ממרגלים, שכן המעפילים חטאו בקום ועשה משא"כ המרגלים שחטאו בשוא"ת, ובכל התורה קום ועשה חמיר, כמו שמצינו שלוקים על הלאו כשיש בו מעשה בלבד.

ועפ"ז יש לקשר תחילת הפרשה לסופה שכן אמרו חז"ל (מנחות מג ע"ב) שהתכלת דומה לים, ופרש"י, שנעשו בו נסים לישראל. והכוונה לניסי ים סוף, וכמ"ש רבינו הסמ"ג (עשין כו). וביארו בתוס' שאנץ (סוטה יז ע"א) שלכן הוזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית. והכוונה היא שבזוכרו ניסי ה' יבין שהכל בידי שמים (וכמ"ש הרמב"ן ס"פ בא), ולא יבוא לידי עבירה שכן יודה בטובתו של הקב"ה שכל הטוב אשר יש לו הוא ממנו יתברך ולא ירצה לעבור על רצונו. וגם יפחד מהעונש ויקוה לשכר מאת ה' (ועי' לחתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה מש"כ בזה). ועוד שעל ידי שמבין שהכל בידי שמים והשי"ת עושה לו נסים ונפלאות, יזכה למדות הבטחון והשמחה ללא דאגה כלל, והשמחה היא הבסיס לקיום התורה וכמ"ש מהרח"ו בס' שערי קדושה. ועוד שאדם העובר עבירה עושה כן כיון שהוא מעדיף את טובתו הזמנית והחולפת על פני טובתו הנצחית, ואם יבין שהכל בידי שמים א"כ הנאה זו שמגיעה לו יקבלנה בהיתר, ואם לא מגיע לו, אף באיסור לא יקבלנה, ובזה לא יחטא. וכן אמרו בש"ס (שם מד ע"א) על אותה זונה שהמצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר.

ולכאורה יש לבאר מדוע יש לזכור ע״י מצות ציצית ניסי ים סוף ולא נסים אחרים, כגון עשר המכות והנסים שאירעו במדבר ובארץ ישראל. ויש לבאר שמצות ציצית מטרתה שלא יתור האדם אחר לבבו ועיניו, אולם יש חזקת כשרות לאדם, וכשעושה האדם מצוה, הרי מצוה גוררת מצוה, וא"כ מדוע חיישינן שיבוא לידי עבירה. וצריך לומר דמיירי באדם שעבר עבירה, ומכיון שעבירה גוררת עבירה, הרי הוא חושש להכשל שוב בעבירה, שכן מתייאש הוא לטובתו של הקב"ה וחושב שלא מגיע לו לקבל הטובה שכן עבר על רצונו, ולכן יש לו לזכור קריעת ים סוף שלמרות שהיו ישראל עובדי ע"ז ושר של ים נתמלא עליהם חימה וביקש לטבען (כדאיתא בילקוט שמעוני שמות רמז רלד. ועי' בפורום לתורה), הקב"ה עשה להם נסים. וכמו כן עדיין ראוי הוא שהקב"ה יעשה לו נסים ואין לו לחטוא שוב.

ובזה יש לבאר מש"כ רש"י (בסוף הפרשה) ששמונת החוטין שבציצית הם כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. ונראה ששמונת החוטין באין לכפר על ששהו מלומר שירה. ולכאורה קשה מדוע כפרה זו הוקבעה במצות ציצית שהיא כדי שלא יתור האדם אחר לבבו ועיניו. וי"ל שהם שהו מלומר שירה כי פחדו שפרעה ירדוף אחריהם כמו שבאמת כן היה, וכשראו את מצרים מת על שפת הים הבינו שחירותם תתקיים. וכל זה הוא כי לא האמינו בלבב שלם שהכל בידי שמים, וכשהקב"ה אמר להם שהם יוצאים ממצרים, גם אם פרעה ירדוף אחריהם לא ישיגם. ועל האדם לבטוח שניסי ה' נעשים בכל יום עמנו, וכשה' מצילנו מידם, הצלתו היא הצלה עולמית, ועי"כ יזכה לשמוח כראוי ולהמנע מעבירה וכנ"ל.

    [נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תי)].