במדבר (א ג), מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם וגו'.

         ויש לשאול, מדוע פחותים מגיל כ' אינם יכולים לצאת בצבא. ועי' בס' מקום מקדש למהר"ח סינואני ז"ל מש"כ בזה. וי"ל עפ"ד הש"ס (קדושין כט ע"ב) שבן כ' ולא נשא אשה תיפח עצמותיו. ולכן תיקנו רבני ירושלם שעל הרווקים מגיל כ' ומעלה לצאת מהעיר [עי' בס' התקנות של ירושלם (דף מא ע"ב) ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סימן יד אות ג)]. הרי שבדרך כלל בן כ' כבר נשא אשה. ומי שנשא אשה הרי הוא שמח כדמשמע בש"ס (יבמות סב ע"ב). והשמח חזק בגופו, כמו שביאר אחי ידידי כמוהר"ר אהרן נר"ו (מח"ס מגילת המלך) במאמרו שנדפס בקובץ שיח שפתותינו (גליון כא דף א ע"א), ויליף לה מדברי הרא"ם שהובאו בס' דברי יוסף למהר"ר יוסף סמברי (אות ריא). ע"ש.

         ויש לשאול עוד, שמכיון שמנה ה' את ישראל מרוב חיבתו להם (כמ"ש רש"י לעיל בפסוק א), מדוע מנאן דוקא מבן עשרים ומעלה היוצאים בצבא, ולא מבן חודש כמו שמצינו בשבט לוי. וכי הקב"ה מחבב רק את היוצאים בצבא. וי"ל שמכיון שמי שלא נשא אשה שנאוי בעיני הקב"ה, לכן רק לאחר גיל עשרים שכבר נשא אשה חביב הוא בעיני הקב"ה. ומלבד הטעם שאמרו בש"ס (קדושין שם) שכל ימיו בהרהורי עבירה, כמו כן מכיון שכתב מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) שהשמחה הינה בסיס לקיום כל התורה, יש בידינו טעם נוסף על מה שדווקא מי שנשא אשה חביב הוא בעיני הקב"ה. וכל התוכחות נאמרו 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' (תבוא כח מז).
לשמיעה ראה כאן.