קרח (טז טו), ויחר למשה מאוד, ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם.

וכתב אאמו״ר נר״ו בס׳ אוצר הפרשה וז״ל: במדרש תנחומא ביאר: נצטער מאוד. ולמה הצטער, שלא השיבו לו, וע״כ יש בו צער גדול. וכן פירש רש״י: נצטער עד למאוד. תמהו, מדוע לא פירשו כפשוטו מלשון כעס. ובספר אמרי שפר למהרש״ק הביא את הגמ׳ (ערובין סה ע״א) ׳רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי׳ [ובס' אמרי שפר שם כ' כן בשם רבא, והוא ט"ס], וכיון שמשה היה בכעס, כיצד התפלל מיד להקב״ה ׳אל תפן אל מנחתם׳, הלא אין מתפללים בשעת כעס, לכן הוצרך רש״י לפרש שהפירוש כאן ׳ויחר׳ אינו כעס. עכ״ד. ותמוה, דמחשיב את הבקשה ׳אל תפן אל מנחתם׳ כתפילה, זו היתה בקשה להענישם ולא תפילה. ולעצם השאלה, הלא לא כתיב ׳ויחר אף משה׳, שאז הכוונה לכעס, אלא כתוב ׳ויחר׳ שהכוונה בכל מקרה לצער, וכגון אצל דוד (ש״ב ו ח) ׳ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳ פרץ בעוזה [כצ״ל]׳, וכי דוד כעס, לא יתכן לכעוס, על מי לכעוס, אלא בכוונה שהצטער על מיתת עוזה, וכן כתוב (ש״א טו יא) ׳ויחר לשמואל ויזעק אל ה׳ כל הלילה׳, ברור שהפירוש הוא שהצטער על כשלונו של שאול. גם כאן הפירוש הוא כאב לו מאוד, וכפי שהתפרש במדרש. עכ״ד אאמו״ר נר״ו. 

ואפשר להקשות עוד ע״ד הרב אמרי שפר, שאף לפירוש המדרש שהוא לשון צער יקשה מעירובין (שם), שהובאו כמה דוגמאות לחוסר יישוב הדעת הגורם ביטול תורה ותפילה, ואחת הדוגמאות היא שאמר רבא שאם עוקצתו כינה אינו יכול ללמוד, ובאופן כללי איתא שם: אמר רב חייא בר אשי אמר רב, כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, משום שנאמר בצר אל יורה. וא"כ אם משה נצטער צער גדול, גם משום הא לא היה לו להתפלל.

וא"כ ע"כ לומר שהכל תלוי לפי מה שהוא אדם, שאם כועס ומצטער כ"כ שלא יכוון בתפילתו, אל יתפלל, הלא"ה יכול להתפלל. והני אמוראי כל אחד לפי מידתו לא יכל לכוין בכה"ג, ולכן לא התפללו ולמדו כשאירע להם כן. וצ"ל שמרע"ה למרות צערו הגדול יכל להתגבר ע"ז ולכוין כראוי, ולכן התפלל בשעת צערו. אלא דאי הכי נדחית ראיית הרב אמרי שפר ממה שרבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי, שכן מי יימר שמרע"ה ביומא דרתח לא יכל לכוין.

ובעיקר דברי אאמו"ר שכתב שאין זו תפילה אלא בקשה, לכאורה היינו הך, ואי אמרה בלא כוונה הרי זו תפילת שוא.

         ומש"כ עוד להביא ראיה מדוד ושמואל, יש להעיר מדברי הרב מצודת דוד (ש"ב ו ח) עה"פ ויחר לדוד: על עצמו חרה, כדרך המיצר ונבהל, וכן ויחר לשמואל. ע"כ. ואף כאן י"ל כן. ואפשר לבאר שחרה לו על שלא ענו לו, שהרגיש בעצמו שטעה במה שהוכיחם, והוא עפמ"ש בס"ד בחי' פר' ויצא (מא יא) שיעקב לא הוכיח את לבן כי ידע יעקב שלא ישמע לו, ואיתא ביבמות (סה ע"ב) שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואפשר לומר שהטעם שלא ישמע לו לבן הוא עפמ"ש הרב בן איש חי ז"ל (דרושים לפר' טהרות בסופו) שהמוכיח צריך שיוכיח וכוונתו לש"ש, דאל"ה אין תוכחתו מועילה. והביא מעשה שאירע בזה. ע"ש. והו"ד בס' אבותינו ספרו לנו על זמירות שבת ובהמ"ז (עמ' תנג). וע"ע בס' אביהם של ישראל ח"א (עמ' פט) שכן נהג מהר"מ אליהו ז"ל. ולכן מכיון שיעקב היתה לו טינה בליבו על לבן על שעשקו, כמו שראינו כאן שטען עליו שהחליף את משכורתו, לכן לא הוכיחו. ואולי אפשר לומר שאף אם יעקב היה מוכיחו ללא פניות כלל, מ"מ לבן היה חושב שיעקב מוכיחו לתועלת עצמו, וגם כהאי גוונא אינה מועילה התוכחה. והוא ה"ה בנ"ד שחשדוהו שהוא משתרר עליהם, ולטובתו מתכוין.