ראה (טו י), נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו.

ושמעתי מאאמו"ר נר"ו שאם ירע לבבו בתתו, הרי שאותה צדקה לא תיטיב לעני ולא תשפר את מצבו, וכמו שאמרו ז"ל [זוה"ק שמות ג סע"א] על הכתוב (משלי כג ו) לא תלחם את לחם רע עין. עכ"ד נר"ו. וכ"כ בספרו אוצר הפרשה החדש כ"י. וכיו"ב איתא במדרש רבה (פרשת בהר פל"ג ס"ד), אמר העשיר לאותו העני לית את אזיל לעי ונגים חמי שקיין חמי כרעין חמי כרסוון חמי קפרן, א"ל הקדוש ברוך הוא לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה. וכן ביאר בזה בס' לקח טוב - דרשות רבי יוסף פינטו (פרשת ראה סוף עמוד קיא) מאמר הכתוב (ראה טו ט) וראה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, שלא תכהו בעין הרע ואומר כמה גדולים שוקיים שלו ועיניים שלו וידיו ורגליו והוא חזק יותר ממני ובריא אולם, ולמה לא ילך מלאכתו ולהיות עובד אדמה בשכר, נמצא מלבד שלא יתן לו נותן בו עין רעה.

ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק נתן תתן לו, אפילו מאה פעמים. ולכן נסמך לזה שלא ירע לבבו, כי אם ירע לבבו בתתו לו, אין הברכה שרויה באותו ממון, ואז יבוא שוב במהרה לבקש ממנו צדקה אפילו מאה פעמים. והסכים אאמו"ר נר"ו לדברינו.

ובזה מיושב מה שהקשה מהר"ר יגאל כהן נר"ו (מח"ס בחסדך בטחתי ועוד) בשם הרב אהבת חסד, שיש להבין איך אפשר לבקש מאדם לתת מאה פעמים ולומר לו “ולא ירע לבבך בתתך לו”. ע"ש. וכנראה כוונתו לדברי הרב אהבת חסד בדיני הלואה (פ"א ס"ז בסוגריים). ולהנ"ל יובן, שעצה טובה קמשמע לן קרא שאם לא ירע לבבו בתתו לו לא יצטרך לתת לו כל כך הרבה פעמים.

ראה (טו ד), אפס כי לא יהיה בך אביון.

וראיתי בקובץ אוצרות הסופר (גליון יג עמוד נט אות ז) שכ' בשם גאון אחד וז"ל: בחתם סופר עה"ת (דברים דנ"ט ע"ב ד"ה אמנם רש"י) כתב, וכשעושים רצונו ויתקיימו הברכות אפס כי לא יהיה בך אביון, בטלה מצות גמ"ח בפועל, כי לא יצטרך אדם לחבירו, וע"כ יתקיים גמ"ח וצדקה ע"י לימוד הפרשה ע"ד ונשלמה פרים שפתינו. עכ"ל. ויש להעיר ממש"כ בחת"ס (שם דס"א ע"ב ד"ה אפס הא'), ר"ל אם תזכה שלא יהיה בך אביון, אי אפשר לקיים מצות צדקה אשר גורמת ברכת עוה"ז כדכתיב בחנוני נא בזאת, ע"כ אמר והבטיח גם כי לא יהיה בך אביון מ"מ רק אם שמע תשמע, ר"ל תאזין ותקשיב ותכין עצמך לקיים המצוה אם היתה באה לידך, הרי זה נחשב כאילו עשית בכל דקדוקיה וכו'. עכלה"ק. ומבואר דעל ידי הרצון לקיים המצוה מצד האדם, אף שאינו יכול לקיים מצות הצדקה, נחשב כאילו קיים, ולא ע"י הלימוד. עכ"ל.

ולא ידענא איפוא ראה בדברי החת"ס השניים שע"י הלימוד לא נחשב לו כאילו קיים, ובפשטות י"ל דהא והא קיימי, שאפשר לקיים מצות צדקה הן ע"י לימוד הפרשה, והן ע"י הרצון לקיים.

ותו י"ל דטעם הלומד פרשת צדקה שנחשב כאילו נתן צדקה הוא מכיון שע"י לימודו הוא מתאוה לקיום המצוה, וא"כ תרווייהו חדא מילתא היא. וע"ע במה שכתבתי בס"ד בחי' לבבא קמא (טז ע"ב אות ג).

ובעיקר מש"כ הרב חתם סופר ז"ל שאם תאזין ותקשיב ותכין עצמך לקיים המצוה אם היתה באה לידך, הרי זה נחשב כאילו עשית בכל דקדוקיה, כ"כ עוד הרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ וישלח ד"ה עם לבן האחרון) לענין מצות כבוד אב ואם, שקיימה יעקב אבינו אף בבית לבן. וכ"כ מהרי"ח ז"ל בס' אדרת אליהו (ר"פ בחוקותי) וז"ל: ידוע שאם האדם יבא לחשב ולומר תמיד מתי תבא מצוה פלונית בידי ואקיימנה, אז אפי' אם לא זכה לקיים אותה המצוה בפועל, מ"מ מאחר שנתאוה לאותה מצוה ונשתוקק וקיוה שתבא לידו ויקיימנה, אז הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו כאילו קיימה בפועל, ובזה יוכל האדם לקיים תרי"ג מצות בשלימות, והגם שיש בהם מצות שאי אפשר לבא לידו לקיים אותם, הנה הוא משלים אותם בזה. ע"ש. וכ"כ בספר בן איש חי (ש"ב בהקדמת פר' עקב). וכ"כ בס' עבודת הצדקה (ריש דרוש לפר' עקב). ע"ש. וכיו"ב כתב מהר"י משאש ז"ל בספר נחלת אבות (ח"ג דרוש קנה). ע"ש. וע"ע בספר פרשת רא"ה להרמ"ז ז"ל (פרשת תולדות עה"פ ויהי יצחק בן מ' שנה וגו', דף כא ע"ב. ופרשת וישלח עה"פ ויצו אותם לאמר וגו', דף כו ע"ב). ומדברי שער הגלגולים (הקדמה יא ד"ה ועתה וסוף הקדמה טז) לא משמע כן. ע"ש. וע"ע בהל' תלמוד תורה להגר"ז (פ"א ס"ד) בשם חכמי האמת, ובהערות וציונים שם, ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף מב סע"א).

      והנה כתב רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (ש"ג אות קנו) וז"ל: ואשר אין בו כח בהם ללמוד, ידעו הדר כבוד עסק התורה ויזכו בידיעתו. ע"כ. וביאר בפי' פתח השער שם, שאם אין לו כח ללמוד, אם ידע את הדר כבוד עסק התורה, יזכה בסופו של דבר ללמוד. ועוד ביאר שהכוונה היא שיתמוך בידי לומדי התורה. ע"ש. ודבריו דחוקים. ולהנ"ל יש לבאר שביודעו את הדר כבוד התורה, יגדל בליבו החשק ללומדה, ואז יזכה לשכרה אף אם אין ביכולתו ללמוד. ועוד י"ל, שהכוונה היא שמי שאין ביכולתו ללמוד הרי הוא מסתכן שמא יבזה את לומדי התורה כדרכם של עמי הארץ (ששונאים ת"ח כדאיתא בפסחים מט ע"ב ובב"מ לג ע"ב), ולכן אף אם אינו יכול ללמוד תורה, מ"מ יש לו לדעת את הדר כבוד עסק התורה, ולא יפסיד חלקו לעוה"ב כהאפיקורסים המבזים ת"ח. והוא עיקר בפשט דברי רבינו יונה ז"ל כמבואר למעיין בדבריו לעיל בסמוך. ע"ש. 
     [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכב). נדפס כולו ב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד יב). לשמיעה: כאן].

ראה (יב ז), ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם.

וביאר בספרי, ובתיכם זו אשתו. ועי' בקובץ אהלי שם (אב רחמן תשנ"ג עמ' רלד).

וכ' אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה וז"ל: וזו א' מה' מצוות עשה שהזמן גרמן שהנשים חייבות בהן, ואלו הן, מצה, שמחה, הקהל, קידוש היום ופסח ראשון. כ"כ בס' אדרת אליהו. וצ"ע הרי מצות שמחה היא בכל זמן, כפי שכתוב [תבוא כח מז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וי"ל דיש דרגות בשמחה, ובמועדים יש לשמוח יותר, והיא שמחה מיוחדת לזמנים מסוימים. ע"כ.

        ואפשר לתרץ עוד עפמ"ש מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה (ח"א ש"ב) שהשמחה היא מההכנות העיקריות לקיום תרי"ג מצוות, אולם אינה מכלל המצוות, שכן המדות מוטבעות בנפש השפלה, ואילו המצוות תלויות בנפש העליונה השכלית. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' שבת (לא סע"א).
         [לשמיעה: כאן]