תזריע (יג ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת.

כתב בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (עמ' נא) וז"ל: יש חילוק בין בני אדם, יש מי שהוא חסיד וקדוש, וחטא חטא א' או ב', כשבאה הטומאה של החטאים ליכנס בחוטא ההוא, אז קדושה שבו דוחה הטומאה לחוץ, ונראית על פניו חבורות ונגעים, אבל מי שהוא טמא גמור אף שחוטא אין נגעים ניכרים בפניו, דמין במינו אינו חוצץ. ובזה יתורץ מה שאמר הכתוב אדם כי יהיה וכו' והיה בעור וכו', דקשה הרי קיי"ל השם המשובח מהשמות הוא שם אדם, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סא ע"א) אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם, וא"כ בצרעת הו"ל להזכיר שם אנוש או גבר או איש, ולמה הזכיר אדם וכו'. ולפי דרכינו ניחא, דכל מי שהוא חסיד וקדוש ונקרא אדם הוא שניכרים על פניו הנגעים כמ"ש, דהקדושה המרובה שבו דוחה הטומאה לחוץ, אבל אוה"ע וכו', ואפילו ישראל אין נגעים ניכרים אלא במי שהוא אדם וגדול וכו'. ויסגירנו ז' ימים, והטעם וכו'. ע"ש. והוא מדברי מהר"ם אלשיך בס' תורת משה (ר"פ תזריע לאחר השאלות).

ונראה לבאר דה"ט שטעון הסגר מפני עיה"ר, שכל הרואהו יאמר שניכר על גופו שאדם גדול הוא, ויבוא לידי סכנה.

ולדבריהם יש לבאר גם מה דאיתא במדרש פטירת משה [המובא בילקוט שמעוני (פר' וילך רמז תתקמ) ובס' אוצר מדרשים ח"ב (דף שסז ע"ב)]: אמרה לפניו [נשמתו של משה], רבש"ע וכו' ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה וכו' ולא היה בו צרעת מעולם, בשביל כך אני אוהבת אותו וכו'. ועי' בזית רענן שם ובמש"כ בס"ד בחי' פסחים (קי ע"א). ולכאורה קשה, וכי ברשיעי עסקינן, שכן צרעת היא עונש על שבעה דברים כדאיתא בערכין (טז ע"א). ולהנ"ל מיושב, שכן צרעת היא רק לצדיקים שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה. 

[נדפס בחלקו בעלון פני חמה (תזריע תשע"א)].

תזריע (יב ד), ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה, בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה.

         וכתב הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמ' מא) שרמוז בזה מה שאין אומרים תחנונים בל"ג בעומר שאז פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא, והכי פירושו: בל"ג בעומר שהוא 'שלושים יום ושלושת ימים' – 'תשב בדמי טהרה' 'תשב' היינו תפסיק המיתה של הצדיקים שהם נקראים קודש וטהרה, ומכאן ואילך 'בכל קודש לא תגע' דהיינו התלמידי חכמים הנקראים קודש מיום ל"ג ואילך לא תגע בהם המיתה. עכ"ל.

         והמו"ל אחי ידידי כמוהר"ר יוסף נר"ו כתב להגיה בדבריו 'תהיה' במקום 'תפסיק'. אולם נראה שהרמ"ז ז"ל כיון בזה למה שכתב רש"י כאן שאין 'תשב' אלא לשון עכבה, והתעכבה ונפסקה ביום ל"ג מיתת תלמידי ר"ע. וכנראה אחי ידידי נר"ו מיאן בזה שא"כ אין מובן למ"ש בדמי, והול"ל דמי בלא בי"ת.

         ואפשר להוסיף בהקדם מש"כ מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) במאמרו שנדפס בקובץ אור תורה (גליון תקנא עמ' תתכא) בשם החוקרים, שמתו תלמידי ר"ע בהיותם חיילי בן כוזיבא, ומתו במלחמה עם הרומאים, וכבר התחילו בזמן בן כוזיבא בבניית המזבח, ואם היו מסיימים בנין בהמ"ק לא היה נחרב שוב לעולם. ע"ש. וע"ע בדבריו בקובץ כתר מלוכה (גליון ו עמ' יב-יג), ובקונטרסו בית נאמן (פרשת מטו"מ תשפ"א), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון ד"ש דף מז ע"א). וע"ע בקובץ אור תורה (גליון תקצא סימן קמט מכתב י) ובס' תורה שבעל פה למהר"י ענבל נר"ו (מהדורת תשע"ו עמוד עז) ובאתר יד מהרי"ץ ולהרב אורי שרקי נר"ו.

         ועפ"ז נראה לבאר תיבת 'תשב' כמאה"כ (יואל ד כ) ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור [וכן מאה"כ (תהלים קב יג) ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדור ודור], דהיינו שהם נלחמו 'בדמי טהרה' נגד הרומאים כדי שבהמ"ק יבנה ושוב לא יחרב לעולם, ומכיון שמתו התקיים הפסוק 'ואל המקדש לא תבוא' עד ביאת גואל צדק שיבנה בהמ"ק, ואף לפני שנבנה המקדש אין לנו ליכנס להר הבית כמ"ש הפוסקים, ולאחר מלחמת בן כוזיבא אסרו הרומאים עלינו לגור בירושלים (כמ"ש בס' אוצר ישראל ערך בר כוכבא. ועי' במש"כ בס"ד בחי' ר"ה לא ע"ב), וכל זה הוא 'עד מלאת ימי טהרה' עד שנטהר את גופנו ונשמתינו מעוונותינו וטומאתינו.

        ועוד אפשר לבאר קרא ד'בכל קודש לא תגע', שהפסיד בן כוזיבא במלחמתו כי נגע בקדוש עליון רבי אלעזר המודעי כדאיתא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה דף כד רע"ב).

        וראה עוד במש"כ בס"ד בגליון ספר הזכרון אעלה בתמר (עמוד ריד).

        [נדפס ברובו בס' טובת מראה להרמ"ז ז"ל (מהדורה שניה סימן עד הערה קלו)].