תזריע (יג ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת.

כתב בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (עמ' נא) וז"ל: יש חילוק בין בני אדם, יש מי שהוא חסיד וקדוש, וחטא חטא א' או ב', כשבאה הטומאה של החטאים ליכנס בחוטא ההוא, אז קדושה שבו דוחה הטומאה לחוץ, ונראית על פניו חבורות ונגעים, אבל מי שהוא טמא גמור אף שחוטא אין נגעים ניכרים בפניו, דמין במינו אינו חוצץ. ובזה יתורץ מה שאמר הכתוב אדם כי יהיה וכו' והיה בעור וכו', דקשה הרי קיי"ל השם המשובח מהשמות הוא שם אדם, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סא ע"א) אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם, וא"כ בצרעת הו"ל להזכיר שם אנוש או גבר או איש, ולמה הזכיר אדם וכו'. ולפי דרכינו ניחא, דכל מי שהוא חסיד וקדוש ונקרא אדם הוא שניכרים על פניו הנגעים כמ"ש, דהקדושה המרובה שבו דוחה הטומאה לחוץ, אבל אוה"ע וכו', ואפילו ישראל אין נגעים ניכרים אלא במי שהוא אדם וגדול וכו'. ויסגירנו ז' ימים, והטעם וכו'. ע"ש. והוא מדברי מהר"ם אלשיך בס' תורת משה (ר"פ תזריע לאחר השאלות).

ונראה לבאר דה"ט שטעון הסגר מפני עיה"ר, שכל הרואהו יאמר שניכר על גופו שאדם גדול הוא, ויבוא לידי סכנה.

ולדבריהם יש לבאר גם מה דאיתא במדרש פטירת משה [המובא בילקוט שמעוני (פר' וילך רמז תתקמ) ובס' אוצר מדרשים ח"ב (דף שסז ע"ב)]: אמרה לפניו [נשמתו של משה], רבש"ע וכו' ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה וכו' ולא היה בו צרעת מעולם, בשביל כך אני אוהבת אותו וכו'. ועי' בזית רענן שם ובמש"כ בס"ד בחי' פסחים (קי ע"א). ולכאורה קשה, וכי ברשיעי עסקינן, שכן צרעת היא עונש על שבעה דברים כדאיתא בערכין (טז ע"א). ולהנ"ל מיושב, שכן צרעת היא רק לצדיקים שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה. 

[נדפס בחלקו בעלון פני חמה (תזריע תשע"א)].