מצורע (יד ד), וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב.

ופרש"י: טהורות וכו', לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז, לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

         ואפשר לבאר שלכן ג"כ טובל הכל במים החיים, והם המטהרים כמ"ש בבעל הטורים, שכן המים רומזים לענוה כדאיתא בתענית (ז ע"א). והמים החיים רומזים לענוה יתירה, שכן למרות שבכוחם לעלות עד פני הקרקע, מ"מ לאחר מכן יורדים בענוה למקום נמוך. וזו יתירה היא על פני מים סתמא, שאין בכוחם לעלות כלל, ובמה יתגאו. והנה גם העפר הוא רומז לענוה, כמ"ש ונפשי כעפר לכל תהיה. והוא ממאה"כ (וירא יח כז) ואנכי עפר ואפר, שבתיבות אלו ביטא אאע"ה את ענוותו כדאיתא בחולין (פט ע"א). והתוי"ט (מע"ש פ"א מ"ג) ביאר דדוקא מים הנובעים מהקרקע מיקרי גידולי קרקע. ע"ש. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' א"ח (סי' רד על הכה"ח אות ב). ולכן מים חיים רומזים לקצה הענוה.

אולם ראיתי למהר"ל מפראג ז"ל בגור אריה שכ' ע"ד רש"י וז"ל: וא"ת למה מזכיר שני דברים כאזוב ושני התולעת, יזכיר השפל יותר. ויש לתרץ דודאי מתחילה יש להשפיל עצמו כתולעת, שהוא שפל מאוד, שיתרחק מן העבירה, שהיה מתחילה חוטא בגאוה, ואם לא יפרוש לצד אחר לאחוז במידת השפלות מאוד מאוד, לא יצא מידי חטאו, כי יחזור לידי גאות שלו, לכך יהיה מתחילה כתולעת, עד שיתרחק מן הגאוה ולא יהיה לבו גס עליו, ואח"כ יהיה כאזוב, ואין צריך להשפיל עצמו כתולעת, ולפיכך מקדים הכתוב שני התולעת ואח"כ האזוב כי השפלות יותר מדאי אין ראוי, כי כל מידה טובה בעולם יש לו מיצוע, ושני הקצוות אינן טובות, ועל דרך זה פירש הרמב"ם ז"ל בהקדמת מס' אבות (שמונה פרקים פ"ד) כי מי שחטא בגאוה כשיתקן דרכיו צריך לאחוז בקצה להשפיל עצמו יותר מדאי, עד שהוסר ממנו המידה המגונה, ואח"כ יעמוד בענוה, והוא גם כן שפלות, אלא שאין כל כך. כך יש לפרש. אמנם בפסיקתא שמשם דרשה זאת לא הזכירו שני תולעת, רק עץ אזוב, והוא נכון בודאי, ואין להוסיף על דברי חכמים. ע"ש. וה"ד הרמ"ז מהר"י טולידאנו ז"ל בס' אהל יעקב.

ולדברי מהר"ל ז"ל (אף לביאורו בדעת רש"י) אין להוסיף עוד מים חיים כסימן לשפלות, שכן אף האזוב ושני התולעת החשיבם כיותר מדי, ולכן גם בסו"ד העדיף את הגירסא שרק אזוב מסמל הענוה, כדי שלא יפול בשפלות כ"כ. ועי' בשו"ת הד"ר (סימן כט אות ט, דף טו סע"ד).

לכן לדברי מהר"ל ז"ל יש לבאר ענין המים החיים, שמכיון ששחיטת הציפור מסמלת את הפסקת דיבוריו, המצורע נשאר ללא דיבור כלל, ולכן אומרים לו לדבר בד"ת דוקא, שכן התורה נמשלה למים (כדאיתא בתענית ז ע"א), ו"חיים" היינו דיבור [כתרגום אונקלוס (בראשית ב ז) לנפש חיה, לרוח ממללא]. והוסיף הרב אליהו לוי נר"ו עפ"ד חז"ל [ה"ד רש"י ישעיה מא ד] 'מה תולעת זו אין כוחה אלא בפה, כך ישראל' שכוחם בפיהם בתפילתם ובתורתם, ולזה מרמז שני תולעת.

ובעיקר דברי מהר"ל ז"ל, יש להעיר ממה שדוד המלך בעניוותו החשיב עצמו כתולעת כדאיתא בחולין (פט ע"א) בהסבר דבריו בתהלים (כב ז) ואנכי תולעת ולא איש. ולדברי מהר"ל ז"ל בריש דבריו שכשחטא בגאוה עליו ללכת עד הקצה האחר [וכ"כ בשער הגלגולים (דף מט ע"ב ד"ה גם אני ודף נא ע"א ד"ה בענין הדגתי וד"ה יום אחד חזר לשאול)], יש לומר שכן הוא בכל מלך, שנסיון הגאוה אופפו באופן תמידי, ולכן הזהירתו התורה (שופטים יז כ) לבלתי רום לבבו מאחיו (ועי' בדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מלכים ה"ט), ולכן עליו לאחוז בקצה השפלות כדי לאזן את נסיון הגאוה התמידי שיש לו. ובספר המצוות להרב צמח צדק ז"ל (מצות מינוי מלך דף קח ע"א) כ' וז"ל: והנה המלך בעצמו בטל לאלהות, וכמ"ש דהע"ה אם לא שויתי ודוממתי (תהלים קלא ב), דהיינו שנגע הביטול לה' כ"כ בלבבו עד שגם בגשמיות לא הי' יכול להרים עיניו ולהגביה לבו בבחי' יש ודבר מה אלא היה כמו בחי' דומם שאין לו תנועה וזהו העיקר במלך שמחמת זה נק' מלך שהוא מרכבה למדת מלכותו ית' שבאצילות וידוע דפי' מרכבה הוא בחי' הביטול כמו ביטול המרכבה לגבי הרוכב. ע"ש [והוא כמ"ש באגרת התשובה למהר"ז בעל התניא (פ"ז דף צז ע"א) עה"פ (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, שלבו של דהע"ה היה נשבר ונדכה. ועי' בקו' הערות וביאורים (ג' תמוז תש"ע). ויבואר בזה דברי מדרש תהלים (מזמור א) שהקב"ה העיד עליו שהוא איש 'כלבבו' דוקא. ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על תהלים (מזמור א אות ב)].

והנה בהערות המו"ל על ספר גור אריה הנד"מ (באות לט) כתב שדברי מהר"ל ז"ל תואמים למש"כ הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ד) שאף החסידים נוטים במידה זו מעט מנקודת המיצוע לצד הענוה. והעיר שהוא דלא כדברי הרמב"ם ז"ל בהל' דעות (פ"ב ה"ג) שבמידת הגאוה יש להתרחק ממנה עד הקצה האחר. ע"ש. והנה גם בהל' דעות הרמב"ם סתר דבריו בזה למש"כ בפ"א, ועי' בס' המפתח שם שהביא מד' האחרונים בזה. ועי' בשערי קדושה למהרח"ו (ח"ג שער ד) ובכתבים למהר"י קאפח ז"ל (ח"א עמ' כד והלאה) ובקובץ הערות וביאורים (ויק"פ תשנ"ט במאמר בענין שמינית שבשמינית לת"ח) ובקובץ המעין (תשרי תשע"ב עמ' עג) ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' קרח תשע"ג עמ' כ) ובמש"כ בס"ד בחי' פר' ויקרא (א א).

ובס' המפתח שם הביא שיש שביארו דעת הרמב"ם שכוונתו באומרו "עד קצה האחרון", היינו "עד ולא עד בכלל". ואולי היינו כדברי חוקרי זמנינו האומרים שלכל אדם חייב להיות בטחון עצמי. ואפשר לדחות שאף הבטחון העצמי הרצוי לא יהיה ע"ד כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (עקב ח יז), אלא שהקב"ה הוא הנותן לי כח לעשות חיל (שם יח), ומכיון שאין דבר העומד בפני הרצון, א"כ יש ביכולתי לעשות כל דבר ולהגיע לפסגת ההצלחה, שכן אין דבר העומד בפני רצונו ית'. וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף ל סע"ב אות קמט).

ואולי י"ל שהגאוה הנצרכת היינו כדברי רבינו יונה ז"ל בשערי העבודה וז"ל: הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדולתם וכו', ויצא לו מזה כי כאשר יתאוה תאוה וכו', ישיב לנפשו ויאמר אדם גדול וחשוב כמוני היום שיש בי כמה מעלות טובות וכו', איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וכו'. ע"ש. וע"ע בחפץ חיים עה"ת (הפטרת בחוקותי עמ' קפד) ובס' לב אליהו על בראשית (בשביבי לב שבסוה"ס סימן קס) ובס' עולם הישיבה (עמ' קכא והלאה) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ה עמ' קיג הערה כט) ובקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א בסופו). ועוד יש אופנים של גאוה הנצרכת, עי' בס' אזנים לתורה (חקת כ טז ד"ה וישלח), ובס' רב טוב (פרשת כי תצא עה"פ לא תלבש שעטנז, בסופו).

       ויש להוסיף בזה שהכהן דוקא צריך לצוות למיטהר על הדברים האלה, שכן היתה לאהרן ענוה יתירה (כמ"ש באוצר הפרשה ר"פ בהעלותך), ומסתמא לימדה לבניו, ואיתא (ב"ב ס ע"ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. וכמו כן גבי לימוד התורה שהוא התיקון הנצרך שידבר בד"ת דוקא, מצינו שעל הכהנים נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואיתא בב"ר (פר' פ): עתיד הקב"ה ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין, ולאמר להם: למה לא יגעתם בתורה, לא הייתם נהנים מכ"ד מתנות כהונה. ע"כ. 

[לשמיעת הדברים: כאן
לצפיה: עי' כאן].