שמיני (י ט), יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו.

שאל מהר"ר שמחה בונם מפשיסחא ז"ל, הרי נאמר (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה, וכן נאמר (שם קד טו) ויין ישמח לבב אנוש, וא"כ מדוע מנעה התורה מן הכהנים שתית יין המעוררת את השמחה כשהם מכינים עצמם לעבודת ה' במשכן ובמקדש. והו"ד בעלון לקח טוב (בתחילת גליון אחרי מות קדושים תשנ"ט).

ולענ"ד נראה פשוט שהשמחה צריכה לבוא מעצם המצוה, ולא מדבר צדדי. ושו"ר להרב שפת אמת (הו"ד בס' אוצר חיים פר' שמיני) שכ' לבאר דצריכה להיות התלהבות עצמית ולא ע"י דבר אחר.

איברא שכתב הרב של"ה ז"ל (שער האותיות דף סא ע"א) וז"ל: ולכוונה זו יעשו ג"כ מקצת חכמי זמנינו י"ץ כי לפעמים אירע ששותים ושכרו דודים הרבה יותר מדאי, כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול רוח הקודש, כאמרם ז"ל (בפרק ע"פ) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה. ע"ש. הן אמנם שבשבת (ל ע"ב) ובפסחים (קיז ע"ב) איתא 'אלא מתוך שמחה של מצוה', אולם הרמב"ם (פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ד) כתב 'אלא מתוך שמחה' גרידא. ושו"ר בס' חלק לוי (שבת שם) העיר בזה מדברי הרמב"ם שם. ע"ש. והמהרש"א בח"א (שבת שם) כ' דלא גרסינן 'של מצוה'.

ואולי בזה נחלקו רש"י והרשב"ם, שרש"י (שבת שם) הביא לדוגמא של שמחה של מצוה את הכנסת כלה, ואילו הרשב"ם (פסחים שם) הוכיח מקרא דמייתי הש"ס 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'' שהכוונה בשמחה של מצוה היינו 'שהיה מתכוין שתשרה עליו שכינה'. ואפשר לבאר לדעת הרשב"ם דלא בעינן מצוה ממש, אלא שישמח בדבר של רשות כדי שלאחר מכן ישמח בעשיית המצוה. ועי' בס' תאוה לעינים (פסחים שם). ואולי זו דעת הרמב"ם שהשמיט 'של מצוה'. ובזה יבוארו גם דברי הרב של"ה ז"ל.

ועתה ראיתי בס' דברות משה (שבת ח"א סימן כו הערה פ) שהביא אף הוא ראיה מקרא ד'והיה כנגן המנגן' ששמחה לכוונת מצוה אף היא נחשבת 'שמחה של מצוה' [והוא כדברי הרשב"ם]. עש"ב. ומה שהקשה שם אמאי השמיט הרמב"ם מה דאיתא בש"ס להדיא 'של מצוה', י"ל שמכיון שהרמב"ם מיירי בנביא שמכוין דעתו לנבואה, ומביא נבל ותוף וחליל והוא מבקש הנבואה, וכמו שכתב שם להדיא, א"כ הן הן דברי הרשב"ם בביאור 'שמחה של מצוה'.

[נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תד)].