אמור (כד י), ויצא בן אשה ישראלית וגו׳.

ואיתא בתו״כ (פרשתא יד ה״א): מנין יצא, מבית דינו של משה, שבא ליטע [כצ״ל] אהלו בתוך מחנה דן, אמר להן מבנות דן אני, אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, ועמד וגידף. ואיתא עוד שם (ה״ה): ויניחוהו במשמר, ולא הניחו המקושש עמו, ושניהם היו בפרק אחד.

וכ׳ בפי׳ הר״ש משאנץ על התו״כ (שם ה״ד): ושניהם היו בפרק אחד, והקשה הה״ר הלל מארץ יון, דהכא משמע שהיה מעשה זו בשנה שניה, שהיו הולכין בדגלים, ואילו בספרי תניא בפרשת (כצ״ל) מקושש ויהיו בני ישראל במדבר בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו את השבת אלא שבת ראשונה ושניה בא זה וחלל. ומפרש כי בספרי גרס בט״ס, וה״ג לה, שלא שמרו את השבת אלא שנה ראשונה, ושניה חללו. ועל כרחנו בשניה היה כדמוכח הכא וכו׳. ע״ש. ועי׳ בפי׳ רבינו הלל לספרא (פרשתא יד ה״ה ד״ה ושניהם, ובענף הלל שם אות נב, ובקובץ הערות שבסוה״ס דף עד ע״א ד״ה על עסקי) ולספרי (מהדורת תשמ״ג פר׳ שלח עה״פ ויהיו בני ישראל במדבר ד״ה ושניה, ובחלופי נוסחאות שם אות נג, ובענף הלל שם אות פג).

ובס׳ שערי אהרן כאן הביא דברי רש״י שקילל כי בא ליטע אהלו במחנה דן ולא הניחוהו, והקשה דמזה מבואר שהמעשה אירע בשנה שניה שבה נצטוו על הדגלים, ואילו ברש״י פר׳ שלח איתא ששבת שניה בא מקושש וחללה, ותירץ בשם הריב״א שגם לפני פרשת דגלים היו חונים כמו שציוה יעקב אבינו לבניו. ובשערי אהרן כאן הביא גם מש״כ רש״י דלרבי ברכיה המקלל לגלג על לחם הפנים שלא עשוהו עד שנה שניה, ותירץ בשם הרא״ם שציווי לחם הפנים היה כבר בשנה ראשונה. ושוב הביא דעת התוס׳ (ב״ב קיט ע"ב ד"ה אפילו) והרב פנים יפות כאן שמקושש היה לאחר מעשה קורח. ע״ש. וע״ע בדברי החזקוני (כאן פסוק יב) ובגור אריה ובלבוש האורה ובנחלת יעקב ובבאר בשדה כאן. 

וכ׳ עוד בס׳ שערי אהרן (שלח טו לב) להאריך בדעות המפרשים בזה, והביא מדברי עמק הנצי״ב על הספרי (פר׳ שלח דף נו ע״ב) דתנאי היא מתי אירע. והביא גם מס׳ יריעות שלמה למהרש״ל שמצא בס׳ ישן נושן מוכתב על קלף שחיבר גדול בדורו פירוש על ספרי שכתב דט״ס הוא בספרי וצ״ל שלא שמרו אלא שנה ראשונה, ובשניה חללו. עש״ב. והם דברי רבנו הלל הנ״ל. גם בס׳ משך חכמה כאן כ׳ דתנאי היא. ועי׳ בהערות המו״ל שם. וכבר קדמם מהר״י נג׳אר ז״ל בס׳ אהלי יהודה על הספרי (דף לד ע״א ד״ה פ״ז). ע״ש. וע״ע בספרי דבי רב על הספרי (פיסקא קיג). 

       ואומ׳ר מן החד׳ש ראיה שלאחר מתן תורה אירע מעשה המקלל, שכן איתא בתו״כ (שם ה״ב): ויקוב בן האשה הישראלית את השם, זה שם המפורש ששמע מסיני. ע״כ. הרי להדיא שאירע לאחר מעמד הר סיני.