צו (ז לז), זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים.

         והנה מהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן ביאר כל פסוק זה על הלומד תורה, וכ' ש'לחטאת' היינו 'לא חטאת', שאין בו עון, 'ולאשם' שאין בו אשם, 'ולזבח' היינו 'לא זבח' שניצול מזביחת מלאך המות ומת בנשיקה, 'השלמים' שכל זה דוקא אם הוא שלם בתורה ובמצוות. ע"ש [ומה שכתב ש'לחטאת' היינו 'לא חטאת', מצינו כיו"ב במדרש תנחומא (סימן יד): אל תקרי כן, אלא זאת התורה לא לעולה, ולא למנחה, ולא לחטאת, ולא אשם, ולא מלואים, ולא זבח השלמים. ע"כ].

         ונראה עוד לבאר תיבת 'השלמים' ע"פ המבואר במדרש תנחומא (סימן ד): ולמה נאמר זבח שלמים. שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. היאך. העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת, ולא באשם, אלא בתודה. בא וראה, העולה היתה כלה כליל לאישים, והחטאת היתה דמה ואמוריה למזבח, ועורה ובשרה לכהן. אבל לישראל, לא היתה ממנה הנאה. וכן האשם. אבל התודה, היתה דמה ואמוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל. נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיה עושה שלום לכל. ע"כ. ואיתא עוד שם (סימן ז) שנקראו שלמים כי עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וכמו כן תנאי יש בלומד תורה שיזכה לכל ההבטחות האמורות עליו, שלא יחלל את השם, שכן המחלל השם מתביישים בו חבריו, אביו ורבו, וגורם שיתרעמו עליהם (כדאיתא ביומא פו ע"א), משא"כ המקדש שם השם משים שלום בין כולם.