ויקרא (א ב), אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ופרש"י, כשיקריב, בקרבנות נדבה הכתוב מדבר.

ובס' ברכת פרץ (ר"פ ויקרא) דן מדוע הקב"ה קבע דין קרבנות נדבה, דממ"נ, אם כדאי הדבר, שיקבענו חובה. וכן יש לשאול לגבי שאר מצוות קיומיות, שהינן רשות ולא חובה. ותירץ שהמצוות הקיומיות מביאות לאהבת ה'. ע"ש.

ושמעתי ממו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש הישיבה הגדולה כתר תורה במיקסיקו), שהן אמת שמצוות אלו מביאות לידי אהבת ה', אולם עיקר הטעם הוא מפני שמצוות אלו אינן שוות לכל נפש, כמו שמצינו בנזיר שיש שנקרא חוטא ויש שמגיע בזה עד למעלת רוה"ק. עכ"ד.

ולעד"נ לבאר באופן אחר עפ"ד הריטב"א בחי' (קדושין לא ע"א) ע"ד הש"ס שם שגדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה, וז"ל: פירשו רבותינו ז"ל טעם הדבר, שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה וזה אין שטן מקטרגו, ולפום צערא אגרא. ע"כ. ועי' בתוס' שם ובש"ך י"ד (סימן רמו אות ז). והנה שנינו באבות (פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה. וא"כ עיקר הקושי הוא במצוה הראשונה, שכן אלו שלאחריה נגררות מאליהן. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהיו בידיהם מצוות שאין היצה"ר מעכבם כ"כ מלעשותם, שהן המצוות הקיומיות, כדי שלאחר קיומם, יגרר ממילא לקיום המצוות החיוביות. וקילס אאמו"ר נר"ו ביאור זה.

והנה רבינו בחיי ז"ל ביאר הטעם שקרבן עולה קודם בפרשתינו לשאר הקרבנות, ועל דרך הפשט פירש כי העולה באה על המחשבה, והמחשבה היא ראשית הכל. ע"ש. ולדברינו יבואר הטעם שהזכיר בראשונה קרבן נדבה, שכן האדם בתחילת דרכו יקיים המצוות הקיומיות, ולאחר מכן יקל בעיניו לקיים גם המצוות החיוביות. 
[נדפס בחלקו בעלון פני חמה (ויקרא תשע"א). לשמיעה: ראה כאן].