בתפילת שחרית של שבת – "וה' ער לא ינום ולא יישן".

וכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ח חאו"ח סימן יא אות לג): בנוסח נשמת כל חי, וה' אלהים אמת לא ינום ולא יישן, ותיבת ער נמחקת, ובסדר רב עמרם ח"ב (דף כד ע"א) ליתא. וכ"כ בשו"ת זבחי צדק ח"ג (ריש עמוד ער"ה) למחוק תיבת ער, אף שישנה בכמה סידורים. ע"כ. וכ"כ בבן איש חי (ש"ב פר' תולדות אות ד), ושכן הוא בספר חמדת ישראל למהר"ש ויטאל. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בנוסחאות הסידור שבסו"ס אוצר פסקי נדרים ובסידור אהלי שם (סימן נד), ושכן הוא הנוסח ברמב"ם. וכן פסק בילקוט יוסף על תפילה (ח"ב עמ' תקנז), ושכן מנהגם, ושכ"כ בס' לחם הביכורים (דף קלו ע"ב), ושבהגדת איש מצליח ביאר שאין אומרים ער אלא על מי שלפעמים ישן ח"ו, וכבר כתב הרמב"ם שכל התוארים לא יצדקו אצל השי"ת רק בשלילה, ועי' ב"י (א"ח סימן קיג), וכ"ש תואר ער שלא נמצא במקרא כלפי שמיא. עכ"ל.

אולם כבר העיר בילקוט יוסף (שם) שבמחזור ויטרי (עמ' קמח ועמ' קנג) גרס ער. ובשו"ת יביע אומר (שם) שכן הוא בכמה סידורים. וכתב בס' דרך אר"ץ (עמוד ריז) שכן מנהגם. ע"ש. ובקובץ אור המערב (גליון ח עמוד מב) כ' שכן מנהג מערב הפנימי. וכן הוא בסידור נחלת אבות (כנוסח הנהוג במערב הפנימי). וזה דלא כמ"ש בסידור דרכי אבות (שאף הוא כנוסח הנהוג במערב הפנימי).

והנה מצינו כיוצא בזה בסליחות לחודש אלול בפיוט שבט יהודה וגו' 'חדש ימינו בגלות ישן, עורה למה תישן'. והרב שדי חמד (אס"ד מע' ר"ה סימן א אות ה ס"ק טו) כתב שהוא טעות, וצ"ל 'הנה לא ינום ולא יישן'.

ובחמדת ימים (ח"ג ראש השנה פ"ד) כתב: הנה בנוסח זה רבים חכמים בעיניהם שלחו יד להגיהו, ראשונה וכו', שנית הגיהו "עורה למה תישן" וכתבו הנה לא ינום ולא יישן, ולא עלתה על לבו כך אל המסדר כי אחר שיאמר עורה חדש ימינו בגלות ישן ומדבר לנוכחו איך יאמר הנה לא ינום שלא לנוכח, ואם יקפידו שאין מן הראוי לדבר כך בתחינותנו, מה שישיב דוד המלך עליו השלום בעל התחנונים והתפילות שהתחנן באלו הלשונות נשיב כולנו, ואין למחוק הספרים על ככה ואם באו להקפיד לא ישאר מתחנוני הסליחות מאומה. ע"כ. וכוונתו למאמר דהע"ה בתהלים (מד כד) עורה למה תישן ה'. ובספר בתי כנסיות (סימן תקפא) לאחר שהביא דברי הרב מר זקינו שלא היה אומר 'עורה למה תישן', כתב להעיר על דברי הרב חמדת ימים וז"ל: ואני תמה דבהדיא תנן בשלהי מעשרות [בסוף מסכת מעשר שני] ופ"ט דסוטה יוחנן כהן גדול בטל את המעוררין, ומפרש בגמרא דף מ"ח אמר רחבה בכל יום ויום שהיו עומדים לויים על דוכן ואומרים עורה למה תישן ה', אמר להם וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אלא בזמן שישראל מצויין בצער ואומות העולם בנחת ושלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה'. ע"ש. והרמב"ם כתב בפירוש המשניות, הביא דבריו בתוספות יום טוב, שהם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם הש"י והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי מעלה. ע"ש. א"כ ה"נ בסליחות דרך צעקה כלפי מעלה אין ראוי לאומרו. עכ"ד הרב בתי כנסיות. וה"ד להלכה מהר"א חמווי בס' בית אל (דף נה ע"ב). ועי' בס' לפלגות ראובן (ח"ו בסוה"ס דף לח ע"ד). ולפי שני הטעמים שהוזכרו בדברי הרב בתי כנסיות, אין לחשוש למה שכתבו בהגדת איש מצליח, שכן בזמנינו ישראל מצויים בצער, ואין זה דרך צעקה, ובכה"ג שרי אף לומר 'עורה למה תישן', וכ"ש אמירת 'וה' ער' גרידא. ואין להקשות דאי הכי אמאי קרינן להקב"ה 'ער', והרי בזמנינו ישראל שרויים בצער. ז"א, דאי הכי לא מצינן למימר אף 'לא ינום ולא יישן' דמיירי כשישראל בשלוה, ובכל הנוסחאות גרסי לה. אלא ודאי שהוא ע"ש העתיד.

והאמת היא שיש להעיר על דברי הרב בתי כנסיות דמשמע מדבריו כאילו הרמב"ם נטה בדבריו מדברי הש"ס וס"ל לחלק דשרי למימר עורה למה תישן כשאינו דרך צעקה דוקא. וס"ל להרב בתי כנסיות שטעמו של הרמב"ם עיקר. והדבר לא ניתן להאמר שהרמב"ם כתב דלא כדברי הש"ס. וכבר ביאר בחזון יחזקאל על התוספתא (סוטה פי"ג ה"ט ד"ה כביכול) בדעת הרמב"ם שכל זמן שישראל שרויין בצער מוכח דאמירת 'עורה למה תישן' היא דרך תפילה, משא"כ כשנמצאים בנחת ושלוה הו"ל דרך צעקה כאילו רוצים להעירו ח"ו. ולדבריו בזמנינו שישראל שרויים בצער שרי למימר גם בסליחות 'עורה למה תישן'.

ואף לגירסת תנא דבי אליהו רבה (פכ"ג) שבזמן שאין עושין רצונו של מקום נאמר עורה למה תישן, ראיתי בס' זקוקין דנורא ובעורין דאשא על תנא דבי אליהו (שם אות מ) שכתב שבגלות מצרים אמרו עורה למה תישן כי הגלות היתה על עוון א' של אאע"ה שאמר במה אדע כי אירשנה, ואפי' בעוון א' מיקרו אינם עושים רצונו של מקום. ע"ש. וכ"ש בגלות החל הזה שיש לנו לומר עורה למה תישן. אלא שיש להעיר בזה ממה דתניא ביומא (ט ע"א) ובסוטה (מח ע"א) ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ישראל וראה שלא מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד וכו'. ויש ליישב לפמ"ש הש"ס (בשבת יג ע"ב ובכ"ד) שרוב עמי הארץ מעשרין הן. וא"כ לא נקראו ישראל שבאותו הדור שאינן עושין רצונו של מקום. ועי' במש"כ בס"ד בחי' יומא (ח ע"ב). ושאני חטאו של אאע"ה שבגללו גלו. ואם נגרוס שמי שביטל את המעוררין היה ריב"ז ולא יוחנן כהן גדול [עי' בחלופי גרסאות שבתוספתא ע"פ חזון יחזקאל (סוטה פי"ג אות כה). ועי' בקו' חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף נב ע"א ד"ה ואל)] א"ש, שכן בדורו של ריב"ז נחרב הבית בעוונותינו. ומ"מ בזמנינו ברור הדבר שרוב ישראל אינם עושין רצונו של מקום.

ועוד כתב בס' זקוקין דנורא ובעורין דאשא (שם) שבגלות מצרים אמרו כן שלא רצו להחזיק עצמם לצדיקים. ע"ש. וא"כ ה"ה בדורנו. אלא שלא ביאר א"כ למה ביטל יוחנן את המעוררים. ואולי ידע שהחזיקו עצמם לצדיקים. ומה שהביא בזה דברי הש"ס בנדה (ל ע"ב) שאפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע, עי' במש"כ בחי' פר' כי תשא (ל טו).

         גם מש"כ בהגדת איש מצליח הנ"ל שאין במקרא תואר ער להקב"ה [וראה עוד בס' ה' נסי (פסח ח"ב עמוד תנג). ואמ"א], הנה מהר"צ הכהן מלובלין בס' פרי צדיק על בראשית (לר"ח כסלו אות ד) ביאר דקרא ד'ולבי ער' (שיר השירים ה ב) קאי על הקב"ה. גם הביא שם מה דאיתא במגילה (טו ע"ב) עה"פ בלילה ההוא נדדה שנת המלך, דהיינו מלכו של עולם. ע"ש. ובילקוט שמעוני (אסתר רמז תתרנז ד"ה דבר) איתא עה"פ בלילה ההוא נדדה שנת המלך, שהוא מלכו של עולם, וכי יש שינה לפניו, אלא כשישראל חוטאים עושה עצמו כישן, שנאמר למה תישן ה', וכשעושים רצונו של מקום הנה לא ינום ולא יישן. ועי' במנות הלוי ולאחי ידידי מהר"ר אהרן נר"ו בס' מגילת המלך (סוף עמוד מו). 

        גם אפשר לבאר ענין ער וישן לפי המבואר בזוה"ק (פר' פנחס דף רמד ע"ב) ש'ער' היינו חכמת הקבלה ו'ישן' הוא הפשט. ומהרח"ו בהקדמתו לספר עץ חיים (דפוס ירושלם תשמ"ח דף ו סע"ב) והרמח"ל בהקדמתו למאמר הויכוח (עמוד לג) כתבו לבאר דברי הזוה"ק. ובשו"ת הד"ר (סימן כט אות נד) הביא מדברי האדרא (פרשת נשא דף קלז ע"א [כצ"ל]): ובגין כך כתיב עורה למה תישן ה' הקיצה אל תזנח לנצח, עורה והקיצה תרי אשגחותא, תרי פקיחין, תרי טבן, רחמי ונוקמי. ע"ש.

משלי (כז כא), מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו.

         פרש"י, שהאיש נבחן לפי מה שמהללים אותו. וכ"כ במצודת דוד.

והרב חיד"א בס' אהבת דוד (ריש דרוש יב) כתב לבאר ש'איש לפי מהללו' היינו לפי מה שמשבח לאחרים זה מראה על פנימיותו. א"נ לפי מה שמכוין בתפילתו לה' יתברך. א"נ לפי מעלתו יכול לצרף ולברר ניצוצות הקדושה בעבודתו לה' יתברך. עכת"ד. ומהרי"ח בס' גדולת חיים (בהקדמה עמוד יב ובגוף הספר עמוד כג) הביא פירושו הא' של הרב חיד"א, וביאר עוד דהיינו לפי איך שהאדם מהלל להשם יתברך, שאם הוא מתפעל בזה ביותר, זו הוראה כי לבו שלם וטהור. והוא כעין דברי הרב חיד"א בפי' הב'.

והרב מלבי"ם כתב לבאר שה' תובע מהאיש לפי מעלתו, ומדקדק עם סביביו כחוט השערה.

         ועוד אפשר לבאר שכשהאדם יטען בבית דין של מעלה כל מיני טענות והצטדקויות, המקטרג ידחה אותן על פי מה שהילל הוא את עצמו בעוה"ז, כגון אם מצטדק שלא היה חכם דיו לדחות את מה שהערים יצרו עליו, על זה יענו לו שהוא בעצמו אמר על עצמו שאין חכם כמוהו וכיו"ב.
         [נאמר באתר יו-טיוב].

בברכת המפיל - "והאר עיננו פן נישן המות".

כתב בס' טובך יביעו ח"ב (נצבים ל ב, עמוד שפא): בביקור תנחומין בבית משפחת הרב יוני גרשטיין עם פטירת אביו, ר' ישראל ז"ל, שנפטר במיתת נשיקה, הקשה הגר"י זילברשטיין הרי אנחנו אומרים כל לילה "והאר עיניי פן אישן המוות", וא"כ מוכח שעם ישראל אינו רוצה למות במיתת נשיקה, ומדוע קוראים לפטירה שכזו בשם "נשיקה", המלמד על אהבה וחיבה? ע"ש מה שתירץ.

ולעד"נ דבברכת המפיל אין אנו מבקשים למות במיתה אחרת, אלא מתפללים מה' שיתן לנו עוד חיים. ומה שקוראים למיתה זו מיתת נשיקה, מכיון שאם הגיעה שעתו של האדם ליפטר מן העולם, עדיף בדרך זו. ואין הדברים סותרים. [נדפס בעלון קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' חיי שרה תשע"א עמ' ב)].

לפני ק"ש על המיטה - "ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא ע"י יסורין וחולאים רעים".

וכתב בספר קול חוצב (עמ' תקמג) בשם מהרש"מ שבדרון ז"ל (מח"ס אהלי שם ועוד): נשאלת השאלה, וכי יש יסורים טובים וחוליים טובים. התשובה היא - כן, יש יסורים וחליים טובים. למשל כשרוצים ללמוד ונרדמים, ומתאמצים להתעורר וממשיכים ללמוד, כמו כן בתפילה ובשאר מצוות, כהנה וכהנה. אלו יסורים - אבל יסורים טובים, מאותם יסורים משיגים עוה"ז ועוה"ב. כמו כן יש חוליים טובים - "כי חולת אהבה אני", וחוליים כאלו הם נעימים ומתוקים. היסורים הטובים באים בקושי, נכון, אבל אלו היסורים שיש בהן את כל המעלות, הם מורידים מהגיהנום ללא שיעור ובד בבד הם ממלאים באדם עושר ואושר. ע"כ.

וק"ק שהרי בברכות השחר הננו מבקשים "ואל תביאנו לידי נסיון" כדאיתא בברכות (ס ע"ב), ובסנהדרין (קז ע"א) איתא, אמר רב יהודה אמר רב, לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון וכו' [ועי' במה שהאריך בזה הרב שבט מוסר בספריו מדרש האתמרי (דרוש יסוד בנין דרוש ה) ומנחת אליהו (פרק כח). גם הרב חזון איש ז"ל בס' אמונה ובטחון (פ"ד אות ט) כתב באריכות שאין שוה לאדם לחפש נסיונות. ע"ש. והו"ד בס' חוט שני על אה"ע (סימן כא אות ט, עמ' נא). ע"ש. וכ"כ בס' עץ החיים למהר"ח מינץ נר"ו (פרשת בשלח), ואאמו"ר נר"ו בס' אורות החומש (פר' וירא עמ' ל) ובספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קפב). ע"ש. וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (וירא כב א, בשלח יג יז, נשא ו ט, תצא כא יא) ובספרו אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן קפז סוף אות א) ובס' תורת מהרי"ץ (פר' ואתחנן עה"פ לא תוסיפו על הדבר וגו') ובס' חנוניך חלץ ממסגרים (עמ' ב בהערה ד"ה והנה) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קנא דף יט ע"א) ובמש"כ בס"ד בחי' עה"ת (בשלח טז ד). גם עי' בס' טל אורות ברדא (עמוד סה) שהאריך לומר דבכל גווני אל יביא עצמו לידי נסיון. וע"ע במ"ש בזה מהר"א פטאל ז"ל בס' ויאמר אברהם (וישב לט יא), ובספר עמידה בנסיון לש"ב מהר"ר יוסף בן כליפה נר"ו (עמוד קמט והלאה). ועי' בס' מדרגת האדם (מאמר יראה ואהבה פרק ד) שהיטה דברי הש"ס בסנהדרין הנ"ל לענין אחר. ובס' זכות ישראל (מהדורא תנינא פ"ב עשר צחצחות מע' ב אות ט) כ' בשם מהרמ"ל מסאסוב שקשה יותר לעשיר להשיג מדת הבטחון מאשר העני, ולכן ביקש הקב"ה שיביא אותו לידי נסיון העושר הקשה יותר. ע"ש. ונדפס בקובץ היכל הבעש"ט (גליון כה). ועי' במש"כ בס"ד בחי' עה"ת (בראשית ו ג)], ואילו הכא אנו מוסיפים תיבת "רעים" כי היכי דלא לישתמע דלא בעינן בנסיון.

ולעד"נ דהוספת תיבת "רעים" היא כי היכי דנכוין יותר בתפילה זו, דהיא ממחישה בפנינו יותר את המציאות המרה של היסורים והחולאים, והאדם יתאמץ בכוונתו באומרו זאת.

ובזה יש ליישב גם מה שהקשה בספר ברוך שאמר על התפילה (עמוד לא) על אומרנו בברכות השחר "וגמלנו חסדים טובים" "גומל חסדים טובים לעמו ישראל". וכי איכא חסדים רעים ח"ו. ע"ש. גם בס' לב אליהו ח"א (עמ' ר בהערה) ובס' בית ומנוחה (עמוד קט) ובס' אש התורה (ח"ב עמוד רעו) הקשו כן. ע"ש. ועי' במה שביאר בזה עד"ה בשער המצוות להאר"י ז"ל (פר' כי תצא עה"פ לא תקח האם על הבנים). והתשובה לכך היא שזאת כדי לחזק בלבנו את הכוונה בשעת התפילה, שכן ע"י האדרת החסד בפינו, אנו מרגישים יותר את הצורך בו, וממילא מתווספת הכוונה באמירת הברכה.

ותו איכא למימר בביאור "יסורים רעים" ע"פ מה שמצינו בגמ' (ברכות ה ע"ב וב"מ פד ע"ב ופ"ה ע"א) דעות שונות אי חביבין יסורין או לא הן ולא שכרן, ולכן הננו מבקשים להסיר ממנו את היסורים ואת החולאים הרעים בדוקא, אבל אלו שהם של אהבה ולכפרת עון זה תלוי בדעת כאו"א.

ובביאור "חסדים טובים" יש עוד מקום לומר דהיינו במתנת חינם, ושלא ינוכו מזכויותינו.

ובעיקר קושייתנו ע"ד מהרש"מ שבדרון ז"ל, שו"ר שאפשר ליישב ע"פ מ"ש ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בביאור במסילה נעלה על מסילת ישרים (עמ' מא) בשם ס' אור יחזקאל. ע"ש.

וראיתי בס' גבורות יעקב (לך יז יג, במהדו"ב דף מז סע"ב) שכ' וז"ל: ולפי"ז מובן שאברהם הלך לשאול את חביריו על מצות מילה, כדי להעמיק הנסיון, שאפשר שחביריו ישיבו לו שלא יעשה והוא בכל זאת יעשה, והכל להגדיל הנסיון להראות תוקף אהבתו לקב"ה. ע"כ. וכבר קדמו בזה בספר אור רש"ז (פרשת שמיני עמוד לד ד"ה ועתה, בסוגריים). ודבריהם צ"ע, שכן אין לאדם להביא את עצמו לידי נסיון. וכנ"ל. וע"ע בשערי תשובה לרבינו יונה ז"ל (ש"א אות לד). 
        [נדפס ברובו בעלון פני חמה (פר' חיי שרה תשע"ב) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון צט עמ' יא). וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קנ דף כג ע"ב)].

בתפילת העמידה - "ועל שארית עמך בית ישראל".

ומהרי"ח סופר נר"ו בקו' פרי טוב כתב לדון על ביאור תיבות אלו, ובהשמטות הביא מסידור כנסת הגדולה שביאר דהיינו המיוחדים שבעם ישראל. ע"ש.

         ולעד"נ דלא כדבריו ממה שאנו אומרים לפני הוצאת ס"ת בב' וה' "אל ארך אפים ומלא רחמים, אל תסתר פניך ממנו, חוסה ה' על שארית ישראל עמך, והצילנו מכל רע" וכו'. ומוכח דשארית עמך ישראל היינו כל הנשארים מעם ישראל, דאל"ה הול"ל אל תסתר פניך מהם וכו' והצילם מכל רע וכו'.

ואחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו העיר לי בזה וז"ל: לכאורה אם שארית עמך זה על כולם למה חוזרים ואומרים ועלינו. [ובעצם הענין אולי יש חילוק בין שארית עמך לשארית עמך בית].

ועוד ציונים על הנושא: הרב מנחת אהרן (כלל טז אות ל) הובא בדברי שלום עפג'ין (ח"ב עמ' רנ) וז"ל, ועל שארית וכו' הם בעלי תשובה שעושים עצמם כשיריים למחול על בזיונם על דרך לשארית נחלתו שפירשו רז"ל כן הכא נמי נימא הכא [אוצ"ל הכי. י.פ.] שהבעלי תשובה [כדי שיחשב להם. הסוגריים הזה בדברי שלום] תיקון עונותיהם שומעים חרפתם ואינם משיבים. עכ"ל. 

ועל סידור כנסת הגדולה, עי' גם בספרו ויצבור יוסף בר (ח"ד, חלק שורש החיים עמ' קנד).

ויש לציין לדברי מו"ז בספרו ושכנתי בתוכם (עמ' 97) וז"ל: שארית עמך בית ישראל, חז”ל אמרו, ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון (ברכות נז, א). כלומר, שגם אצלם ניכרת התורה והמצוות. והדבר בא להם מכח המצוות המעשיות שעושה האדם עד שמהותו הופכת להיות חלק מקדושת עם ישראל. עכ"ל.

עי' בספר הגיד לעמו (בחלק הגדה של פסח על הברכה בהלל יהללוך, על ועמך בית ישראל) שכתב ששארית עמך בית ישראל המון העם. ועי' בחכמה ומוסר לר' אברהם ענתיבי (מכון הכתב עמ' רמב) שמשמע המון העם.

ועי' בספר חזקת אבות חורי (עמ' 26) שכתב יראי חטא.

ובספר אצבע קטנה (סימן טו אות יג) כתב וז"ל, ועל שארית עמך בית ישראל וכו', לפי הנראה הם דברי מותר כי אחר שפירש בפרטות הצדיקים והחסידים ופליטת סופריהם בא לרמוז לבעלי ענוה כי הם גדולים מהחסידים כי שארית הוא ע"ד שארז"ל ותשאר האשה מב' ילדיה כי עשתה עצמה כשיריים דפי' כפסולת שנשאר. הרב ן' ארולייא ז"ל בספר בית תפלה, הביא דבריו הרב בגדי כהונה ז"ל דק"ו ע"ד. עכ"ל.

המהרי"ח סופר גם כתב אותו דבר בספרו יגדיל תורה וכן במילואים שם.

         ע"ע בספר יוסף חיים להרב יוסף חיים מזרחי. עכ"ד נר"ו. 

"מודה אני לפניך מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".                            

         לכאורה קשה, אמאי שינו מלשון התפילה "מודים אנחנו לך" וכתבו "לפניך".

ויש לבאר ע"פ מ"ש מהר"ש הומינר בס' עלת תמיד (פרק ב) בביאור תיבה זו, וז"ל: לפניך, שהרי ממש לפניו יתעלה אתה תמיד. ע"כ. והעירני אחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו דאי הכי אמאי במודים לא אמרינן הכי.
ועוי"ל דעל האדם להרגיש שעומד הוא רק לפניו יתברך, ולא לפני אחרים העומדים סביבו, דהיינו שיודה וישבח לשמו יתברך בלבד, ולא כדי שישבחוהו אחרים בחסידותו. ולכן תפילה זו נאמרת בד"כ ביחידות ובצינעא, כדי להתחיל את היום בתפילה לשמה ללא נגיעות כבוד כל שהם [וההתחלה היא חצי הכל, וכמ"ש בדרשות חתם סופר (דף קג ע"ד ד"ה והנה), והו"ד בס' אוצרות חתם סופר (פר' תולדות דף רסב ע"ב). וכ"כ בנ"ד בס' נפש שמשון על סידור התפילה (עמ' ט). ע"ש. וע"ע בס' וילכו שניהם יחדיו (פרק 'מהות הילד') בשם הרמ"ז מהר"א בן דוד נר"ו].

        ועי' לאאמו"ר נר"ו בקו' בפיך ובלבבך (בפיסקת מודה אני) שכ' שלכן אומרים מודה אני ולא אני מודה, כדי שלא להתחיל את היום באנוכיות, בהזכרת ה"אני", מכיון שההתחלה של כל דבר חשובה מאוד. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בספריו סערת אליהו (פר' שמות עמ' קג-קד) וואביטה אורחותיך (עמ' רנג אות א). וע"פ דברינו הנ"ל יש להוסיף דלכן דוקא "לפניך", כדי שברגעים אלו של תחילת היום לא יחשוב על אנכיותו, כי אם לשם שמים בלבד. 
      והוסיף אחי מהר"ר יואל נר"ו בזה"ל: יש עוד לציין שכבר מצאנו נוסח כזה בירושלמי ברכות (פרק ד הלכה א) בשחר אדם צריך לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה. וכן מצאנו באלהי נשמה. וכן בתפילת יציאת בית המדרש. וראיתי בספר ימלא פי תהלתך מהרה"ג אהרן לייב שטיינמן שליט"א (ריש עמ' טו) דכתב וז"ל: ומה שאומרים לפניך ולא לך, י"ל כיון דלשון זה משמע דיבור ישיר אל המלך וזה העזה לדבר כך, ולכן אומרים לפניך דמשמעותו בנוכחתך, דהא באמת מלא כל הארץ כבודו, ואע"פ דבשמו"ע ובברהמ"ז ולאחר ההפטרה אומרים מודים אנחנו לך, י"ל דבלשון רבים אפשר לומר לך, אבל כשאומרים בלשון יחיד אומרים לפניך. עכ"ל. ועי' בספר היובל לישיבת מקור חיים שכתב הרב חיים עזרא ברזל (עמ' תצג) על השינוי בין מודים לאלהי נשמה וז"ל: ששם הגוף מודה לה' על שהחזיר בו להנשמה שאי אפשר להגוף להתקרב בלשון נוכח, ולכן אומר שם רק לפניך, אבל בתפלה שהנשמה מתפללת לפניו ית"ש והיא חלק אלוקה ממעל לכן אומר לך מלשון נוכח. עכ"ל. עכ"ד נר"ו. [נדפס בחלקו בקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' ואתחנן תש"ע, עמ' ב)].

איכה (א א), העיר רבתי עם, היתה כאלמנה, רבתי בגוים.

ובאיכ"ר (סימן ח) איתא: רבתי בגוים, והלא כבר נאמר רבתי עם, ומה ת"ל רבתי בגוים, אלא רבתי בדעות. והביא המדרש שם כמה תיאורים מחכמת אנשי ירושלם, וביניהם בד' אנשי ירושלם שהלכו לאתונה והתאכסנו ואכלו בבית בעה"ב א', ואמר א' מהם עליו שהוא ממזר, והתברר הדבר שכן הוא. ע"ש.

והקשה הרב היפה ז"ל בס' יפה ענף, דמהיכא ידיע שבעה"ב היה ממזר, וכ' וז"ל: ואין נראה שמעזות הפנים ניכר, כמ"ש בפ"ב דשבת [ל ע"ב] דרבי כי הוה מצלי אמר יה"ר מלפניך ה' אלהינו שתצילנו היום מעזי פנים ומעזות פנים. ופרש"י, מעזות פנים, שלא יצא עלי שם ממזרות, דהוא עז פנים. דמסתבר דאין זה אלא בישראל וכו'. ע"ש.

        ולעד"נ שבעה"ב היה יהודי, דאל"ה איך אכלו בביתו. 

אסתר (י א), וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים.

והנה בפסוק זה הכתיב הוא אחשרש והקרי הוא אחשורוש. ושאלני המו"ן יהודה ליאון ן' הרוש נר"ו טעם הדבר. ועי' בס' קול תודה על אסתר מש"כ בזה.

וי"ל שבא לרמז שנעשה רש, ולכן היה צריך לשים מס על הארץ ואיי הים (ושו"ר שכ"כ הרב מרדכי אלון נר"ו. ושו"ר בס' פנינים נחמדים מכ"ק אדמו"ר בעל פני מנחם עמ' כ שאף הוא כ' שאחשרש היינו שנעשה רש. ע"ש). ויש לבאר עוד שבתחילת מלכותו נקרא אחשורוש, שכן איתא בגיטין (נו ע"ב) ובסנהדרין (קד ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש [וכן ראיתי בס' משיב כהלכה למהרש"מ אדלר (בקו"א עמ' קז) שכתב כן גבי אחשורוש בשם הרב יערות דבש (ח"א דרוש ג)], ואילו לאחר מכן כשהטיב עם ישראל ירד מגדולתו ונעשה רש. ובזה יש ליישב קושיית האחרונים (עי' בדברי הראב"ע המובאים להלן ובפי' מהר"ר יוסף חיון ובס' מלא העומר ובס' קול תודה הנ"ל ובס' שערי מנחם עמ' ריב ובס' סנסן ליאיר על אסתר) מה הקשר בין נתינת המס למעשה המגילה.

         ויש לומר עוד בהקדם מש"כ בס' נועם שי"ח – שיחות לימי החורף (סוף עמ' קפ) עה"פ (לעיל א ד) בהראותו את עושר כבוד מלכותו, וז"ל: עי' במלכים (ב פרק כ) ובישעיה (פרק לט) בענין חזקיהו המלך שהראה לשליחי בבל את כל בית נכתה ואוצרותיו [כצ"ל]. ויש לעיין מה היתה התביעה והמדה כנגד מדה שבעונש. ועוד חזון למועד. אבל בכל אופן אנו רואים כאן את השלילה שבמדת בהראותו. ודו"ק [כצ"ל]. ע"כ. והנה גבי חזקיה כבר ביאר רש"י בישעיה את התביעה ואת המדה כנגד מדה שבעונש. ע"ש. ועי' במש"כ בחי' א"ח (סי' תקסח). וגבי אחשורוש י"ל שמכיון שהתגאה בהראותו את עושר כבוד מלכותו, לכן נענש שנעשה רש.

ועוי"ל ע"פ מה דאיתא במגילה (יא ע"א) בשם רבי חנינא שהטעם שנקרא אחשורוש כי "שהכל נעשו רשין בימיו שנאמר וישם המלך אחשורוש מס", ומי שמולך על רשים, רש נקרא.

ועוד נראה לבאר עפ"ד הראב"ע בפסוק זה וז"ל: וישם המלך אחשורוש מס על הארץ, שאיננה תחת מלכותו, רק פחדו ממנו, וכן על איי הים הרחוקים ממנו, והזכיר זה הכתוב להודיע כי הצליח בכל דרכיו ונראתה גבורתו אחר היות מרדכי לו למשנה. ע"כ. ולכן אחשרש חסר, לומר שעם כל עושרו שהיה לו מאז, נחשב היה כרש יחסית לעשירותו לאחר מכן כשקיבל המס מכל העולם.

גם אפשר לבאר לפמ"ש בפי' מהר"ר יוסף חיון ז"ל על אסתר, שמס על הארץ היינו שרק על הגויים תושבי הארץ היו מוטלים המסים, ולא על היהודים. ע"ש [ובס' קול תודה הנ"ל כ' שגם על היהודים נגזר המס]. והנה היהודים היו במצב כלכלי טוב בגלות זו, שכן רובם לא רצו לחזור לא"י עם עזרא ונחמיה. ולכן אחשורוש נעשה רש בגלל כל המסים שהפסיד מהיהודים. [נדפס ברובו בעלון פני חמה (צו תשע"א)].

אסתר (ט יג), ותאמר אסתר, אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום.

         והקשה בס' דברי הפורים (עמ' קלב) מדוע דוקא בשושן היה כ"כ שונאי ישראל שהיה צורך ליום נוסף כדי להורגם. ותירץ ששנאת ישראל באה מעוונות עם ישראל, ואיתא במגילה (יב ע"א) שהיהודים אשר בשושן חטאו בב', שכן נהנו מסעודתו של אותו רשע וגם השתחוו לצלם, משא"כ יהודי שאר המדינות שלא נהנו מסעודתו. ולכן היה בשושן יותר שונאי ישראל. וע"ע בס' קרן ישועה מש"כ ליישב בזה. ועי' להרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ו עמ' קמט) דס"ל שמה שנהנו יושבי שושן מהסעודה הוכיח גם על שאר עם ישראל ששרויים בחטאם.

ובמלא העומר (לעיל פסוק יב) ביאר שמכיון שאחשורוש לא התיר לעם ישראל להרוג בשונאיהם כי אם בשאר הערים, ולא אמר כלום על שושן, וישראל הרגו בשונאיהם גם בשושן, ולכן היה צריכה אסתר לבקש על עוד יום א', כדי שבזה יהיה היתר למפרע על הריגות היום הקודם. ע"ש.

         ואמר לי המו"ן יעקב ן' הרוש נר"ו ליישב באופן אחר, שמכיון שבשושן היה מקום מגוריו של המן, וגדולה היתה השפעתו שכן כולם השתחוו לו, הצליח לשכנע רבים לשנוא את ישראל.

         ועוי"ל ע"פ מה דאיתא בגיטין (נו ע"ב) ובסנהדרין (קד ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש. ומכיון ששונאי ישראל שהיו מפוזרים בכל המדינות נעשו ראש, עלו לגדולה ונהיו שרים בשושן הבירה.

         ועוד אפשר לבאר שאמנם לא כילו לחלוטין את שונאי ישראל בכל המדינות, אולם בשושן היה צורך מיוחד לכלותם לחלוטין, והוא לפמ"ש במגילת סתרים כאן שבשושן היה הקדושה שורה, שהסנהדרין היו שם, ומרדכי היה נביא, ובעת שנגזרה הגזירה נסתלק רוה"ק בעוה"ר, וא"א לקדושה לצמוח עד גמר נפילת הטומאה. ע"ש.

        ואאמו"ר נר"ו אמר לי לתרץ, שבשושן שלח אחשורוש את פקידיו לבדוק כמה יהרגו [כן משמע מקרא לעיל פסוק יא], ולכן היהודים פחדו להרוג את כולם שמא אחשורוש יכעס אם יראה שהרגו הרבה, ולכן נשארו רבים מהשונאים בחיים ואסתר ראתה צורך לכלותם שלא יהיו כצננינם בצידי עם ישראל וביקשה מאחשורוש רשות לעשות גם מחר כדת היום. 
    [נדפס בחלקו בעלון פני חמה (צו תשע"א)].

אסתר (ח ו), הנה בית המן נתתי לאסתר.

בס' משכיל לדוד להרמ"ז ז"ל הנד"מ (עמ' קנה) העתיק מס' אורה ושמחה למהר"י קריספין ז"ל (עמ' מח) שהרמ"ז ז"ל הקשה שזרש שהיתה שורש כל הרעה, וכמו שאמרו בפסוק [כצ"ל. והוא בפ"ה פי"ד] שהיא יעצתו לעשות עץ, מה היה עונשה. ותירץ שיצתה להיות משרתת בית אסתר כאחת השפחות, ויליף לה מקרא דהנה בית המן נתתי לאסתר, וביתו זו אשתו. ע"ש. וס' אורה ושמחה אמ"א.

ויש להביא ראיה לדברי הרמ"ז ז"ל ממה שכתב בתרגום שני עה"פ (ח א) ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים, "ית ביתא דהמן מעיק יהודאי וית אנשי ביתיה". גם הרמ"א ז"ל בס' מחיר יין (ח א) כתב שבית המן היא זרש, כאמרם [שבת קיח ע"ב] מעולם לא קריתי לאשתי אלא ביתי. עכ"ל. וכתב לי אחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו שכן פירש בספר מעם לועז בשם מאמר מרדכי ושלום אסתר ודנא פשרא. ונ"ל דמדה כנגד מדה היא, היא רצתה שישפך דמו על פתח ביתו, כדאיתא בתרגום שני (ה יד), לכן נשפך דמה בבושתה וכלימתה [כדאיתא בב"מ (נח ע"ב) שכל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים], על היותה משרתת בביתה.

וכ' אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בהערותיו לס' משכיל לדוד (שם אות כז) שבס' מחיר יין להרמ"א ז"ל [פ"ט פסוק ה ופסוק יג] כתב שתלו את זרש. ונ"ל דמדה כנגד מדה היא, היא אמרה שיעשו עץ גבוה לתלות את מרדכי עליו, לכן תלוה על העץ.

     וכ' עוד אחי מהר"ר יוסף נר"ו (שם) שמהר"ר יוסף פינטו ז"ל בדרשותיו כ"י (בדרוש לפר' זכור) כתב שזרש ברחה [ועתה נדפס ספר דרשות רבי יוסף פינטו, והוא בחלק ויקרא (סוף עמ' יז). ושם בהערה ציין אחי מהר"ר יוסף נר"ו לדברי הרמ"א והרמ"ז ז"ל]. וגם בזה יש מדה כנגד מדה, שכן היא רצתה שיראוהו כל היהודים וכל אוהביו ורעיו, כדאיתא בתרגום שני (ה יד), ולכן עונשה היה שתתבייש מכל אוהביה ורעיה וכל עמה ותצטרך לברוח. וכתב לי אחי מהר"ר יואל נר"ו שגם בתרגום (פרק ט סוף פסוק יד) ובפירוש הרוקח כ' שזרש ברחה. וציין בזה למש"כ בס' פרסומי ניסא (עמוד תקמג) ובס' טוב להודות ח"א (ס"ס יז).
 

אסתר (ו יג), ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו, אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החלות לנפל לפניו, לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו.

וכ' בפי' המלבי"ם, וז"ל: שהחלות לנפול לפניו, שהוא לא נפל עדיין, רק אתה נפלת קודם לו, וזה מורה מלת לפניו, ר"ל לפני נפילתו, וזה סימן שהיה בהשגחה ע"י תפלתו ותעניתו שמתעסק בו עתה, וא"כ לא תוכל לו רק אם נפל תפול לפניו, ר"ל רק באופן הזה תוכל בו אם תפול ותכניע עצמך לפניו, עד שתתגאה דעתו ויפסיק מתפלתו ותשובתו אז תגבר ידך לעשות חיל, אבל כל עוד שתלחם בו כן ירים ידו בתפלה, והיה כאשר ירים מרדכי ידו וגבר ישראל. ע"כ.

וראיתי בס' טובך יביעו (ס"פ עקב) שכתב לבאר עפ"ז מה שאמרו בכירי הצבא המצרי בתקופת מלחמת ששת הימים שרק תושבי שכונת מאה שערים ינצלו מהטבח ההמוני שתכננו לערוך בתושבי א"י. וכנראה כוונתם היתה שיהודי מאה שערים לא ימשיכו להתפלל בכל כוחם, שכן הסכנה לא תקרב אליהם, וכך יוכלו לכבוש את הארץ יותר בקלות. ע"ש.

     ולענ"ד נראה שהמצרים אמרו שלא יגעו לרעה בתושבי מאה שערים מכח היותם אנטי-ציונים ושאינם מכירים במדינת ישראל.

אסתר (ג ב), וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה.

         ופרש"י, כורעים ומשתחוים, שעשה עצמו אלוה, לפיכך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה.

         וכתב בס' סנסן ליאיר השלם (דף רלז ע"ב) להקשות על מה שביאר רש"י טעם הכריעה שעשה עצמו אלוה, והרי בפסוק נתן טעם בהדיא כי כן צוה לו המלך. ותירץ שדברי רש"י מוסבים אסיפא שעשה עצמו אלוה, לפיכך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ע"כ. ודבריו דחוקים, דאי הכי היה לו לרש"י להביא זאת בסוף הפסוק.

         ואפשר לבאר דברי רש"י עפמ"ש בס' קול תודה בשם המפרשים שטעות דור אנוש היא שנתנו כבוד לצבא השמים בפני מלכו של עולם, והכא נמי 'וכל עבדי המלך אשר בשער המלך' – בפני מלכו של עולם – 'כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה' – שהמן ציוה כן לכל עבדי המלך – 'לו המלך' – שמה שמשתחוים לו הוי כמו שמשתחוים למלך. עכ"ל. ולפי זה רש"י כתב כן בביאור טעמא דקרא שכן צוה לו המלך.

         ועוד אפשר לבאר הכתוב 'כי כן צוה' שכן ציוה המן – 'לו המלך' שהמן הוא מלכו של עולם. ואולי גם אחשורוש הסכים לאלהותו של המן והוא ציוה שישתחוו לו כאלוה. והפלא הוא שלאחר מכן הרגו.

         ועוד אפשר לבאר לפי מה שכתב עוד בקול תודה כי כן צוה לו המלך להמן מקודם בעת שהיה עדיין הפחות והקטן שבשרים שעליו להשתחוות לראש השרים, ומזה למד המן שעתה שנהיה לראש השרים כולם צריכים להשתחוות לו. ע"ש. וכ"ש אם עשה עצמו אלוה, שחייבים כולם להשתחוות לו במכל שכן מציווי אחשורוש להשתחוות לראש השרים.

והנה בס' קול תודה הנ"ל כתב דבריו ביישוב קושיית מהר"מ אלשיך אמאי כתיב כי כן צוה לו, ולא להם. וע"ע במה שיישב בזה במלא העומר.

אסתר (א יב), וחמתו בערה בו.

         נראה שלכן הענישה בשריפה (כמש"כ במעם לועז להלן פסוק כא), כי היא הבעירה את אש חמתו. ובפדר"א (פרק מט) איתא ששחטה. ובס' סנסן ליאיר השלם (דף קכה ע"א) כתב ראיה לזה ממאה"כ (להלן ב א) 'אשר נגזר עליה', ר"ל שגזרו וחתכו את ראשה. ובס' מישרים מגיד (עמ' קנב) כתב ששניהם אמת ששחטה ושוב שרפה. וע"ע בס' עת"ה באתי (ענין עשירי עמ' קצט והלאה) ובס' שיח פורים (עמ' מב והלאה).

         ומה שהקשה בס' מישרים מגיד שם מדוע לא פורש עונשה במגילה, עי' בסנסן ליאיר שם שכ' שהוא מפני הכבוד. ע"ש. 
         ואחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו כתב לי שבספר פרסומי ניסא (עמוד קכד) כתב בשם פירוש הרשב"ם ור"י קרא (הובאו בתוספות השלם) שלא נהרגה ושתי. ובעיון יעקב (מגילה יג ע"ב ד"ה הכסף נתון לך) כתב שלקח אותה המן בלי ידיעת אחשורוש לעבדות, ובפתח עינים העיר עליו שזה נגד חז"ל. ועי' במנות הלוי שכתב בחריפות נגד פשט זה. וכמדומה שביערות דבש אף הוא כתב שהיתה לשפחה בבית המן. ולדיעה זו שושתי היתה לשפחת המן, אם נתנו כל בית המן לאסתר [דהיינו אינשי ביתיה כד' התרגום, ועי' במ"ש בס"ד להלן (ח ו)] כלולה גם ושתי. עכ"ל נר"ו. ולפי"ז יובן ג"כ ענין מדה כנגד מדה, כדאיתא במגילה (יב ע"ב) ש'במדה שאדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת', ומכיון שהיא השתעבדה בבנות ישראל וביזתה אותן, לכן היתה לשפחה בבית אסתר היהודיה צרתה. [נדפס בחלקו בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפח דף יז ע"ב)].

קהלת (יב ה), כי הולך האדם אל בית עולמו.

         ואיתא בשמות רבה (פנ"ב סימן ג): מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס, יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלהים וניתן לו אבן טובה מן השמים, נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו, מהיכן אלו וכו'. אמרה לו, איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת. אמר לה, למה. אמרה לו, אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא. והלך ר"ש והודיע מעשה לרבי. אמר לו, לך אמור לה, אם שולחנך חסר, אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה וכו'. אמרה לו, רבי, וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב, לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו וגו', עולמים אין כתיב כאן אלא עולמו, כיון ששמע כן, הלך והחזיר וכו'. וכן הוא ברות רבה (פ"ג סימן ד). ועי' במדרש תנחומא מהדורת בובר (פר' פקודי סימן ז) ובתענית (כה ע"א).

         והנה מדברי רבינו הקדוש יש להוכיח דלא כהמגיד מישרים (בראשית מהדורה קמא אור ליום השבת יד טבת) דאמאי באה הנשמה לזה העולם עלמא דשקרא הלואי ואולי תחזור כמות שהיא. ותירץ דמעיקרא קודם בואה לזה העולם אינה נהנית כי אם מצד החסד ובבושה, ומאן דאכיל וכו', אבל בבואה לזה העולם ומסגלת מצות ומעשים טובים אזי נהנית מצד הדין בלא בושה וכלימה. עכ"ל. והו"ד בס' דברים אחדים (דרוש כב דף קיח ע"א) ובס' יוסף חן (פר' מקץ). ע"ש. ולכאורה אי הכי מה תועיל מתנתו, והרי היא נהמא דכיסופא. ואף היא שלא הסכימה לרבינו הקדוש, לא מטעם זה אמרה לו.

והקשה עוד הר' יצחק בטיש נר"ו [רב בק"ק טוב במיקסיקו] על דברי המגיד מישרים, שהיה יכול הקב"ה לעקור אותו רגש בושה מהאדם, וא"כ לא היה צורך לבוא לעולם.

וזכורני שהאר"י ז"ל בשער הגלגולים יש לו דרך אחרת בזה, ודלא כהמגיד מישרים. ועי' בס' פחד יצחק על האוצרות חיים (ח"א עמ' תלג) שהאריך להשוות מש"כ בזה האר"י ז"ל בכ"ד לד' המגיד מישרים. וע"ע במאמר הויכוח לרמח"ל (סוף עמוד פו). ובס' יוסף חן הנ"ל (פר' ויחי ד"ה ונקדים ופר' נשא) כ' עוד ליישב קושיית המגיד מישרים "על פי מה שאמר הרשב"י בזוהר הקדוש שיש נשמות שהם באים מעולם האצילות ויש מעולם הבריאה וכן מיצירה ומעשיה, זה קודם בואם לעולם הזה, אבל על ידי מצות ומעשים טובים שעושים בזה העולם אם היא דרך משל באה מעולם העשייה על ידי המצות מתעלית למדריגת עולם היצירה וכן על זה הדרך". וע"ע בס' HALACHIK MAN (עמ' נב).

ובעיקר הענין לכאורה יש לשאול מדוע לא נתן לו הקב"ה מתנת חינם אלא דוקא החסיר משולחנו של מעלה. וי"ל שמכיון שהתפלל לפני "האלהים", היינו מידת הדין, נראה שתבע מצד הדין שעל הקב"ה לזונו [כמו שתבע מהר"ו הצרפתי ז"ל להקב"ה בשנת בצורת, והו"ד במלכי רבנן (ערך מו"ה וידאל הצרפתי הב') בשם דברי הימים כ"י המיוחס למהר"ש ן' דנאן ז"ל. ומשם העתיקו בס' אבותינו ספרו לנו על זמירות שבת ובהמ"ז (עמ' רלח). ע"ש], ואילו היה מבקש מצד מידת הרחמים, לא היה נחסר לו משולחנו כלום.

     והן אמת שראיתי בס' פחד יצחק (שם) שכ' שהמזונות מצד הדין, ולכן בברכת הזימון מזכירים אלהינו. עכ"ל. והוא מדברי הרב תוספות יום טוב ז"ל (ברכות פ"ז מ"ג). ואולי יש לחלק שאעפ"כ בתפילה אין לבקש אלא מצד הרחמים, שכן יחשב כעזות מצח לדרוש מהקב"ה את מזונותיו מצד הדין. וע"ע למהר"מ מאזוז נר"ו במאמרו בקובץ אור תורה (אד"ב תשע"א עמ' תרל) מש"כ בענין שמות הפרנסה. 
     [נדפס מקצתו בסו"ס קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א, עמ' ערה). נדפס רובו בעלון פני חמה (וישלח תשע"ב)].

קהלת (ז כח), אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי.

ושלמה ידע זאת, כי נשא אלף נשים, ולכן הכיר בחכמתו בטבע הנשים יותר מכל אדם אחר.

ועפ"ז יש לבאר מש"כ מהר"י משאש ז"ל בס' נחלת אבות ח"ב (עמ' תקז) שנמצא בספרי מעשיות, ששאלו לרבי טרפון מפני מה הנשים תשושי כח, ומפני מה דעתן קלה, ומפני מה הן דברניות, ומפני מה שערן ארוך, ומפני מה הן גפתניות. וביאר להם הדברים בטוב טעם ודעת. ע"ש. ויש לומר שידע כ"כ בטבע הנשים כי רבי טרפון היה גלגול ירמיהו הנביא, וכמ"ש הרמ"ע מפאנו בס' גלגולי נשמות (סימן ס), וירמיהו הנביא היה גלגול שלמה המלך, וכמ"ש בס' גלגולי נשמות הנ"ל (סימן מח) והרב חיד"א ז"ל בס' מדבר קדמות (מע' הי' אות מז) ובס' דבש לפי (מע' הי' אות לב) בשם גורי האר"י ז"ל (ע"ש).

ועפ"ז יש לבאר שמצינו שירמיה ורבי טרפון היו כהנים [וכבר ציין ענין זה בס' גלגולי נשמות הנ"ל (סימן ס)], והוא כי שלמה המלך נשא נשים נכריות והטו את לבבו, לכן התגלגל בכהנים שאסורים בגיורת.

וראיתי במגלה עמוקות (אופן פה) שכ' שניצוצו של משה היה בירמיה. ע"ש. והו"ד בהגהות מאיר עין על ספר גלגולי נשמות הנ"ל (אות רכא) [וראה בספר הגלגולים (פרק סג בהגה ופרק סד) שמרע"ה נתגלגל בשלמה. ועי' בקונטרס שבילי פנחס (פרשת שופטים תשע"ח דף ג ע"ג)]. ובזה יובן מש"כ בס' נחלת אבות ח"ב הנ"ל (עמ' תקיב) שאמר רבי עקיבא על רבי טרפון: טרפון טרפון, משה משה, מספר השמות שוין, להורות שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך. ע"כ. 

[נדפס ברובו בעלון פני חמה (ויקרא תשע"א)]. 

משלי (יח ג), מות וחיים ביד לשון.

ואיתא בויקרא רבה (פל"ג סימן א): אמר רשב"ג לטבי עבדיה, פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. נפק זבן ליה לישן. א"ל פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא. נפק זבן לי לישן. א"ל מהו דין וכו'. א"ל מינה טבתא, ומינה בישתא, כד הוה טב, לית טבה מיניה, וכד ביש, לית ביש מיניה וכו'.

וכתב בחידושי הרש"ש שם וז"ל: אמר רשב"ג לטבי עבדיה. נראה דצ"ל ר"ג, כדמצינו בכמה מקומות שהיה לו טבי [כצ"ל] עבד, בר"פ הישן במשנה, ב"ק ע"ד ב' בגמ', ולקמן ס"פ בחקתי, ומת קודם ר"ג רביה כדאיתא ס"פ היה קורא במשנה. ועיין לעיל בס"פ מצורע טביתא אמתיה דר"ג ובמ"כ שם. ע"כ.

ובמתנות כהונה (פר' מצורע פי"ט סו"ס ד) כתב: טביתה, כך היה שם שפחתו, לשון טובה, לסימן טוב, וכן היה קורא שם עבדו טבי, לשון טוב. ע"כ. ולדבריו מיושב, שכן אחר שמת טבי, קראו גם לעבד הבא אחריו באותו שם לסימן טוב. וע"ע בסו"ס תורת הגלגול ח"ב (בערך טבי) בשם הרב מדרש תלפיות ז"ל בשם מהר"ם פאפרש ז"ל שכתב טעם אחר לשמו של טבי.

ונראה ליישב קושיית הרש"ש שמכיון שטבי היה עבדו של ר"ג, נחשב כעבדה של כל המשפחה, ולכן נקרא בשם עבדו של רשב"ג כשמסופר ששלחו לקנות בשוק עוד בחיי אביו ר"ג. [נדפס בעלון פני חמה (סוכות תשע"ב)].

משלי (טו ג), בכל מקום עיני ה' צופות, רעים וטובים.

תחילת פרק זה מדבר על התוכחה, ויש לבאר פסוק זה על אותו הדרך, שבכל מקום, אף בשעת עבירה, עיני ה' צופות רעים וטובים, הקב"ה רואה את האדם הרע עושה העבירה, אולם גם רואה את הטובים, את הצדיקים, שלא הוכיחוהו, וגם אותם יעניש. [עם המו"ן כהר גבריאל נחמד נר"ו. נדפס בעלון פני חמה (וישלח תשע"ב)].

משלי (א ח), שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

יש להקשות, מה צורך בכפל הדברים, ומה ההבדל בין מוסר אביך לתורת אמך. ועי' בפי' רש"י ובס' לחנך בשמחה (עמ' קמט) מש"כ בזה.

ושמעתי ממהר"ר משה מלכא ז"ל (ראש ישיבת אהל משה בבני ברק) שהאב נותן הזרע ואילו ברחם האם מתגדל ומשתפר הולד. ויש להשוות את נתינת הזרע ללימוד התורה, ואת גידול הולד לקיום המצוות [שכן איתא בקדושין (לט ע"ב) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וביאר בתוס' ר"י הזקן (שם), כלומר שמי שיודע התורה, עושה המצות וכו', אבל מי שלא ידע התורה, לא זה יראוי וכו'. ותו חובת האב ללמד את בנו תורה, ואילו דרכו של עולם הוא שהאם מחנכת את הבן למצוות]. ולכן אמר קרא, "שמע בני מוסר אביך", זהו לימוד התורה, אולם דע לך שלא יצאת ידי חובתך בזה, "ואל תטוש תורת אמך" עליך לדקדק בקיום כל המצוות שלמדת.

ועוד יש לבאר שההבדל בין מצוות האב למצוות הבן הוא במ"ע שהז"ג, שאנשים חייבים בהם ונשים פטורות. והנה דרך העולם שהמצוות הבאות מזמן לזמן מדקדקים בהם יותר מאשר במצוות התמידיות, ולכן מצינו שמחמירים כ"כ בהידור ד' מינים ובשמיעת קול השופר לכל הדעות ובנוי סוכה וכיו"ב [וטעם הדבר הוא כי ההרגל מקהה את חשיבות הענין, וכמ"ש אאמו"ר נר"ו בס' אורות החומש (ריש פר' אחרי). ע"ש. ועי' במש"כ בזה בס"ד בחי' ברכות (ה ע"א)]. וזה מאה"כ "שמע בני מוסר אביך" דהיינו המצוות המיוחדות לאב, שהם מ"ע שהז"ג, אולם "אל תטוש תורת אמך" דהיינו המצוות התמידיות, שעליך להתאמץ שאף הן תהיינה בעיניך בכל יום כחדשים. [נדפס ברובו בעלון פני חמה (וישלח תשע"ב)].

תהלים (טז ח), שויתי ה' לנגדי תמיד. וכ' מור"ם ז"ל בהגה (א"ח סי' א ס"א) שהוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו'. ע"ש.

         ונראה לבאר עוד לפמ"ש בשיחות הר"ן (אות עז) שהבדידות מביאה את האדם לידי שגעון. ע"ש. והשגעון מביא לידי חטא, כדאיתא בסוטה (ג ע"א) שאין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות. ואמר לי המו"ן דניאל אשכנזי נר"ו להוכיח מזה שהבדידות אם כל חטא.

         ולפי זה יבואר שהאדם שחי באמונה שלימה, אינו מרגיש בודד, כי אם בלווית השי"ת כל היום, כמאה"כ (להלן קכא ה) ה' צלך. וזהו החיוב של 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. גם זה מה שאמר ה' לאאע"ה (לך יז א) התהלך לפני והיה תמים.

         ובזה יבואר גם מה דאיתא במכות (כד ע"א) שבא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'.

גם יומתקו בזה דברי הרב המבי"ט ז"ל בס' בית אלהים (שער התשובה פרק א) וז"ל: היות החוטא מרוחק מהאל יתברך כל זמן שלא שב בתשובה, כי מי שעומד לפני מלך ב"ו אינו עובר על דבריו בעמדו לפניו אלא אחר שהולך מלפניו, והאל יתברך מלא כל הארץ כבודו, ומצד שאין אנו משיגים את כבודו אנו חוטאים כאילו לא היתה השכינה בארץ, והוא כאילו אנו מתרחקים מכבוד שכינתו, שאין אנו משגיחים בשעת החטא היות שכינתו והשגחתו בינינו, בעיוורון השכל בשעת החטא, וכאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. ע"כ.

       ועי' בתנא דבי אליהו רבה (פרשה יח): כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר (איכה ב יט) נכח פני ה'. ע"כ. ובזה יובן מש"כ בליקוטי מוהר"ן (סימן קמו) שהתורה מעבירה מהאדם את רוח השטות של החטא. ע"ש.

יונה (א א), ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר.

         ואיתא בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) שמעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוה"ק.

         וכ' הר' יצחק ליסיצין נר"ו במאמרו בקובץ עומקא דפרשה (סוכות תשע"א דף כג ע"א ד"ה ומה: ומה שדוקא על יונה שרתה רוה"ק מתוך כל עולי הרגל, י"ל דאיתא בעירובין (צו ע"א) אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. משמע שרק היא היתה היחידה מכל הנשים שעלתה. וכיון שיחד עם אשתו עלה, איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, משא"כ אחרים שעלו בלי נשותיהם.

ולכאורה גם תושבי ירושלים היו עם נשותיהם, ולמרות כן לא התנבאו בשמחת בית השואבה. ואף הנשים עצמן היו משתתפות בשמחה זו כדאיתא בסוכה.

וי"ל שרק יונה זכה לה, שכן לפום צערא אגרא, והוא הגיע מרחוק, משא"כ תושבי ירושלים. וכבר כתב החזו"א באגרותיו (ח"א סימן כג) ש'העמל עושה קנין עולמי בנפש'. והו"ד בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד במבוא להל' תפלה סוף עמ' י).

         ועוד יש לבאר שהאדם שמח בשלימות רק אם טרח והתאמץ לפני כן. וכמו שאמרו (בע"ז ג ע"א) 'מי שטרח בע"ש יאכל בשבת', שאין הכוונה רק שיאכל, אלא שיהנה מאכילתו. וכמו שאמרו בגמ' (ב"מ לח ע"א) שעדיף לאדם קב שלו מתשעה קבין של חבירו. 

יחזקאל (טז נה), ואחתיך סדם ובנותיה תשבן לקדמתן.

ואיתא בשמו"ר (פט"ו סימן כא): סדום ועמורה נבנות לעת"ל, שנאמר ואחותיך סדום ובנותיה תשבנה לקדמתן.

         וי"ל הטעם, כי אאע"ה התפלל עליהם, ואין תפילתו של צדיק שבה ריקם, ואפי' אם היא על תנאי [ושו"ר שכיו"ב כתב הרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (תולדות כה כא ד"ה ויעתר הג')]. וגם אצל מרע"ה שהתפלל תקט"ו תפילות ולא נכנס לא"י, לעת"ל תתקבל בקשתו, כדאיתא במד"ר (פר' חקת פי"ט סימן יג) שמשה יכניס מתי מדבר לארץ לעת"ל. ועי' במ"ש בזה בס"ד בחי' ישעיה (יא א). וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (תולדות כה כא). 

ישעיה (יא א-ב), ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.

ודעת רוב הראשונים (רש"י, רד"ק, מהר"י קרא, וראב"ע בשם רוב המפרשים) שכוונת הפסוק על מלך המשיח. וכ"כ בויכוח הרמב"ן (דף כ ע"ב). הרי שהמשיח יהיה צאצא לדוד המלך.

והרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין פרק חלק ביסוד הי"ב) כתב: ומכלל היסוד הזה [של ביאת המשיח], שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו, הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו. ע"כ. ויתירה מזו כ' בהגש"פ ארזי הלבנון (עמ' שכב) בשם מהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) שלכן חזקיה עמד ליענש שלא יהיה לו חלק לעוה"ב על ביטול מצות פו"ר, כי הרב תפארת ישראל ז"ל (סנהדרין פ"י [כצ"ל] יכין אות יב) כ' שאחיתופל אין לו חלק לעוה"ב כי כיחש שהמלכות ירושה לבית דוד, וא"כ בודאי כיחש בביאת משיח בן דוד. ע"ש. ועפ"ז ביאר מהר"י קמנצקי ז"ל הטעם שחזקיה עמד ליענש בכזאת, כי אם לא היה לו בנים היתה מתבטלת שושלת בית דוד ונחשב לו שכיחש בביאת משיח בן דוד. עכ"ל. ולכאורה דבריו צ"ע, שכן יכלה השושלת לימשך מנצר אחר מזרע דוד ושלמה [ועי' במרגליות הים (סנהדרין סג ע"ב אות יט-כא) ובמאור ישראל (חגיגה כז ע"א סד"ה א"ר אבהו) שהיו לו אחים לחזקיה]. ועי' ב- http://jedwabny.narod.ru/letters/Hebrew/Kanevsky1.html שפלפל ברוחב עם מהר"ח קנייבסקי נר"ו (מח"ס שיח השדה ועוד) אם גם יכול להיות מזרע דוד מסטרא דנוקבא. וע"ע ב- http://jedwabny.narod.ru/letters/Hebrew/Goldberg.html שפלפל בזה גם עם מהרז"נ גולדברג ז"ל, ושם דן אם בזמן עתליה ויכניה נשמדו כל בית דוד. גם עי' בויכוח הרמב"ן (שם ובהערה) וב- http://jedwabny.narod.ru/letters/index-heb.html וב- http://moshiachtalk.tripod.com/yichus.pdf.

ולפי זה תמוהים הדברים מ"ש בספר אוצרות אחרית הימים חלק ג (פרק ו הערה יג) בשם הזוהר (פינחס דף רמו ע"א וכי תצא דף רפ ע"א) שמשה רבינו בעצמו יהיה מלך המשיח.

איברא דהמעיין בדברי הזוהר בפר' פינחס יראה דלא כתב כן שם. גם בפרשת כי תצא זו לשונו: דעתיד אנת [משה] לאפקא זרעא דאברהם מן גלותא. ע"כ. ואפשר לבארו ע"פ דברי המד"ר (פר' חקת פי"ט סימן יג) וז"ל: אמר לו הקב"ה למשה, באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך, אם את נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות, שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה, שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואת מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא, אלא תהא בצדן ותבא עמהן, שנאמר (דברים לג כא) ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה, לכך כתיב לא תביא את הקהל הזה, אלא שיצא עמך. ע"כ. ועי' בהגהות הרד"ל שם. וזוהי כוונת הזוהר, שמשה יעלה את מתי מדבר לא"י. ובשער הגלגולים (הקדמה כ עמ' קמג) כ' שמשה יחזור בגלגול להכניסם. ועי' במש"כ בזה מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) במאמרו הנד' בקו' ויען שמואל (ח"ד עמ' ט). והו"ד בס' האיש משה ח"ב (עמ' שכא).

ועוד אפשר לומר שמשה יעזור ויעמוד לימין המשיח בהעלאת כל עם ישראל לארץ ישראל, אמנם הוא לא יהיה המשיח.

והלום ראיתי באור החיים (בראשית מט יא) שכ' לבאר דברי הזוהר באופן אחר, וז"ל: ולא יקשה בעיניך שאנו מחלקים דברי הכתוב, חלק בימי משה וחלק בימי המשיח, כי הלא ידעת דברי הזוהר הקדוש כי משה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם, דכתיב (קהלת א ט) מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה, ר"ת משה [וכ"כ עוד באור החיים (תצוה כז ב עה"פ ויקחו אליך) שמרע"ה ימלוך עלינו לעתיד]. ולא יקשה בעיניך דבר זה באומרך הלא מלך המשיח משבט יהודה מזרעו של דוד המלך ע"ה [וכמ"ש נמי בזוה"ק גופיה פר' משפטים (דף קיט ע"ב ודף קכ ע"א)]. וי"א דוד עצמו מלך המשיח, דכתיב (יחזקאל לז כד) ועבדי דוד מלך עליהם, כמשמעו [ועי' בירושלמי ברכות (פ"ב ה"ד) ובפני משה שם]. וא"כ היאך אנו אומרים שהוא משה, הבא משבט לוי. יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא, ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך וכהן ולוי ונביא וחכם וגבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה. ולעתיד לבא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון ושילה. עכ"ד האוה"ח. ועי' בס' זכרונות לבית דוד ח"ד (חלק זדון ומשוגה ווארשא תרנ"ז עמ' קסט) שכ' בשם ס' ויקהל משה (דף ח) שבמשיח יש חלק מנשמת מרע"ה, שכן שילה בגימ' משה. ע"ש. והוא בס' ויקהל משה (אמשטרדם תקל"ה דף ז ע"ד). ע"ש. ובחידושי רבי רפאל חיים בן עטר פרשת שופטים) כתב שמלך המשיח יהיה בו ניצוץ מרע"ה. ע"ש. וכ"כ בכתבי הגרמ"מ ז"ל (ח"א עמ' נא) שמשה משיח. ע"ש. ובקו' דעה חכמה לנפשך (עש"ק בא תשע"ג דף מח ע"ב) כ' ש'משה' עם עוד י"ג בגימ' משיח, היינו שבתורה שנתן לנו מרע"ה יתגלו י"ג שמות הוי"ה וכו'. ועוד שם (עש"ק פינחס תשע"ג עמ' ה-ו) כ' כי משה רבינו הוא בחינת פנימיות משיח לעתיד לבוא. והביא בזה דברי מהרד"ב מליובאביטש בס' תורת חיים (פר' וישלח דף נו ע"ד). וע"ע בקו' דעה חכמה לנפשך (שם דף טז רע"א ועש"ק מטו"מ תשע"ג דף י ע"א).

וראיתי במקראות גדולות הוצאת המאור שציינו בדברי האור החיים כמקור לדבריו בשם הזוה"ק, בזוהר פר' משפטים (דף קכ ע"א), ושם לא כתב הזוהר שמשה הוא המשיח או שיגאל את ישראל, וכתוב שם שבזכות מ"ה שמו דמשה יתקיים במשיח (תהלים עב ח) וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וייתון נס דמשיח בן דוד מיהודה ונס דמשיח בן יוסף. ע"ש. וע"ע בליקוטי הערות על האוה"ח הוצאת המאור הנ"ל. גם איתא בשמו"ר (פ"א סי' כו): וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה וכו'. ע"כ. הרי שהושוו מעשיהם של מרע"ה והמשיח.

ועי' למהר"צ מלובלין ז"ל בס' תקנת השבין (סי' ז אות ו) שכ' וז"ל: איתא דהוא [מרע"ה] יהיה משיח, היינו שיהיה כלול נפשו משניהם, שכן דוד משה בגימ' משיח עם הכולל. ע"כ. וגם שם ציינו כמקור לדבריו שמשה הוא המשיח מד' הזוה"ק. ושוב מצאתי להדיא בזוהר (בראשית דף כה ע"ב): עד כי יבוא שיל"ה דא משה. ועוד שם (דף כז ע"א) איתא דמשה משיח. ובס' טובת מראה להרמ"ז ז"ל (סימן מ) כתב שאמרו ז"ל עד כי יבא שילה זה משה, גם על פסוק מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, ואמרו המקובלים כי מט"ט שר הפנים ר"ת משה, ורבי מאיר הוא ניצוץ מט"ט, ולכן אמר על עצמו שהוא משיח. ע"ש. וראיתי בס' לקוטי שיחות חלק יא (שמות ריש שיחה ב) שהביא דברי הזוה"ק הנ"ל, וביאר דכוונתו שבכח התורה שנתן משה יבוא משיח. ע"ש. ועי' להרב ליקוטי שיחות ז"ל באגרות קודש (ח"ט עמ' ריד) מה שביאר הענין שיש במשיח מה שאין במרע"ה. גם עי' למהרח"ו ז"ל בס' ארבע מאות שקל כסף (דף סח ע"ג) מש"כ להשוות בין המשיח למרע"ה. וכן הוא בשער הגלגולים (הקדמה כ ד"ה גם דע כי כבר) ובספר הגלגולים (פרק עב דף צו ע"ג) ובס' אור החמה למהר"א אזולאי ז"ל (ח"ב דף ח ע"ד). ועי' בס' בני אהרן על שער הגלגולים (שם).

ובעיקר דברי הפסוק מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, יש לבאר גם ע"פ מה דאיתא בשמו"ר (פ"ב סימן יב) שמרע"ה ילמד תורה לעת"ל לעם ישראל כשם שלימדם בעבר. ע"ש.

      וכאן המקום להביא מש"כ בשו"ת דברי יואל (סימן נח וסו"ס פח) שכתב בנידונו דדברי הזוהר נעלמים הם, ואין לפרש דבריו כפשוטן. ע"ש.

   [נדפס ברובו בס' המשיח לאור ההלכה (עמ' יט) ובעלון פני חמה (פקודי תשע"א) ובקובץ הערות וביאורים (שבועות תשע"א עמ' ט). וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קנ דף כב ע"ב). וראה עוד בפורום אוצר החכמה].

יהושע (ו י), ואת העם צוה יהושע לאמר, לא תריעו ולא תשמיעו את קולכם ולא יצא מפיכם דבר עד יום אמרי אליכם הריעו והריעותם.

וכ' הרלב"ג בטעם הדבר וז"ל: והנה צוה אותם יהושע שלא יריעו ולא ישמיעו את קולם עד היום הז', כדי שלא ירגישו בני העיר וישליכו אבנים מעל החומה. ע"כ.

וצ"ע, שכן תקעו הכהנים בשופרות בכל יום משבעת הימים כדמוכח להלן (פסוקים יג – טו), וכמ"ש ג"כ במצודת דוד (פסוק ד), וא"כ ודאי הרגישו בהם בני העיר אף ללא הרעת כל העם.

והשיבני מהר"ר מצליח חי מאזוז נר"ו (ר"מ בישיבת כסא רחמים בב"ב) באתר ישיבת כסא רחמים וז"ל: יתכן שהחשש היה רק ביום השביעי שכל העם החזיק שופרות, וכאשר כולם תוקעים ישמע קול אדיר, ויכניסם ללחץ ולבהלה וישליכו אבנים, (וראה כעין זה בשמואל א. פרק ד כשהגיע ארון ה' למחנה הריעו כל העם והאויבים נתעוררו להלחם בחזקה, וע"ש במלבים שהזכיר את דברי יהושע כאן שציוה לא להריע במשך ההקפות ע"ש). יתכן גם כיון שהגויים שהיו ביריחו היו בקיאים מאוד בכוחות הטומאה וגם הכינו עצמם ע"י כוחות אלו כמבואר בחיד"א, והם ידעו שמפלתם תהיה ביום השביעי דווקא לכן החשש שישליכו אבנים הוא רק ביום השביעי היום בו תהיה המלחמה ממש.

וזאת הברכה (לג כ), ולגד אמר, ברוך מרחיב גד, כלביא שכן, וטרף זרוע אף קדקד.

וכ' באור החיים: ברוך מרחיב גד, פירוש הרחיב ה' לו בנכסים רבים, דכתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד וגו', והטעם כמו שאמר שם הכתוב (לא נג) אנשי הצבא בזזו איש לו, ולהיות בני גד גבורי כח בזזו יותר מכולם, והוא מה שסמך למאמר מרחיב וגו' כלביא שכן וטרף וגו'. ע"כ.

וכתב מהרי"ח סופר נר"ו בקו' יגדיל תורה ח"א (סימן כג), שכזאת כתב גם באור החיים במדבר (לב א) שזה היה טעם שהיה להם מקנה רב, והוסיף וז"ל: איני מבין, שהרי במקנה הצאן חלקו כולם בשוה כמפורש שם במקראות (פרק לא), ומה שאמר הפסוק אנשי הצבא בזזו איש לו, לא על מקנה הצאן אמר כן, אלא רק על המטלטלים וכסף וזהב כאשר כתב במפורש רש"י ז"ל במדבר שם (לא לב), וכן כתבו הראב"ע ז"ל (שם נג) והרב אברבנאל (שם ד"ט סע"א) ועיין לרב הספורנו (שם לב). וצל"ע. ע"ש.

ונראה ליישב שאין כונת הרב אור החיים לומר שממקנה הצאן בזזו הם יותר משאר השבטים, אלא כונתו היא שמכיון שבזזו כסף וזהב ומטלטלים יותר משאר השבטים, קנו הם באותו כסף וזהב מקנה רב. וע"ע בפי' מהרז"ו על במדבר רבה (פכ"ב סימן ח).

ובזה מיושבת גם קושיתו האחרת של הרב יגדיל תורה שם וז"ל: שוב ראיתי במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ו) "לכך נאמר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, תדע לך כשבקש שיתעשרו בני גד ובני ראובן הפיל את המדינים לפני ישראל כדי שיתעשרו בני גד ובני ראובן, מהו כתיב למעלה וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו, ואחר כך כתיב ומקנה רב, הרי שהשפיל את המדינים ורומם לבני ראובן ולבני גד, לקיים מה שנאמר כי לא ממוצא וממערב וגו' כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים". וזה כדברי רבינו אור החיים ז"ל. וק"ק שלא זכרו. אבל יש להבין הדברים, שהרי חלוקת מקנה הצאן היתה בשוה כנ"ל. וצ"ע. ע"ש.

ואפשר לומר בטעם הדבר שהרב אור החיים לא זכר מדברי המדרש, כי הוא הבין בדברי המדרש שכונתו היא על המקנה שבזזו הם יותר משאר השבטים, שכן משמע קצת ממה שהעתיק המדרש את כל הפסוק הכולל את פיסקת "ואת כל מקניהם", ושוב השוה את הפסוק למה שנאמר ומקנה רב וגו'. והוקשה לו להרב אור החיים כקושית הרב יגדיל תורה, ולכן בבואו לומר את מה שאמר לא העתיק את דברי המדרש התמוהים בעיניו, אלא כתב את הדבר בסגנון שונה, שהם התעשרו באותה מלחמה בכסף וזהב ומטלטלים, ושוב קנו בזה מקנה רב.

והאמת אומר שגם בדברי המדרש איכא למימר כמו שאמרנו בדברי הרב אור החיים, שקנו בכסף ובזהב ובמטלטלים הרבים שבזזו את המקנה הרב.

         ומה שהקשה עוד ביגדיל תורה (שם), שאין מקור לזה שבני ראובן היו גבורי כח. אפשר שמקור דברי הרב אור החיים בזה הוא מדברי המדרש הנ"ל, דמסמיכות הפסוקים ילפינן שעושר בני גד ובני ראובן בא ממלחמת מדין, וא"כ ע"כ לומר שגם בני ראובן היו גבורים יותר מבני שאר השבטים, ולכן התעשרו יותר מהם ביחד עם בני גד הגבורים. ועוי"ל שכן יש ללמוד ממה שאמר יעקב לראובן 'כוחי' (ויחי מט ג), ויעקב גבור גדול היה כדאיתא בקרא (ויצא כט י). ושו"ר בתוספות השלם עה"ת (ויחי מט ג אות ז) שכתב שרוב גבורים היו מראובן, ויליף לה מקרא. ע"ש. וכ' עוד שם (בהשלמות שבסוף בראשית דף רפח ע"א) 'ויתר עז, יתר עזות לך על האומות כשתלך במלחמה שתרויח'. 
       [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכט)].

האזינו (לב לט), ואין מידי מציל.

איתא בספרי (סו"ס שכט): אין אבות מצילים את הבנים, לא אברהם מציל את ישמעאל, ולא יצחק מציל את עשו. אין לי אלא אבות שאין מצילים את הבנים, אחים את אחים מנין, ת״ל (תהלים מט ח) אח לא פדה יפדה איש, לא יצחק מציל את ישמעאל, ולא יעקב מציל את עשו. והובא בקצרה בסנהדרין (קד ע"א) בהוספה שברא מזכה אבא, אבא לא מזכה ברא.

וכתב בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (וארא סוף עמ' קעז): והקשו, והרי אלישע אחר, אמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, שאכניס אותו בגיהנם גדי שיתכפר עונו, וכשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו, אמר רבי יוחנן, וכי רבותא למקלי רביה בנורא, אלא מתי אמות ואכניס אותו בגן עדן, וכשמת רבי יוחנן פסק עשן מקבר אחר, ואמר הספדן אשריך רבי יוחנן שאפילו שומר הפתח לא עמד מפניך (חגיגה טו ע"ב). אלמא דאפילו חטא חמור חכם מציל חבירו ומכניסו לגן עדן. ותירצו וכו'. ע"ש.

וי"ל דברא מזכה אבא, ותלמיד נקרא בן כדאיתא בסנהדרין (יט ע"ב), ולכן תלמידיו יכלו להצילו לאחר. ועי' בס' לקח טוב הנ"ל (בסוף עמ' קעו) ולאאמו"ר נר"ו בס' על אור החיים הקדוש (ר"פ במדבר).