בראשית (ו ג), והיו ימיו מאה ועשרים שנה.

וכ' הראב"ע ז"ל: י"א שזה קצב כל האדם, ואם מצאנו יותר כן, מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת, כי הנה שם חיה שש מאות וכו'. וכן ביאר בפי' המלבי"ם, שזו קצבת חיי האדם. וכן הוא בפי' הרא"ש ובחזקוני ובפי' מהר"י אברבנאל ז"ל ובהעמק דבר. וע"ע בביאור הרד"ל לפדר"א (פרק לט אות יג) ובס' מאדם עד נח (עמ' קעג) ובקובץ בית מקרא (גליון כז במאמרו של מנחם מאור) ובקובץ המעין (תשרי תשע"ב עמ' לג הערה ט).

ובס' עלינו לשבח (דברים ח"א בסופו) הביא מס' מגד גבעות עולם (עמ' ק) בשם מהר"ח סולובייצ'יק ז"ל (מח"ס חדושי רבנו חיים הלוי) שאין לברך "שתחיה עד מאה ועשרים", כי הינו מקלל את חבירו שלא יחיה יותר. וכ' שם שכן הסכימו מהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) ומהר"ם פיינשטיין ז"ל (מח"ס אגרות משה ועוד). ע"ש. והוא עפ"ד מר"ן בש"ע ח"מ (סי' כז ס"ב) שאסור לקלל חבירו אפי' שלא בשם או שהקללה באה מכלל הברכה. ועי' בבאר אליהו שם מש"כ ע"ד הסמ"ע.

אולם ראיתי בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"א עמ' יג) שהעיד בשם אביו מהר"י קמנצקי ז"ל שאמר על עצמו "לאחר מאה ועשרים". ע"ש. גם ראיתי שהעירו מדברי מהר"ם פיינשטיין ז"ל בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ג סימן קמה) שאף הוא השתמש בביטוי זה. וצ"ע. גם עי' ביומני טאלנא (עמ' קיב) שהרב פני מנחם ז"ל אמר לבחור בר מצוה "אפי' תחיה ק"פ שנה". ע"ש. וגם הוא לא חשש לקללה. ואולי אפשר לחלק שאין מי שחי בדורינו ק"פ שנה, משא"כ יש כמה שחיו יותר מק"כ שנה. אולם ע"ע ביומני טאלנא (עמ' שמו) שהרב פני מנחם ז"ל בירך להאדמו"ר מטאלנא ז"ל בהיותו בגיל פ"ח שיחיה עוד ל"ג שנה.

ועי' בויקיפדיה (ערך עד מאה ועשרים) שמנהג העולם לברך באופן זה. ובקובץ אור ישראל (גליון מו עמ' רמח) שאף הבעש"ט ז"ל בירך כן. ובס' תולדות אנשי שם לרחי"ל ברוין (דף מד ע"ב) אף הביא שהמהר"ם א"ש ז"ל בירך שיחיה עד מאה שנה. גם בצוואת מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל (הנד' גם בס' זכרונות המאור ח"ב עמ' עג) איחל לאשתו שתחיה עד מאה שנה. ובס' במחיצתם של גדולי התורה (ח״ב עמ׳ קעט) כ׳ שמהר״א מבעלז ז״ל בירך את אדם א׳ שיהיה בריא עד מאה שנה, וכן הוה. וכן סופר בס' דרך שיחה (עמ' תנה) ובס' כל משאלותיך (עמוד קעט ד"ה סיפר) ובקובץ דברי שי"ח (גליון קיז עמוד א) על הגר"א מוילנא ז"ל. וע"ע בכיו"ב בקונטרס תפארת אדם - תארים ביוגרפיים (ח"ב עמוד צז). ובספר משלחן רבי אליהו ברוך (פרשת ויחי עמוד רג) כתב לבאר שהגר"א מוילנא והגר"ח מבריסק בירכו כן כי לאחר מאה שנה כאילו עבר ובטל מן העולם כדתנן באבות (פ"ה מכ"א). ונראה שכך היה מנהג מקומם, כמו שהבאנו מכמה גדולים שנהגו לומר כן.

         והאמת אומר שלענ"ד מותר לומר כן, שכן רובא דרובא דאינשי לא מגיעים לגיל זה, וכדאיתא בקרא (תהלים צ י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (ועי' ברש"י שם שביאר המשך הפסוק למנות ימינו כן הודע, שהשי"ת יוסיף עוד על שנותינו), וא"כ רק למיעוט שאינו מצוי חשיב להו כקללה, ובכה"ג בודאי ליכא איסורא. וראיה לדבר ממה שמברכים על עושר [ובמשלי (י כב) נאמר, ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ואף רב בתר צלותיה ביקש חיים של עושר, כדאיתא בברכות (טז ע"ב). והרב חיד"א ז"ל תיקן שכל אדם יתפלל כן לאחר סדר התשליך, כמ"ש בצפורן שמיר (סימן יב ד"ה ויהי). וכן מצינו בס' מעשה טובי בן טבאל (דף ד ע"א)], ואיתא בקרא (קהלת ה יב) יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ובפסחים (קיט ע"א) אמר רבי שמעון בן לקיש 'זו עושרו של קורח', ששלוש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קורח. וביאר הרשב"ם (שם) 'שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם'. וכן הוא בסנהדרין (קי ע"א). ובקהלת רבה (פ"ה סימן יט) הובאו כמה דוגמאות לעושר השמור לבעליו לרעתו: אמר רבי יהושע, זה קורח. ורבי שמואל אמר, זה נבות היזרעאלי. רבי יהודה אמר, זה המן. רבי יצחק אמר, אלו בני ראובן ובני גד. ורבנן אמרי, זה איוב. ע"ש. וביאר הרב חפץ חיים ז"ל בקו' אהבת ישראל (פ"ג) שכשהעושר שמור לבעליו לרעתו היינו משום שהאדם מלא עוונות וחטאים, וגם עשה איזה מצוות, ולפיכך הקב"ה משלם לו שכר מצוותיו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא, וסוף דבר שיכלה עונשו בענין רע, ואופן זה הוא לרעתו של האדם. ע"ש. ומדברי הש"ס שהבאנו שפסוק זה נאמר על קורח, נראה שיש גם צדיק שעושרו שמור לו לרעתו, שכן צדיק כתמר יפרח זה קורח [כמ"ש האר"י ז"ל בליקוטי תורה (תהלים צב). ובזוהר הקדוש (פר' תזריע דף מט ע"א) אמרו שקורח היה בדוגמא של מעלה. ובבמדבר רבה (פי"ח סימן ג) נאמר שהיה חכם גדול ומטועני הארון. ומהרח"ו ז"ל בס' עץ הדעת טוב ח"ב (דף לט ע"א) הוכיח מדברי המדרש שבעל רוה"ק היה. ע"ש. ובהעמק דבר (קרח טז א) כתב שאדם גדול היה וגדול הדור], ועושרו גרם לו שנתגאה ונטרד מן העולם, וכמו שהבאנו לעיל מדברי הרשב"ם. גם רבינו יונה בדרשותיו (ר"פ בראשית) הביא דברי הפסוק עושר שמור לבעליו לרעתו, ושוב כתב כי הכסף מקנה לבעליו גאוה וגסות הרוח. ובמשלי (ל ח) נאמר ראש ועושר אל תתן לי. ועי' בס' קול חוצב (עמ' רפב) שמהר"ש שבדרון ז"ל (מח"ס לב שלום ועוד) ביקש שלא יתעשר עפ"ד מהר"י סלנטר ז"ל (מח"ס אור ישראל). ואיתא בספרי (פר׳ קרח פיסקא ד) שזהב וכסף מוציאים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא. ועי׳ בפי׳ רבינו הלל ובעמק הנצי״ב שם ובמש"כ בס"ד בגליון ספר מדע לבינה (פרשת דברים). ובזה יבואר מש"כ בקובץ קבוצי אפרים (שנה ד גליון א) שבשמים תיבת 'עשר' נקראת 'רשע'. ע"ש. וע"ע בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"א עמ' תלז בהערה). ובפלא יועץ (ערך עשירות) כ' שנסיון העשירות גדול מנסיון העוני. וכן הביא בספר ראש הגבעה ח"ב. והובא בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תקצד דף ב ע"א). ע"ש. ובקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לא ע"א אות קנא) כתב, שכן הוא באלשיך (בהר פרק כה). ע"ש. ובס' זכות ישראל (מהדורא תנינא פ"ב עשר צחצחות מע' ב אות ט) כ' כן בשם מהרמ"ל מסאסוב לענין בטחון, שקשה יותר לעשיר להשיג מדת הבטחון מאשר העני. ע"ש. ונדפס בקובץ היכל הבעש"ט (גליון כה). ושו"ר בשו"ת שלמת חיים החדש (סימן תריח) שהקשה ממה שבירך ר"נ לר' יצחק בעשירות בתענית (ו ע"א), וכן בברכות (טז ע"ב) בתפילת רב חיים של עושר, והרי נאמר במשלי ריש ועושר אל תתן לי, וביאר שעושר הוא בברכה כשאמרינן (רש"י נשא ו כד) יברכך בממון, אבל מי שמרגיש לפי טבעו שלא טוב לו אינו רוצה בברכה, אבל מי שמרגיש בעצמו שיעשה מעשים טובים כרב, שפיר מבקש. עכ"ל. וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון קסו דף ג ע"א), ובספר רבי איצלה מפטרבורג (עמוד פג והלאה), ובמכ"ע המבשר (תורני גליון תרכב דף ו רע"ב).

ויתירה מזו במדרש תנחומא (משפטים סי' ח) כשהביא ענין העושר שיש ששמור לבעליו לרעתו, הביא גם שכן הוא לענין הגבורה והחכמה. ע"ש. וע"ע בדברי רבינו יונה בדרשותיו (שם) ובפירוש ר"י נחמיאש למשלי (ג יד) וברבינו בחיי ז"ל (ר"פ פקודי). ומ"מ הננו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו חכמה.

ואף על אריכות ימים גופא כ' ביומני טאלנא (סימן קמח) בשם מהר"מ שפירא ז"ל (מח"ס אור המאיר) שיש כמה מקרים שבהם היא קללה ולא ברכה. וכ' עוד שם (עמ' שפב) בשם הרב בית ישראל ז"ל שא' רצה שיברכו שיחיה מאה שנה, וענה לו שעדיף לחיות ע"ה שנים בבריאות, וכן היה. ובס' רועי ישורון למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (דף ו ע"א סד"ה והנה) הביא אגרת הרמב"ם ז"ל שאשרי מי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש. ע"ש. וע"ע בספרו קהלת משה ח"א (דף ז ע"א סד"ה ובזה נבין).

וכשהצעתי מקצת מהנ"ל לפני מהר"ר שמואל קמנצקי נר"ו (ראש ישיבת פילדלפיא), בנו של הרב אמת ליעקב ז"ל, אמר לי שאפשר לחלק, מכיון שבאמירת עד מאה ועשרים נותנים קצבה לברכה. עכ"ל. ולכן שאני מעושר וגבורה וחכמה, שכן כאן היה יכול לברך באריכות ימים, ומי הצריכו לשים קצבה לשנותיו.

וראיתי שהעירו עוד בזה, שהלא משיח יבא מהרה ואז מבואר (בסנהדרין צא ע"ב) שאצל אומות העולם יהיה הנער בן מאה שנה ימות ואצל ישראל יהיה ובילע המוות לנצח.

     ועתה ראיתי בשבת (קה ע"ב) דמשמע ממה שאמרו שם 'ברכה שאני' שאין בזה חשש. 
      [פורסם בחלקו באתר דאצ'ה (ד אייר תשע"א). ועי' בתגובה שם. נדפס בחלקו בקובץ שיח שפתותינו (גליון יט עמ' א). ע"ש].