תהלים (טז ח), שויתי ה' לנגדי תמיד. וכ' מור"ם ז"ל בהגה (א"ח סי' א ס"א) שהוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו'. ע"ש.

         ונראה לבאר עוד לפמ"ש בשיחות הר"ן (אות עז) שהבדידות מביאה את האדם לידי שגעון. ע"ש. והשגעון מביא לידי חטא, כדאיתא בסוטה (ג ע"א) שאין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות. ואמר לי המו"ן דניאל אשכנזי נר"ו להוכיח מזה שהבדידות אם כל חטא.

         ולפי זה יבואר שהאדם שחי באמונה שלימה, אינו מרגיש בודד, כי אם בלווית השי"ת כל היום, כמאה"כ (להלן קכא ה) ה' צלך. וזהו החיוב של 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. גם זה מה שאמר ה' לאאע"ה (לך יז א) התהלך לפני והיה תמים.

         ובזה יבואר גם מה דאיתא במכות (כד ע"א) שבא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'.

גם יומתקו בזה דברי הרב המבי"ט ז"ל בס' בית אלהים (שער התשובה פרק א) וז"ל: היות החוטא מרוחק מהאל יתברך כל זמן שלא שב בתשובה, כי מי שעומד לפני מלך ב"ו אינו עובר על דבריו בעמדו לפניו אלא אחר שהולך מלפניו, והאל יתברך מלא כל הארץ כבודו, ומצד שאין אנו משיגים את כבודו אנו חוטאים כאילו לא היתה השכינה בארץ, והוא כאילו אנו מתרחקים מכבוד שכינתו, שאין אנו משגיחים בשעת החטא היות שכינתו והשגחתו בינינו, בעיוורון השכל בשעת החטא, וכאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. ע"כ.

       ועי' בתנא דבי אליהו רבה (פרשה יח): כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר (איכה ב יט) נכח פני ה'. ע"כ. ובזה יובן מש"כ בליקוטי מוהר"ן (סימן קמו) שהתורה מעבירה מהאדם את רוח השטות של החטא. ע"ש.