משלי (יח ג), מות וחיים ביד לשון.

ואיתא בויקרא רבה (פל"ג סימן א): אמר רשב"ג לטבי עבדיה, פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. נפק זבן ליה לישן. א"ל פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא. נפק זבן לי לישן. א"ל מהו דין וכו'. א"ל מינה טבתא, ומינה בישתא, כד הוה טב, לית טבה מיניה, וכד ביש, לית ביש מיניה וכו'.

וכתב בחידושי הרש"ש שם וז"ל: אמר רשב"ג לטבי עבדיה. נראה דצ"ל ר"ג, כדמצינו בכמה מקומות שהיה לו טבי [כצ"ל] עבד, בר"פ הישן במשנה, ב"ק ע"ד ב' בגמ', ולקמן ס"פ בחקתי, ומת קודם ר"ג רביה כדאיתא ס"פ היה קורא במשנה. ועיין לעיל בס"פ מצורע טביתא אמתיה דר"ג ובמ"כ שם. ע"כ.

ובמתנות כהונה (פר' מצורע פי"ט סו"ס ד) כתב: טביתה, כך היה שם שפחתו, לשון טובה, לסימן טוב, וכן היה קורא שם עבדו טבי, לשון טוב. ע"כ. ולדבריו מיושב, שכן אחר שמת טבי, קראו גם לעבד הבא אחריו באותו שם לסימן טוב. וע"ע בסו"ס תורת הגלגול ח"ב (בערך טבי) בשם הרב מדרש תלפיות ז"ל בשם מהר"ם פאפרש ז"ל שכתב טעם אחר לשמו של טבי.

ונראה ליישב קושיית הרש"ש שמכיון שטבי היה עבדו של ר"ג, נחשב כעבדה של כל המשפחה, ולכן נקרא בשם עבדו של רשב"ג כשמסופר ששלחו לקנות בשוק עוד בחיי אביו ר"ג. [נדפס בעלון פני חמה (סוכות תשע"ב)].