בא (י ב), ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'.

כתב הרב חיד"א ז"ל בנחל קדומים (אות ה): אפשר במ"ש הרב ש"ך עה"ת, כי אלהים בחינת דין, והוסיף א', ונעשה אני ה' גימטריא פ"ז, א' נוסף על שם אלהים שהוא גימטריא פ"ו, ובזה היתה הגאולה, וז"ש (שמות ג יב) וזה לך האות. עש"ב. והיינו אומרו וידעתם כי אני ה', ובזה אני גואל אתכם. עכ"ד הרב חיד"א ז"ל.

וכתב מהר"ש הכהן דריהם ז"ל בספר שער שמעון (פר' וארא) בשם הרב קולו של יעקב לבאר עפ"ז מאה"כ (וארא ז ה) וידעו מצרים כי אני ה', וז"ל: וזהו שכתוב וידעו מצרים כי אני ה', ובזה תהיה הגאולה, ולא יסברו שאעמוד עם בני בשם אלהים, שהוא דין, ולא יזכו לגאולה, אלא אני ה' לגאלם. עי"ש. והוסיף ע"ז הרב שער שמעון בזה"ל: ועל פי דבריו אפשר לפרש מאמר תמוה, אין בן דוד בא עד שתכתב אלף על הלוח. ע"כ. דהיינו שיוסיף אלף על שם אלהים, שיהיה גימטריא פ"ז, כחשבון אני ה', שהוא רחמים, ובזה יבא בן דוד ויזכו לגאולה במהרה בימינו אמן. עכ"ד הרב שער שמעון.

והוסיף על דבריו בנו הרב המגיה מהר"מ הכהן דריהם ז"ל (מח"ס והשיב משה ועוד) וז"ל: אמר המגיה בנו, בזה יובן כוונת הכתוב (וארא ו ג) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. והרי הוא כמבואר [וקדמו בזה בס' שופריה דיוסף למהר"י הכהן ז"ל (ר"פ וארא). ע"ש]. גם יובן מה שאמר הכתוב (וארא יח יט) למחר יהיה האות הזה. וכוונת הכתוב (קהלת ט יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. והרי הוא כמבואר. וכן רמז הכתוב בשירת הים (בשלח טו יא) נורא תהלות עושה פלא, אותיות אלף [וכיו"ב איתא בזוה"ק (בלק דף קצג ע"ב)], שהוסיף א' אחת על שם אלהים, ובזה נעשה אני ה' מדת הרחמים ונגאלו. ע"כ.

ואפשר לומר דמדה כנגד מדה יש בדבר, שמכיון שהמצרים חטאו באות אל"ף לכן נענשו באות אל"ף, והוא עפמ"ש בס' שער שמעון הנ"ל (מע' המ' אות ג) בשם הרב עוד יוסף חי (פר' שמות) וז"ל: יש להתפלא על שר מצרים ופרעה, איך חשבו לאבד את זרע ישראל, הן מה שגזר על המילדות להמית הנולדים, הן מה שגזר להשליך ליאור, הן מה שהיה שוחט מאה וחמשים ילדים בבוקר ומאה וחמשים בערב (כדאיתא בשמו"ר פ"א סימן לד), הן מה שהיו משקעין אותן בבנין, הן מה שדימו לכלותם ע"י קושי העינוי, דבשלמא מה שהיו מעבידים אותם, יאמרו כך גזרה חכמתו יתברך בברית בין הבתרים (לך טו יג) ועבדום וענו אותם, אבל ענין איבוד נפשות שלהם איך חשבו לעשות, ואם פרעה ועמו היו פראים וחשבו מה שאי אפשר להיות, איך השר של מצרים טעה בכך, ומה ישיב לפני הקב"ה בעת שישפוט אותו על הדבר הזה, וכי עולם של הפקר מצא. ותירצו על זה, כי השר של מצרים חשב לזייף דברי הגזירה של ברית בין הבתרים שהיתה בעל פה, שגזר הקב"ה ועבדום וענו אותם, וחשב להחליף אות ע' באות א', כי כן מתחלפות באותיות אחה"ע, ואיכא דקרי לאלפין עיינין, ולכך חשב לקרות הגזירה ואבדום במקום ועבדום, ולכך חשב שיש לו רשות לאבד, אך באמת הבל יפצה פיהו, דאזלינן בתר הכתיבה, ובעת שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה דברים אלו של ועבדום וענו אותם, נכתבו בשמים ועבדום באות ע', וגם מפיו יתברך יצאו באות עי"ן, ומה לנו לחוש על הקורא לעיינין אלפין שקורא בטעות. ולכן כתוב במכת הארבה (בא י ה) וכסה את עין הארץ, וכן כתיב (בא י טו) ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, והיינו כי מכה זו לקה בה בעבור שחשב לעקור אות ע' ולהניח אות א' במקומה, כדי לאבדם, ולכן בא הארבה בריבוי עצום עד שכיסה את עין הארץ, מידה כנגד מידה. ולכן נתפחד מן מכה זו יותר משאר מכות, דכתיב (בא י יז) ועתה שא נא חטאתי וגו' ויסר מעלי רק את המות הזה. וידוע המעשה שהיה בימי רב שרירא גאון, על ספר תורה שהיה כתוב בכתב ידו של עזרא הסופר זיע"א, ומומר אחד זייף בתיבת ועבדתם את ה' אלהיכם (משפטים כג כה), ומחק הע' וכתב א' במקומה, ונענש אותו מומר שבא מלאך ועקר את העין של המומר, ובא עזרא הסופר בעצמו ותקן את הספר תורה, ולכן כאן פרעה עקר עין של ישראל, שהם הילדים קטנים שלהם בשחיטת מאה וחמשים בבקר ומאה וחמשים בערב, וגם השליך אותם ליאור, ונקרו את עיניו שיסתלקו ממנו האורות של אותיות ע"י בשם אלקים שהיו מאירים לו בעין האדם. ע"כ.

והוסיף הרב שער שמעון וז"ל: וזה נראה לי רמז הכתוב (שמות ו א) עתה תראה אשר אעשה לפרעה, תיבות אעשה לפרעה, אותיות אל"ף עשה רעה, כי פרעה עשה רעה גדולה במה שהחליף אות ע' באות א', כדי להרע לישראל, ובמקום ועבדום תהיה ואבדום, ולכן עתה תראה אשר אעשה לפרעה לעקור את עינו עין תחת עין, וזהו כוונת אומרם ז"ל (בגיטין נז ע"א) כל הנוגע בישראל (להרע להם על ידי שיזייף לתת אלף במקום עין) כנוגע בבבת עינו, שמנקרין לו את עינו מידה כנגד מידה. וזהו (האזינו לב י) יצרנהו כאישון עינו. ועיין מה שכתבתי בעניותי בזה בפרשת שמות בפסוק למה משה ואהרן. עי"ש. עכ"ד הרב שער שמעון.

ובפרשת שמות (אות כה) כתב עוד בזה בזה"ל: ל'מה מ'שה ו'אהרן ת'פריעו (ה ד), ראשי תיבות למות. ובא הרמז כפי מה שכתב הרב עוד יוסף חי, דשר של מצרים חשב לזייף את דברי הגזירה של ברית בין הבתרים שהיתה בעל פה [כצ"ל] ועבדום וענו אותם, וחשב להחליף אות ע' באות א', כי הא' מתחלפת בע' באותיות אחה"ע, ואיכא דקרי לאלפין עיינין (ויהיה ואבדום), ולכן מלאו לבו לגזור על המילדות להמית הנולדים, וגם להשליך הנולדים ליאור ולשקעם בבנין וכיוצא. עי"ש. ולכן רמז להם פרעה כי ישראל מסורים בידו גם למות (ולאבד), ולמה תפריעו להם. עכ"ד הרב שער שמעון. הרי לפניך מדה כנגד מדה, המצרים רצו להזיק לישראל בכח האל"ף שזייפו בגזירתו של מקום, ושילם להם הקב"ה כגמולם בהוסיפו אות אל"ף על מדת הדין, ובזה נהפך לאני ה', שהיא מדת הרחמים.

        ותו י"ל בהקדם דברי הרב נחל קדומים (שם אות ד) וז"ל: את אשר התעללתי וגו'. אפשר במ"ש הרב מהר"ש פרימו מרז"ל דבעלמא הסדר הוא יפקוד על צבא המרום ואח"ך על מלכי האדמה, ובמצרים השר הזה קיים עד קריעת ים סוף, ובעודו קיים הוכו המצרים מכות, ז"ש אשר התעללתי, לשון שחוק, כמו שפירש"י, במצרים, הוא השר ששמו מצרים, כמו שאז"ל ע"פ והנה מצרים נוסע אחריהם, ואת אותותי אשר שמתי בם, במצרים, בעוד שרם אלוף עיר'ם קיים, להודיע שפלות השר, הגם שהוא גדול מע' שרים כמ"ש מז"ה בחסד לאברהם עכ"ו הכיתי את עמו מכות גדולות, וזהו התעללתי במצרים. ע"כ. וכ"כ בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' פה ד"ה עוד). וא"כ מדה כנגד מדה היא, הוא החליף העי"ן בגזירתו של מקום, נגזר עליו שעינו תראינה במפלת עמו עד תמם. 

        ובעיקר מאמרם ז"ל שאין בן דוד בא עד שתכתב אלף על הלוח, אפשר לבאר גם עפמ"ש בקובץ לקח טוב – קאלוב (גליון קכב דף ד ע"ב ד"ה והנה). ע"ש. וכן עפ"ד הרב תולדות יעקב יוסף (ויקהל ג), והו"ד בקו' באר הפרשה (פרשת בשלח תשפ"ב עמוד ז הערה ז). ע"ש. ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר חידושי רבי רפאל חיים בן עטר (דף נ ע"ב).

        [נדפס ברובו בס' מידה כנגד מידה לאאמו"ר נר"ו (לאחר ההסכמות) ובס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצד)]. 

שמות (ה ב), לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח.

וכתב בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (פר' בא עמ' קצא ד"ה והמפרשים) וז"ל: והמפרשים פירשו בזה דרך הלצה, דהנה אמרו ז"ל [בנדרים לב ע"א], מפני מה נענש אברהם אבינו עד שגזר עליו ה' יתברך (לך טו יג) כי גר יהיה זרעך וכו' ארבע מאות שנה וכו', אלא מפני שעשה אנגרייא בת"ח, רוצה לומר שהוליך עמו אליעזר שהיה חכם גדול למלחמה, וקרא כתיב (ואתחנן ו יג) את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, והנה פרעה כשראה שבאו מרע"ה ואהרן לשלח את ישראל קודם הזמן, תמה ואמר לא ידעתי דרשה דאת ה', דבשלמא אם השלימו ישראל בעבודה ארבע מאות שנה, אז נדרוש לרבות תלמידי חכמים, אבל עכשיו שאף ששימש אברהם אבינו באליעזר לא נתקיימה בזרעו גזירת בין הבתרים, א"כ מה נדרוש בתיבת את ה'. ע"כ.

ונראה לבאר בזה מאה"כ (בא י א) "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו", שתיבת אתתי יש לבארה כ"את" בלשון רבים [ועי' בתרגום אונקלוס שתרגמה "אתי", ובפסוק שלאחריו תרגמה "אתוותי". ועי' בס' שערי אהרן שהביא מס' מרפא לשון שדן בשינוי זה. ולדברינו מיושב, שכן אתתי דהכא ביאורו שונה מאשר בפסוק שלאחריו. א"נ י"ל לפמ"ש בס' צרור המור דאתתי דהכא היינו אותיותי. וכ"כ מהר"י פינטו ז"ל לעיל בסמוך (ד"ה ושמא). וע"ע בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ) ובביאור הרד"ל שם. ויב"ע תרגם תרווייהו "אתוותי"], שהנה פרעה מקפיד לקיים העונש על שעשה אאע"ה אנגריא באליעזר, והוא עצמו אינו מקפיד לעשות אנגריא בכל ישראל [שוודאי יש בהם ת"ח, ועי' בזה בטור ובית יוסף (י"ד סימן שמ) לענין קריעה על אדם כשר שהוא כס"ת שנשרף], וא"כ עבר פעמים רבות על הילפותא דאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, וא"כ מגיע לו עונש הרבה יותר [וכמו שביארו בתוספות השלם עה"ת תיבת אלה שאחרי תיבת אתתי מלשון אלה וקללה. גם מהר"י אברבנאל בפי' עה"ת ביאר פסוק זה שעדיין יש להעניש יותר את פרעה על כל מה שעשה לישראל]. 
[נדפס בקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' ואתחנן תש"ע, עמ' ב)].

שמות (ד יח), וילך משה וישב אל יתר חתנו.

איתא בשמו"ר (פ"ד סו"ס ב): שכל הפותח פתחו לחבירו, חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו וכו', היה לו לילך [אלישע] אצל אביו ואמו להחיותם כמו שהחיה בן אכסניא שלו, וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו כמו בן הצרפית, אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו. לכך אמר משה לפני הקב"ה, קבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו. ע"כ. ועי' ביפה תואר (ד"ה חייב) שכ' שהוצרך משה לטענה זו כדי שלא יאמר שמחויב לשוב למצרים במקום אשר אביו ואמו שמה ולכבדם.

והקשה מו"ר מהר"מ יוני נר"ו [ראש הישיבה הגדולה כתר תורה במיקסיקו], שכן אביו ואמו פתחו להם את ביתם משעת לידתם, וא"כ לא גרעי ממי שפתח לו את ביתו באופן זמני. ויש להוסיף, שאף שמשה לא היה עמם אלא שלשה חדשים (ואח"כ היה בתשלום), מ"מ גבי אליהו ואלישע קשה. ועי' בכתובות (נ ע"א) עה"פ (תהלים קו ג) עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים.

וי"ל שאביו ואמו מטבעם אוהבים אותו ופותחים לו את ביתם, משא"כ אדם זר שפותח ביתו הרי צריך להכיר לו טובה יותר. ויש לדחות שאף שמטבע ההורים לפתוח את ביתם לילדיהם, אין בזה כדי להוריד את עוצם הכרת הטוב שיש לבן להרגיש כלפיהם.

ולכן נלע"ד באופן אחר ע"פ מה דאיתא בעירובין (יג ע"ב) דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ולכן כיבוד אב ואם מגזירת הכתוב היא, ולא בגלל הכרת הטוב (ועי' במ"ש בס"ד בגליון ספר פריו יתן דף תרמד ע"ב), שאין זה נקרא טוב. אלא שיש לדחות עפמ"ש התוס' שם (ד"ה נוח) שבצדיק נוח לו שנברא. וא"כ לא שייך לומר כן גבי אליהו ואלישע.

ובר מן דין קשה לי עוד ע"ד המדרש, אמאי משוה בין אביהן ואמם לילדים הקטנים שהחיו, שכן אביהם ואמם מדרך העולם מתו, כמאה"כ (קהלת א ד) דור הולך ודור בא, משא"כ ילדים קטנים המתים בחיי אבותיהם.

         ועוד יש להעיר ממש"כ בס' שלשלת הקבלה (מהד' ירושלם תשכ"ב עמ' לז) "נראה שהתינוק שהחיה [אליהו] היה משיח בן יוסף". ע"ש. וא"כ היה טעם מיוחד להחיות אותו דווקא [והסכים לי בזה מו"ר נר"ו הנ"ל].

שמות (ד יד), וגם הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו.

ופרש"י (ד"ה וראך): לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב. ע"כ ובמדרש תנחומא (סימן כז) האריך בזה, וכ' שלא רצה משה לילך כי אהרן אחיו התנבא לישראל במצרים שמונים שנה. ע"ש.

         ואפשר לומר שבזכות מה שהסכים אהרן להכנע למשה ולהיות לו למתווך ולמליץ, לכן גם נמסרה לו ולזרעו ברכת הכהנים, שבהם הם המתווכים בין ישראל לאביהם שבשמים. 

שמות (ג יב). כתב רש"י: עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים שיצאו ממצרים.

וכתב בעיקר שפתי חכמים (אות ת): וא"ת זה השלשה חדשים דקאמר וכו', ואי מיציאת מצרים, הלא גם שני חדשים לא היו. וי"ל דקאמר על תורה שבע"פ, דלא נתנה עד מ' יום אחר שירד מסיני. ע"כ. וצ"ע, שכן מיציאת מצרים עד מתן תורה מ"ט יום, ומשם מ' יום עד ירידת מרע"ה מההר, ואם נוסיף עוד מ' יום, הרי יותר מד' חדשים.

        ושו"ר בשפתי חכמים (אות ה) שכ' וז"ל: וי"ל דלא מיירי בתורה שבכתב לחוד, אלא גם בתורה שבע"פ, שאחר קבלת התורה עלה להר, והיה שם מ' יום ומ' לילה וקבל תורה שבע"פ, ואחר שירד בי"ז בתמוז היו ג' חדשים שלמים וכו'. ע"כ. ולא העתיקו כראוי בקיצור שפתי חכמים.

שמות (ב יב), ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי.

נ"ל לבאר בדרך רמז, "ויפן כה וכה", שבשעת קבלת התורה טענו המלאכים שהתורה תינתן להם מדינא דבר מצרא, כמ"ש המפרשים ז"ל, ולכן משה הביט לצדדיו וראה שאכן אמת הדבר שהמלאכים הם בני המיצר. אולם "וירא כי אין איש", ראה והביט שהוא אינו איש כי אם מלאך [וכמו שביאר בזה הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד כאן (בהנד"מ עמ' מ-מא). ע"ש], וא"כ גם הוא נחשב מדרי השמים, והוא עצמו מבני המיצר, ובזה "ויך את המצרי" הכה והשפיל לארץ את טענת בר מצרא.

ובזה יש לבאר גם דברי הש"ס בנדרים (לח ע"א) שהקב"ה נתן את התורה למשה ולזרעו בלבד, והוא נהג בנו טובת עין ונתנה גם לנו. ומתורץ בזה מה שהקשה בקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף כא ע"ב) שהניחא משה היה מלאך, אולם מדוע ניתנה תורה לשאר ישראל.

ועוד נלע"ד לבאר בהקדם דברי הרב שער שמעון ז"ל (פר' יתרו סימן ה) וז"ל: אי נמי לפי מה שאמרו ז"ל שהתורה קדמה לבריאת עולם, וישראל גם כן קדמו במחשבה כנז"ל, ולכן רק הם ראוים לקבל תורה, ולכן גם המלאכים אינם ראוים לקבל תורה מטעם הנז', שהם נבראו אחר בריאת העולם. ע"כ.

ובזה יבואר מאה"כ "ויפן כה וכה", ראה הקב"ה שב' צדדים לדבר, שכן יש נמי את טענת המלאכים מדין בר מצרא, "וירא כי אין איש", ראה שעוד כשאין איש, לפני בריאת האדם כבר עלה במחשבה לבוראו, "ויך את המצרי", ונפלה בזה טענת בר מצרא של המלאכים.

         ובעיקר ענין טענת המלאכים מדינא דבר מצרא, ע"ע במ"ש בס"ד בחי' על סידור התפילה (בתפילת שחרית של שבת, בפיסקת ישמח משה במתנת חלקו, ובתפילת ר"ה, בפיסקת היום הרת עולם) ועל פרשת האזינו (לב י). 

    [נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצג). לשמיעה, ראה כאן].

שמות (ב יא), וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.

וכתב בס' אזנים לתורה: שהיה מאחיו, משבט לוי (פדר"א פמ"ח). קשה הדבר לאמר, שמשה קנא קנאת המוכה רק בשביל שהיה משבט לוי, ומלבד זה הלא שבט לוי לא נשתעבד. ע"כ. וע"ע בביאור הרד"ל על פדר"א (שם אות נד).

ולעד"נ דהיא הנותנת, שמכיון ששבט לוי שלא נשתעבד, לא היה רשות למצרי להכותו [וכמ"ש הרב אזנים לתורה ז"ל (להלן פסוק יב עה"פ וירא כי אין איש): המצרי אנס את אשתו של העברי, וכדי שלא ינקום ממנו ושלא יקרא לעזרה (שהרי בנשותיהם של ישראל לא משלו – יל"ש ח"א תשע"ג – ומסתמא לא הרשו להם), התחיל מכה את קרבנו להטיל אימה עליו ועל כל סביביו. ע"כ. וכשם שלא היה להם רשות לשעבד הנשים, כן הוא גם בשבט לוי], ולכן העיז משה להכותו, כי המצרי שלא כחוק מצרים עשה, ולכן חשב שלא יקפיד עליו פרעה, דאל"ה לא היה עליו להסתכן כדי להצילו. וע"ע בדבר זהות המוכה במ"ש בס"ד להלן (קרח טז א). גם במ"ש הרב אזנים לתורה ז"ל שלא שלטו בנשותיהם, עי' כל בתר איפכא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח). וע"ע בביאור הרד"ל (אות עה).

ויחי (מח כ), יברכך אלהים כאפרים וכמנשה.

         וכ' הרב הנצי"ב ז"ל בס' העמק דבר (בהרחב דבר) וז"ל: והנה בתרגום יונתן איתא ע"ז המקרא שבשעת המילה מברכין ככה, והענין שידוע שאינו ראוי לברך את האדם אלא מעין ברכותיו שברכו ה' עד כה, לעשיר בעשרו ולחכם בחכמתו, וכמו שכתבתי בספר דברים (טז יז), וא"כ אין ראוי לברך למי שאינו עוסק בתורה שיהיה כאפרים, וכן למי שהוא אינו עוסק בהויות העולם שיהיה כמנשה, אבל בשעת מילה דלא נודע עדיין את הדרך אשר הילד ילך בה, אז יברך ישראל ישימך אלהים כאפרים, אם יהא עוסק בתורה יצליח כמוהו, וכמנשה, אם יהיה עסוק בהויות העולם יהי כמנשה. ע"כ. וכ"כ בס' כתב סופר עה"ת. וע"ע בס' עלי זבח (בהקדמה עמ' ז). ולא יישבו אמאי דוקא ביומא דמהולתא, ולא בכל ימי קטנותו שעדיין לא ניכר להיכן נטיית לבו. ועי' במה שביארו בזה בתפארת יהונתן ובבית ישראל עה"ת.

         ואפשר לבאר עפמ"ש בס' מתורתו דרבי אלעזר (מהדורה שניה עמוד ס) על הגרא"מ שך ז"ל בזה"ל: כשמרן זצ"ל ניחם אבלים אצל הח"כ לשעבר הרב יצחק פרץ, הגיע שמעון פרס, ובין הדברים סיפר, שהחפץ חיים היה הסנדק שלו. מרן זצ"ל צעק בפני כל הנוכחים: הוא שקרן. כשהוא יצא, שאלו את מרן זצ"ל מאיפה הוא ידע? אמר להם מרן זצ"ל: אם החפץ חיים היה הסנדק שלו, הוא לא היה יוצא כזה בריה. ע"כ. ובס' ארי עלה מבבל (עמ' לג בסופו) כ' ששאלו לח"ר עובדיה צדקא ז"ל במה זכה לכל החסידות והמעלות הטובות, והשיב שהיה צריך להיות עוד יותר חסיד ויר"ש כי הסנדק בברית המילה שלו היה הרב בן איש חי ז"ל והמוהל היה אחיו, ואין לשער עד כמה קובעים הסנדק והמוהל את מהלך החיים של הרך הנימול. עכת"ד. וע"ע שם (עמ' סז) ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף רנא סע"ב) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפד דף כט סע"ב) ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 3946 ומס' 5853) ובס' MAKING OF A GODOL מהדו"ב (ח"א עמ' כ). ומהר"מ מאזוז נר"ו במאמרו הנדפס בקו' אור תורה (שבט תשע״ב עמ׳ תנג) הביא דברי הלבוש (י״ד סי׳ רסד) שיש לאדם להדר אחר מוהל ובעל ברית (סנדק) היותר טוב וצדיק, שיכוונו במילתו כוונה מובחרת ומעולה, ויגרום שגם הולד יהא כמותם. ע״ש. וכ"כ בערוך השולחן (י"ד סימן רסד אות יא). ואאמו"ר נר"ו בס' ואביטה אורחותיך (עמ' רלז) כתב שכוונת אבי הבן בשעת המילה מעצבת את דמותו לכל החיים. ע"ש. וכ"כ עוד בס' ברית ותורה (עמ' ה). ולפי"ז מובן אמאי דוקא בשעת המילה מברכים אותו בזה, שכן באותה שעה נקבעת דמותו לעתיד.

ובעיקר מש"כ בס' מתורתו דרבי אלעזר הנ"ל, שאלתי על זה למהר"ר הלל זקס ז"ל, נכדו של הרב חפץ חיים ז"ל, בביקורו בעי"ת מיקסיקו יע"א (ביום י"ב שבט תשע"ג), ואמר לי שנראה שצדקו דברי מהרא"מ שך ז"ל, שכן מעולם לא שמע שהרב חפץ חיים ז"ל היה סנדק, ואף כשנולד הוא ז"ל הורה הרב חפץ חיים ז"ל שמהרח"ה אייגש ז"ל (מח"ס מרחשת) יהיה הסנדק, וכשנולד אחיו הורה שמהרח"ע גרודזינסקי ז"ל (מח"ס אחיעזר) יהיה הסנדק. עכ"ד ז"ל. אולם שוב אמר לי מהרש"א לוין נר"ו (ראש ישיבת חפץ חיים בארגנטינה) בביקורו בעי"ת מיקסיקו יע"א (שבט תשע"ג), שלא נכון הדבר, שכן הרב חפץ חיים היה הסנדק של דודו שברית המילה שלו נערכה בעת ביקורו של הרב חפץ חיים ז"ל בעירו גרייבא. גם סיפר לי מהרש"א לוין נר"ו הנז' בקשר לזה בשם מהרי"י קנייבסקי ז"ל (מח"ס קהילות יעקב) שפעם היה סנדק לתינוק א', ושוב יצא לתרבות רעה, ובא אביו לטעון להרב ז"ל שאיך אירע לו כך, אם חכם כמותו היה הסנדק, ושאלו הרב ז"ל מי הוליך את התינוק למילה, ומי החזיקו בשעת הברכות, ומי זימן בסעודת המילה, ובשומעו התשובות אמר שאכן נודע הדבר שאין הוא אשם. 
[נדפס ברובו בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קכד דף יג ע"ב). לשמיעה: כאן].

ויחי (מח ח), וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה.

לכאורה קשה, וכי לא הכיר יעקב את נכדיו, ותגדל התמיהה באפרים שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד והלך למצרים להודיע לאביו על מחלת יעקב (וכמ"ש רש"י לעיל מח א).

ולכאורה אפשר לתרץ עפ"ד הכתוב להלן (בפסוק י) ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות. אולם מה נעשה להנאמר וירא ישראל את בני יוסף. ושו"ר בתוס' השלם עה"ת (אות ב ואות ט-י ובפסוק י אות ו-ז) שהעירו בזה, וכ' כי ראה צלמם, ולא הכיר בצורה. ע"ש. ובפי' רב שמואל בן חפני גאון כ' ש'וירא' דהכא היינו וידע כתרגום אונקלוס. וכיון לדעתו בס' למיסבר קראי (מהדורת תשס"ה, בהערות על הראשונים שבסוה"ס דף ג סע"ב). ע"ש.

ועפ"ד רש"י שיעקב שאל מהיכן יצאו אלו שאינם ראויים לברכה מבואר. ושו"ר להרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב שכ' ע"ד רש"י אלו וז"ל: לא שלא היה מכירם, דהא אפרים היה רגיל אצלו וכו'. ע"כ. וכן ביאר להדיא בתוס' השלם עה"ת (אות ו).

         ועוי"ל שיעקב שאל את יוסף על מצבם הרוחני של אפרים ומנשה [ושאלתו היא אם הגיעו עד ה"מי", ויבואר עפמ"ש הרמ"ז נר"ו בס' דרך השלמות על משלי (עמ' שלו) לבאר הפסוק אשת חיל מי ימצא, וז"ל: רק בכח מי למצוא, רק מי שכל מציאותו בעולם למען הכיר את ה"מי". הוא אינו רואה בעולם וכל אשר בו תכלית, אלא אמצעי להכרת ה"מי", כמו שנאמר (ישעיה מ כו) [כצ"ל] וראו מי ברא אלה. ע"כ. וכוונתו לדברי הזוה"ק (בהקדמה דף א ע"ב). וע"ע בקו' המעין (ניסן תש"ע עמ' לז)]. ואע"ג שהכיר את אפרים מלימודו אצלו, י"ל שיעקב ידע שיוסף הכיר יותר את פנימיות בניו. ועוי"ל שהשפעת מצרים היתה כ"כ רעה שחשש יעקב שמא בנסיעתו מגושן לספר ליוסף ירד ממדרגתו. 
         [נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצג)].

ויחי (מז לא), וישתחו ישראל על ראש המיטה. ופרש"י, תעלא בעידניה סגיד ליה.

ובקיצור מזרחי כתב לבאר שיש חודש א' שהשועל הוא מלך על כל החיות ועל אותו החודש אומר תעלא בעידניה. ע"כ. והובא בשפתי חכמים. וכ' בס' לקוטי שיחות (כרך לה פר' ויחי שיחה א) שעד"ז כתב בבאר מים חיים (לאחי המהר"ל) על פרש"י כאן.

וראיתי בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון ה וגליון צ עמ' י) שכ' להסתפק באיזה חודש השועל מולך. ואפשר שהוא חודש אב, שבו נתקיים מאה"כ (איכה ה יח) שועלים הלכו בו. ועוד שכן מנ"א הוא השפל שבחודשים, שכן בו מזלם של ישראל שפל, ולכן אין לדון בו עם נכרי (כדאיתא בתענית כט ע"ב), וכמו כן השועל הוא השפל שבחיות, וכמ"ש הרא"ם ז"ל כאן. ובערוך לנר (סוף מכות) ביאר ענין השועל בבהמ"ק הב' שמרמז על שנאת חנם שבגללה נחרב. ע"ש. ועי' בזוה"ק (פר' תרומה דף קמח ע"א): כיון דדא אתפרש מעלאה כביכול למיהוי רישא לשועלים, כדין אקרי קטן.

גם ראיתי בס' מגדל דוד להרדב"ז (עה"פ אחזו לנו שועלים, בהנד"מ דף קי ע"ב) שביאר ענין כוחות סטרא דשמאלא שדימה הכתוב לשועלים, וז"ל: ומה השועל הזה עולה בחומות ונכנס לגנים ופרדסים וכרמים ומשחית ומחבל פירות הגן, כד"א (נחמיה ג לה) אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם, כן הכוחות הללו עומדות חוץ לעגולת הקודש, וכוונתם לעלות בחומת עגולת הקודש ולפרוץ גדרה, ולהרוס אבניה, לבוא בהיכל קודש וליכנס בתוך הגן הנעול, ולגנוב השפע היורד מלמעלה דרך החורין והסדקין, כי מה שגונבים הוא ערב להם וכו'. ע"ש. ובזה יובן הטעם ששועלים הלכו במקום המקדש, ולכן השועל מולך בחודש אב.

והוסיף לי בזה אחי ידידי כמוהר"ר יוסף נר"ו (מח"ס פריו יתן) את דברי חז"ל שביארו מאה"כ (דניאל ד יד) 'ושפל אנשים יקים עלה' על נבוכדנצר. ע"כ. והוא בילקוט (דניאל פרק ד סוף רמז תתרסב). וע"ע בפי' הרלב"ג (בדברי התועלת לספר דניאל אות לב) מש"כ בזה.

ועי' באור החיים (בלק כד יז) ובפי' המלבי"ם (דניאל ד יד) שביארו מאה"כ 'ושפל אנשים יקים עלה' על מלך המשיח [ומהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) כתב במערכותיו הנד' בקו' כתר מלוכה (גליון ה דף י רע"ב) שפירוש זה של הרב אור החיים נכתב ברוה"ק. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אסף המזכיר (ערך גאולה הב')]. ועי' בס' עיני העדה ח"ב (דניאל דף קל ע"ב) מש"כ בזה. ואמרו חז"ל (במדרש זוטא) שהמשיח נולד בט"ב [וכן הוא בב"י (א"ח סי' תקנד). ובס' תפארת יעקב (פרשת וירא עה"פ ולא ידע בשכבה ובקומה, ובסוף הפרשה עה"פ הלא מצער היא) כתב שכן הוא באיכ"ר. וע"ע בויכוח הרמב"ן (דף טו ע"ג והלאה)]. וכ' בס' פרי צדיק (לר"ח אב) שכן הוא בכל דור ודור. ע"ש. וכ' בס' שער יששכר (מאמר הירחים ח) שבחודש אב יתגלה משיח צדקנו שנולד בתשעה באב. עכ"ל. ולכן הוא החודש שהשועל מולך שהוא השפל שבחיות. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון צב עמ' ט-י). 
        [נדפס בחלקו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון צא דף טו ע"א וגליון צז עמ' ט)].

ויחי (מז ל), ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

וכ' הרב מר זקני ז"ל בס' פרשת ראה (דף לח ע"ב) וז"ל: וקשה, הול"ל לפני קבורתם, וכי שייך לומר שנקברו ב' וג' בקבר אחד בתמיהה. ואפשר יע"ן בהקדם מ"ש הרב חיד"א זלה"ה בנחל קדומים משם רבינו אפרים ז"ל ע"פ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, ר"ל בנחלת מ', שהיא א"י אשר היא מהלך מ' יום. ע"כ. יעו"ש. ומעתה אף אנן נמי נימא הכי, וקברתני בקבורת מ', שכל מאוויו לקבורת א"י מפני שמתי ארץ ישראל חיים תחלה בתחיית המתים, כמ"ש בתנחומא סדר זה. יעו"ש. ועיין מה שהארכתי עפ"י הקדמה הנז' בדרשותי בסה"ק יפות מרא"ה, לך נא רא"ה. ע"כ.

ונראה להמתיק הדברים עפמ"ש הרב מר זקני ז"ל בס' טובת מראה (סימן א) שמתי א"י חיים מ' שנה קודם מתי חו"ל. עש"ב. וזהו אומרו "בקבורת מ'", בקבורה שבה חיים מ' שנה לפני שאר מתי העולם. ואע"ג שצדיקים כיעקב חיים מיד בביאת המשיח, וכמ"ש הריטב"א (תענית ל ע"ב) [וע"ע בזה בס' העיקרים (במהדורה המנוקדת מאמר ד פל"ה. וע"ע במהדורת ורשא ובפי' עץ שתול שם) ובס' אוצרות אחרית הימים ח"א (פ"ה הערה טז ופי"ג הערה ג) וח"ג (פי"ח הערה א-ב) ובס' חמדה טובה (עמ' שכז) ובמש"כ בס"ד בחי' ליומא (ה ע"ב)], מ"מ י"ל דדרך ענוה נקט שאין הוא ראוי לחיות אלא אח"כ עם המון העם [וראה בכיו"ב במש"כ בס"ד בגליון ספר אהל יעקב להרמ"ז מהר"י טולידאנו (ויחי מז כט ד"ה אל) במה שלא החשיב יעקב עצמו לצדיק]. 

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצג) וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד יא)].

ויגש (מה ג), ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

וביאר בס' בית הלוי עה"ת, שנבהלו מפני שהוכיחם בדבריו שמדוע חוששים שמא ימות יעקב אם לא יחזור בנימין, ולא חששו כן במוכרם את יוסף. עש"ב. ועי' במש"כ בס"ד בחי' לפר' שלח (יד מה).

         ונראה לבאר דעת השבטים בזה, שבהכירם את חוזק לבו של יעקב, שלא פחד מעשו ומלבן, וביודעם את גודל בטחונו בהשי"ת, לכן לא חששו לשלומו במוכרם את יוסף, אולם כשראו כמה הצטער וסבל וימאן להתנחם, נזהרו מאוד שלא ישכל גם את בנימין. 

ויגש (מד יח), ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וגו'.

כתב הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה כאן וז"ל: יש לרמוז שכונת יאודה למתק הדינין מעליו ע"י צירוף הוי'ה אדנ'י, לכן ויגש אליו יאודה ויאמר בי אדני, ר"ל שאני יש בי שם אדון העולם שהוא הוי'ה ב"ה בשם יאודה שהוא רחמים, ועתה באתי אליך שאתה מלך הרומז לדי'ן, כי דינא דמלכותא דינ'א, לכן ויאמר, רצוני שעכשיו יהיה בי אדני ג"כ, והוא ע"י שידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, כי אות ראשונה של תיבת יוסף ואות אחרונה הם כמו אזנים מכאן ומכאן, והם יו'ד פ'ה י'ף גימ' צ', וע"י שאדבר דבר אחד [כי תיבת דבר יתירא היא, וכמו שהעיר הרמ"ז מהרי"ט ז"ל בס' אהל יעקב] יהיו צ"א, גימ' הוי'ה אדנ'י, אזי יתמתקו הדיני'ן, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה, ר"ל כמו פרעה הוא הער'ף הרומז לדינין כן אתה מלך הרומז לדי'ן מדי'נא דמלכותא, וע"י המיתוק הנז' אל יחר אפך בעבדך. וק"ל. ע"כ. וכתב עוד (להלן ד"ה א"נ ויגש) ש'כמוך' גימ' אלד'ים.

וע"פ הדברים האלה יש להוסיף על מה שכתב עוד הרמ"ז ז"ל שם עה"פ אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח, וז"ל: המפז"ל פי' דרך רמז על נרות חנוכה, היש לכם א"ב, ר"ל לילה א' אחד לילה ב' ב', או לילה א' ח', ונאמר אל אדוני יש לנו א"ב על סדר א"ב כסברת הלל הזקן. ע"כ. וכ"כ מדנפשיה בס' תורת משפחת דלויה (סוף עמוד תקה). והנה כתב בס' בני יששכר (חודש סיון מאמר ו אות א) בשם הרב קול ברמה בשם האר"י, שלעת"ל שיהיה הגבורות למעלה מן החסדים, יהיה הלכה כבית שמאי. וכ"כ מהר"ק שפירא ז"ל הי"ן בס' אש קודש (עמ' צז) בשם האר"י ז"ל, שלעת"ל הלכה כב"ש. וע"ע בס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ימי אורה אות ע) ובס' מגדים חדשים עמ"ס עירובין (יג ע"ב ד"ה והלכה כבית הלל). ואפשר שבתשובת יהודה ליוסף שהדליקו כבית הלל שהם מצד החסדים ולא כבית שמאי שהם מגבורות, גרם למיתוק הדינין שביוסף מצד דינ'א דמלכות'א [אלא שיש להעיר ממה שדנו אם גם בחנוכה הלכה כב"ש לעתיד לבוא, שכן אין במחלוקת זו קולא וחומרא, וא"כ אין בה גבורות וחסדים, עי' בקובץ האוצר (גליון לז עמוד קמ)].

 והנה בס' בית הלוי עה"ת (ד"ה גם) הקשה שבכל דברי יהודה לא מצינו לו לא בקשה ולא טענה חדשה רק חזרת הדברים בקיצור מה שהיה ביניהם מהתחלה עד עכשיו. ע"ש. ולהנ"ל יבואר שכל מה שאמר יהודה הוא למיתוק הדינין.         

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצב), וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד ט)]. 

מקץ (מב יא), כלנו בני איש אחד נחנו.

המפרשים עמדו על השאלה שמה השיבו בזה האחים ליוסף שהאשימם שהינם מרגלים, עי' בדעת זקנים ובספורנו וברשב"ם וברמב"ן ובפי' רבינו ישעיה השני (הנד' בקובץ אוצר טוב שנת תרמ"ה-תרמ"ו גליון ג עמ' יד) ובאור החיים ובכלי יקר ובשפתי חכמים (אות ק).

ונראה עוד לבאר עפמ"ש בס' בני חביבי (ואתחנן עמ' צא) ובס' ספורו של יום (כא שבט) על מהר"ח מוואלוז'ין ז"ל (מח"ס נפש החיים ועוד) שאמר לקיסר נפוליאון שיפסיד במלחמה נגד צבא רוסיה החלש, מכיון שצבא נפוליאון החזק היה מורכב מחיילים מעמים שונים ולכן אין האחדות שורה ביניהם, ואין דעתם מכוונת לדבר אחד, שכל אחד לוחם מטעם אחר, משא"כ בצבא רוסיה. ע"ש. וע"ע בס' משיחי השקר ומתנגדיהם (מהדורה מורחבת עמ' תקיג הערה נד). ואולי זו כוונת האחים לאיים על יוסף בעקיפין באומרם לו שלא יוכל להם אם ירצה להזיקם, שכן הם בני איש אחד והאחדות ביניהם נותנת להם כח. ועי' בב"ר (פצ"א סימן ז) שאמרו לו שבאים למיקטל או לאיתקטלא. והו"ד בבעל הטורים כאן. ע"ש.

ועוי"ל עפמ"ש בס' מאי חנוכה (מהדו"ת עמ' רד) שהאחים השליכו את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים כדי שחיותו תהיה ע"י נס, ודמי לנידון רבי זירא שדנו בו הפוסקים אי שריא אשתו לשוק לאחר שחיה מחדש, ורצו לדונו באותו דבר ממש שנחלקו בו, אי בהמה שנבראה ע"י ספר יצירה דינה כבהמה רגילה לענין אבר מן החי או לא. ע"ש. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' לפר' וירא (כב יב). ועפ"ז י"ל דהאחים ענו ליוסף בזה על שאלתו שמדוע התעכבו מלחפש את יוסף עד עתה [כמ"ש בשפתי חכמים (אות ק) שזו היתה טענת יוסף אליהם], ואמרו לו שרק עתה באו כי "כולנו בני איש אחד נחנו" וערבים הם עליו [ואף שלא היה קיים עדיין דין ערבות, מ"מ לדעת רב נסים גאון (בהקדמתו לפי' עמ"ס ברכות) כל המצוות שהסברא נותנת לקיימן חייבים בהן בני נח (וע"ע במש"כ בס"ד בחי' נזיר סא ע"א), וערבות על אח הוא מילתא דמסתברא], ולכן באו לחפש את יוסף לראות שלא יטמע בין הגויים ולא יקיים המצוות, ובאו רק עתה שכן עתה מלאו כ' שנה להשלכתו לבור, ומכיון שאז חיה ע"י נס נהיה בריה חדשה וכקטן שנולד דמי, ובגיל כ' הרי ענשינן מן השמים (כדאיתא בשבת פט ע"ב), ולכן באו לעת כזאת, ולא חששו לבוא קודם [ועי' בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן שיז) שכ' דדוקא ישראל מחויב במצוות מגיל י"ג הל"מ, משא"כ בבני נח מכיון שהגיעו לכלל דעת הרי הם חייבים. ועי' בשו"ת צפנת פענח (סימן קא) ובס' חבצלת השרון למהר"מ קרלבך נר"ו (בראשית עמ' תקכח) מ"ש בזה], כי ידעו שבידי אדם לא יענישוהו, שכן המצרים עצמם לא היו מקיימים המצוות [ודברינו אלה לא יכונו לדברי בעלי התוס' (תוס' השלם עה"ת פר' וישב לח ז אות ו-ז) שכ' במעשה דער ואונן שפחות מגיל כ' כבר מענישים בידי שמים אם באו לכלל שלימות הדעת. ע"ש. וע"ע בתוס' השלם שם (אות ה)].

ואפשר עוד ליישב שהחשד שהם מרגלים מבוסס על העובדה שהיו כולם יפי תואר, וכמו שציין שכלי יקר, ובד"כ שולחים מרגלים יפי תואר שדבריהם נשמעים יותר (עי' ב- http://www.global-military.com/most-of-the-russian-spy-suspects-are-handsome-men-and-beautiful-women.html שכן היה מעשה במרגלים רוסים בארה"ב). וע"ז ענו השבטים שכולם בני איש אחד, בני יעקב אבינו דשופריה מעין שופריה דאדה"ר כדאיתא בב"ב (נח ע"א), ולכן בניו גם הם יפי תואר.

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצא). נדפס כולו בקו' פני חמה (מקץ תשע"ב)].

מקץ (מב יא), ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים. ופרש"י: נער, שוטה ואין ראוי לגדולה וכו'.

    והרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (לעיל פסוק א ד"ה ויהי הג') כתב להקשות בשם מהר"ד דייטש ז"ל [מח"ס אהל דוד], שמכיון ששר המשקים היה שונא את יוסף, והיה ירא שיעלה לגדולה, לכך אמר נער עבדי עבד וגו', א"כ למה לא הלך שר המשקים ליוסף וסיפר לו שכך וכך חלם לו, ואת אשר יפתור לו יגיד הוא אח"כ לפרעה ויקבל שכרו. ותירץ שאינו דומה חלום של מלך לחלום של הדיוט. ע"ש.

    ואפשר עוד ליישב שמכיון שיוסף היה פותר החלומות ע"י נבואה [כמ"ש בס"ד לעיל (בהפטרת וישב)], לא העיז שר המשקים לרמותו.

    גם אפשר שאע"ג ששר המשקים המליץ על יוסף, לא רצה לקחת אחריות בעצמו על פתרונותיו, שמא לא יפתור נכונה ויקצוף עליו פרעה עוד הפעם (ואולי לכן גם אמר 'נער עברי עבד', כדי שאם יטעה יוסף לא יוכל פרעה להאשימו, שכן הוא יוכל לטעון להגנתו שכבר הזהירו שהינו נער ועברי ועבד ואינו ראוי לאימון מלא).

    גם י"ל שמכיון שהבטיח לו לאחר פתרון חלומות שיזכירנו לפני פרעה ולא עשה כן, לא הרהיב בנפשו לבקש ממנו פתרון נוסף [וראה בברכות (נו ע"א) את הסיכון בבקשת פתרון ללא תשלום].

    ועוד י"ל שבית סוהר זה היה שמור במיוחד, שכן היה המקום אשר אסירי המלך אסורים [כמאמר הכתוב (לעיל לא כ), וראה בדברי הרמב"ן שם שהיה זה בית סוהר מיוחד], ושר המשקים לא היתה לו רשות להיכנס שם.

    גם י"ל שכשפותרים חלום יש לקחת בחשבון גם את מה שרואה הרואה הפותר בהתנהגות חולם החלום, ולכן הדבר אינו אפשרי על ידי שליח. וראה בכיו"ב בס' אוצר הפרשה לאאמו"ר נר"ו (וישב מ טז) שביאר שלכן פתר יוסף את חלום שר האופים למיתה כי ראה שהיה מפחד מאוד. ע"ש.

    ועוד י"ל שלכן נקרא יצר הרע כסיל [כמאמר הכתוב (קהלת ד יג), ועי' ברש"י שם], כי הרשע הכסיל בחושך הולך (כמאמר הכתוב בקהלת ב יד) דהיינו שאין לו דרך סלולה בחיים ולפעמים הולך בדרך זו ושוב פונה לדרך אחרת ללא סיבה מספקת, אלא הולך אחר תאות לבו ורצון יצרו (וראה בראב"ע בקהלת שם שביאר שהכסיל בחושך ילך לא ידע במה יכשל), ולכן גם רשעים מלאים חרטות [כמבואר בס' שבט מוסר (פרק כה) מש"ס נדרים (ט ע"ב). ועי' במש"כ בס"ד בחי' מנחות (נג ע"ב)] וא"כ לא קשה הענין ששר המשקים כפר בטובתו של יוסף מצד אחד, ומצד שני לא רצה לרמות את פרעה שפותר החלום מדעתו [ואפשר לבאר ששר המשקים הגדיר עצמו כאיש אמת, ולכן לא רצה להתפאר בפתרון שאינו משלו, ולכן גם רצה לומר האמת לפרעה שיוסף הוא נער עברי עבד ולא ראוי לגדולה. וכן הוא הדבר כשהאדם אמת אמת תפסיה, וראה בס' אהלי שם לאאמו"ר נר"ו (א"ח סימן א ס"א) שבהרבה מקרים עבד ה' יש לו לשקר, ואין לומר אמת תמיד].

    ועוד י"ל שהקב"ה סותר בינת נבונים (כמאמר הכתוב בישעיה כט יד) כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (כמאמר הכתוב במשלי יט כא) ולכן אף אם עלה בדעת שר המשקים ענין זה לילך אצל יוסף ולומר הפתרון שלא בשם אומרו, מ"מ הקב"ה ביטל עצתו וקלקל מחשבתו, ובעל כרחו אמר לפרעה שיוסף הוא הפותר.

    וכיו"ב יש לבאר הטעם שלא קיבלו עבדי פרעה את טיעון הקל וחומר של השבטים (להלן מד ח) 'הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחתינו השיבנו אליך מארץ כנען ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב' (וראה ברש"י שם), שכן הרשע אינו פועל ע"פ הגיון אלא מלא סתירות, וכיו"ב ביארו המפרשים הפסוק (משלי יז טו) מרשיע צדיק וגו' (ראה במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא שלח יד מה).

מקץ (מא ה). כתב רש"י, בריאות, שיינ"ש בלע"ז. ולהלן פסוק ז כתב, הבריאות, שיינ"ש בלע"ז.

וכ' מהר"ד פארדו בס' משכיל לדוד, הבריאות, שאנו"ש בלע"ז [שינה את הלע"ז להשוותו לשפה הספרדית, בה דיבר הוא ז"ל, שבה שאנו"ש פירושו בריאים]. אע"ג דכבר פירשו לעיל בסמוך, הוצרך לחזור ולפרשו כאן, דסד"א דבשלמא לעיל יש לפרש בבריאות שאנו"ש דהיינו שהזרע בהן בשלימות מליאותן, וטובות דכתיב בתר הכי הוא דבר אחר או ליופי תבניתן או לאיכות החטים בעצמן וכיוצא. אבל כשאתה מגיע לכאן דכתיב הבריאות והמלאות משמע דליכא לפרושי הכי, אלא מוכרח דבריאות הוא דבר אחר, לכך פירש דעל כרחך בריאות שאנו"ש בלע"ז שאין לפרש בשבלים בענין אחר, ומאי דהדר וכתיב מלאות הוא בכל הענין לתוספת המילוי היותר גדול שבאפשרות. ע"כ. וע"ע בס' הזכרון למהר"א אבקראט (הו"ד בפירושי התורה לרש"י הוצ' מוסד הרב קוק ובחומש תורת חיים). ועי' להרב יד מלאכי ז"ל בהערותיו הנד' בס' אור עולם ח"א (שי"ל ע"י מכון ליובאוויטש, דף קט ע"א) שאף הוא העיר על מה שרש"י חזר ב"פ על הלע"ז. ולא תירץ.

ולכאורה לפי המבואר בפירושי התורה לרש"י (הוצאת מוסד הרב קוק) וכן בחומש תורת חיים, דשיינ"ש קמייתא אינו בדפוס ראשון, לק"מ אמאי כפול הלע"ז, שרש"י כתב את הלע"ז בפסוק ז, והבאים אחריו כתבוהו גם במקום הראשון שבו מופיעה תיבת בריאות לגבי שבלים, בפסוק ה.

אולם עדיין קשה אמאי רש"י המתין עד פסוק ז לבאר את הלע"ז של תיבה זו. ועל כרחין נצטרך לביאור הרב משכיל לדוד ז"ל.

ותמהני על הרח"ד שעוועל ז"ל בביאורו לרש"י (בפירושי התורה לרש"י הוצאת מוסד הרב קוק), שהביא דברי הרב משכיל לדוד ללא שיעיר שלפי מה שהביא הוא עצמו שם שבד"ר ליתא לשיינ"ש קמייתא ל"ק קושיית הרב משכיל לדוד. [נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצ)].

מקץ (מא א), ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם.

         וביאר באור החיים וז"ל: עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתים חלם ולא שכח. ע"כ.

         ובקו' ניצוצי אור החיים הקדוש (גליון קנג דף א ע"א) הביא דברי הרב אמרי פנחס ז"ל (שער התורה אות עא) שלכאורה מה צורך היה שיחלום בכל השנתים, והרי שכח הכל. וביאר שהזמין הקב"ה החלום כל הב' שנים כדי שכשיהיה ליוסף בטחון מלא בהקב"ה מיד תבוא גאולתו. ושכ"כ בס' ברכת שמעון. ושוב העתיק דברי מהרמא"ב מקאזניץ ז"ל בס' קהלת משה (ד"ה א"י) וז"ל: שהיה רוצה להסתיר החלום ולא יכול, כי בכל לילה היה חולם לו זה החלום, עד שהוצרך לקרוא ליוסף לפתור אותו כדי שיתפרסם אלוהותו יתברך ויכולתו. ע"כ.

         והנה מלשון הרב אור החיים ז"ל לא נראה כדברי הרב קהלת משה ז"ל, שכן כתב שלא היה יודע שחלם, ולא שהסתירו בכוונה תחילה.

         ולעד"נ ליישב עוד קושיית הרב אמרי פנחס ז"ל, שלכאורה דבר פלא הוא שפרעה יתבהל כ"כ מחלום א' ויקרא את החרטומים וידחה את פתרונם וכו'. ולכן נראה שפרעה ידע שחלום זה מראים לו בו את העתידות (וכמ"ש הרב אור החיים ז"ל להלן בסמוך). ונראה שידע בזה כי אע"פ שבמשך השנתיים שכח את מה שחלם, מ"מ שכשמקץ שנתיים ימים נזכר, נזכר גם למפרע בכל החלומות, ולכן ידע שמאת ה' היא לספר לו את העתידות. 

הפטרת וישב (עמוס ב ו - ג ח) – הנה כתב בטור (א"ח סימן תכח אות ח) בשם הפסיקתא שמבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה. וע"ע בהקדמת ספר אוצר ההפטרה לאאמו"ר נר"ו (ד"ה יתר). וכתב בס' הפטרות השלם עם ביאור מנחת כהן (עמ' מט), שקשר הפטרת וישב לפרשה הוא, כי "בהפטרה רמוז על מכירת יוסף, ככתוב על מכרם בכסף צדיק, וזה מענין הפרשה שמדברת על מכירת יוסף". ע"כ. ויש להוסיף שגם המשך הפסוק קשור לזה "ואביון בעבור נעלים", שכן אחי יוסף קנו נעלים בכסף שקיבלו ממכירת יוסף, וכמ"ש בתרגום יב"ע (וישב לז כח) ובמדרש תנחומא (וישב סימן ב). ושוב י"ל ספר אוצר ההפטרה לאאמו"ר נר"ו, וראיתי לו שם שכן כתב.

ועוי"ל שהקשר לפרשה הוא שיוסף חלם את חלומותיו ברוה"ק בכח שם אקמיא"ל שר המלכות, וכמ"ש בילקוט ראובני (וישב לז ז), והביא דבריו הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (וישב לז יא), ועי' באור החיים (וישב לז ז ד"ה והנה הא') ובס' תהלתו בפי הנד"מ להרמ"ז ז"ל (פר' מקץ עמוד י. לשמיעה: כאן). ובב"ר (פפ"ד סימן יב) איתא: ואביו שמר את הדבר, ורוה"ק אומרת שמור את הדברים שעתידין הדברים ליגע [וכן פתרון חלומות שר המשקים ושר האופים היה ברוה"ק, וכמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (מקץ מא פסוק א ד"ה ויהי הא', ובפסוק טז ד"ה ויען, ובפסוק לג ד"ה ועתה)], וזה הטעם שהיה על יוסף לספר את חלומותיו למרות שידע שאחיו יקנאו בו בשל כך [ועי' באור החיים (וישב לז ה) שהקשה, למה היה יוסף מגדיל השנאה במה שהיה מספר חלומות גדולתו, ומה גם אחר יודעו כי הוא שנאוי בעיניהם. ע"ש], שכן אסור לו לכבוש נבואתו, כמאמר הכתוב בסוף ההפטרה "ה' אלוקים דבר מי לא ינבא" [והכובש נבואתו מיתתו בידי שמים, כדאיתא במתני' סנהדרין (פט ע"א), וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' יסודי התורה ה"ד)]. ועל אחיו יש לומר את הנאמר בהפטרה (ב יב) "ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו". ועי' בב"ר (פפ"ד סימן יא): ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו, אמר הקב"ה, כך תהיו גוערים בנביאכם שנאמר (ירמיה כט כז) ועתה למה לא גערת בירמיה הענתתי. ושו"ר להדיא בפי' הרא"ש (וישב לז ח) שכ' שיוסף היה אסור לו לכבוש נבואתו שהוא במיתה. וע"ע במש"כ בזה בקו' עומקא דפרשה (פר' וישב תשע"ב דף ג ע"ב) ובמש"כ בס"ד בחי' פר' וישב (מ טז) ופר' מקץ (מב יא).

ועוי"ל שהקשר הוא מהאמור בתחילת ההפטרה על הטיית הדין, ועל השופטים ללמוד מיהודה שחזר בו מגזר דינו ולא היטה את הדין למרות הבושה הגדולה הכרוכה בדבר.

ועוי"ל בדרך רמז הקשר בין הפרשה להפטרה, שכן בהפטרה (ב טז) כתוב "ואמיץ לבו בגבורים, ערום ינוס". וכן עשה יוסף שאימץ לבו כנגד יצרו ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. 

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצ) וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד ח). לשמיעה: כאן].

וישב (מ טז), וירא שר האופים כי טוב פתר.

             כ' אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה וז"ל: תמהו רבים מדוע יוסף פתר לשר המשקים לטובה ואילו לשר האופים הוא פתר לא לטובה. הלא אמרו חז"ל בברכות (נה ע"ב) מנין שכל החלומות הולכים אחר הפה, שנאמר ויהי כאשר פתר לנו כן היה, מבואר שאם היה פותר לטוב היה הדבר יוצא לטובה, כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ע"ש מה שתירץ. וי"ל עוד שהפתרונות היו בנבואה, עי' במש"כ בס"ד לקמן (בהפטרת וישב).

          ונראה עוד ליישב שאין כוונת חז"ל שפותר החלומות יכול להחליט איך לפתור כל חלום כרצונו, אלא שאם הוא מנסה בכנות לפתור את החלום, פתרונו מתקיים. ובר הדיא שפתר לרעה את חלומות אלו שלא שילמו לו כדאיתא בברכות (שם), הוא לא עשה זאת בכוונה תחילה, אלא שברוב תאוות הבצע שהיתה בו, לבו הטהו לפתור על פי התשלום ללא שהרגיש בדבר. וראיה לדבר שהיה לו לומר לאביי שהפתרון לרעה הוא בגלל חוסר התשלום כדי שישלם לו או שיפסיק לבוא אליו, אלא ודאי שאף הוא עצמו לא הרגיש בענין. ואמרתי מקצת מהנ"ל לאאמו"ר נר"ו והסכים לזה. 

          ועוד י"ל דאיתא בברכות (שם) שכל החלומות הולכים אחר הפה רק אם מפשר ליה כעין חלמיה. והכא ראה יוסף בדברי החלום שהוא לרעה (כמ"ש המפרשים), ולא מצא אפשרות לפותרו לטובה שיהיה כעין חלמיה. וראה בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (לעיל לז ו) שביאר בזה הטעם שיוסף סיפר את חלומו לאחיו ולא פחד שיפתרוהו לרעה. וע"ע בקו' עומקא דפרשה (פר' וישב תשע"ב דף ג ע"ב) שהביא דברי המפרשים בענין כל החלומות הולכים אחר הפה.

      [נדפס ברובו בקו' פני חמה (פר' וישב תשע"ב)].