שמות (ד יח), וילך משה וישב אל יתר חתנו.

איתא בשמו"ר (פ"ד סו"ס ב): שכל הפותח פתחו לחבירו, חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו וכו', היה לו לילך [אלישע] אצל אביו ואמו להחיותם כמו שהחיה בן אכסניא שלו, וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו כמו בן הצרפית, אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו. לכך אמר משה לפני הקב"ה, קבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו. ע"כ. ועי' ביפה תואר (ד"ה חייב) שכ' שהוצרך משה לטענה זו כדי שלא יאמר שמחויב לשוב למצרים במקום אשר אביו ואמו שמה ולכבדם.

והקשה מו"ר מהר"מ יוני נר"ו [ראש הישיבה הגדולה כתר תורה במיקסיקו], שכן אביו ואמו פתחו להם את ביתם משעת לידתם, וא"כ לא גרעי ממי שפתח לו את ביתו באופן זמני. ויש להוסיף, שאף שמשה לא היה עמם אלא שלשה חדשים (ואח"כ היה בתשלום), מ"מ גבי אליהו ואלישע קשה. ועי' בכתובות (נ ע"א) עה"פ (תהלים קו ג) עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים.

וי"ל שאביו ואמו מטבעם אוהבים אותו ופותחים לו את ביתם, משא"כ אדם זר שפותח ביתו הרי צריך להכיר לו טובה יותר. ויש לדחות שאף שמטבע ההורים לפתוח את ביתם לילדיהם, אין בזה כדי להוריד את עוצם הכרת הטוב שיש לבן להרגיש כלפיהם.

ולכן נלע"ד באופן אחר ע"פ מה דאיתא בעירובין (יג ע"ב) דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ולכן כיבוד אב ואם מגזירת הכתוב היא, ולא בגלל הכרת הטוב (ועי' במ"ש בס"ד בגליון ספר פריו יתן דף תרמד ע"ב), שאין זה נקרא טוב. אלא שיש לדחות עפמ"ש התוס' שם (ד"ה נוח) שבצדיק נוח לו שנברא. וא"כ לא שייך לומר כן גבי אליהו ואלישע.

ובר מן דין קשה לי עוד ע"ד המדרש, אמאי משוה בין אביהן ואמם לילדים הקטנים שהחיו, שכן אביהם ואמם מדרך העולם מתו, כמאה"כ (קהלת א ד) דור הולך ודור בא, משא"כ ילדים קטנים המתים בחיי אבותיהם.

         ועוד יש להעיר ממש"כ בס' שלשלת הקבלה (מהד' ירושלם תשכ"ב עמ' לז) "נראה שהתינוק שהחיה [אליהו] היה משיח בן יוסף". ע"ש. וא"כ היה טעם מיוחד להחיות אותו דווקא [והסכים לי בזה מו"ר נר"ו הנ"ל].