לך (יד א), ויהי בימי אמרפל. ופרש"י, אמרפל, הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש.

וכ' בס' עלינו לשבח ח"א (עמ' קצ) בזה"ל: הגיעה אלינו שאלה מעניינת מאחד הפעילים המפורסמים בארץ ישראל, הנאבק במשך שנים רבות נגד המסיון הנועץ צפרניו ביהודים ומעבירם על הדת. במקרה מסוים ניהל העסקן מלחמה עזה במיוחד נגד מוסדות המסיון, וקציני המשטרה איימו עליו שהוא עלול להאסר בשל כך בבית הכלא. שאלתו היתה, מה עדיף? האם להמשיך במאבק, עד כדי מאסר, או לנצל את זמנו וכישוריו לחינוך, להחדרת יראת שמים ואהבת תורה בתלמידים. באיזו דרך כדאי לבחור? והשבנו לו, שלכאורה יש עדיפות לדרך השניה. המקור לכך הוא מה שמובא בכתב סופר בפרשתנו, וז"ל: יש לחקור, אברהם אבינו ע"ה מסר נפשו כששיבר צלמי נמרוד, ועמד נגדו, ולמה לא עשה כן בארץ כנען שהיתה מליאה גלולים ואין לך עץ רענן שלא היה תחתיו עבודה זרה, וכן הר גבוה וגבעה נישאה כדאיתא בע"ז (דף מה ע"א), ולא מצינו ששיבר אליליהם, אדרבה, השתחוה לבני חת ונכנע להם. אבל האמת, ממשיך הכתב סופר, שם באור כשדים לא שמעו לקולו כלל, ולא הועיל בכל תוכחותיו, ולא עשה נפש כמו שעשה בארץ, ולא היה שם מכיר ה' כי אם הוא. על כן השליך נפשו מנגד, להפרישם מע"ז כל מה שאפשר. ואם ימיתוהו, מה לו בכך. אך בארץ ישראל קרא בשם ה' ונתגדל שמו, וקיבלו ממנו רבבות, ועשה נפשות הרבה, על כן אין לו רשות להתגרות עם אותם שלא שמעו לו, כי אם ימיתוהו, מה יעשו כל אותם תלמידים הסמוכים על הוראתו ותורתו, ואין לומר יסמוך על הנס, ואין זה מדת חכמים וכו'. יעו"ש. ומכאן נלמד לעניינננו, דאין להתגרות באותו מוסד מסיונרי, אלא יניח להם, ויעסוק בעשיית נפשות לתורה ויראת שמים. עכ"ד ס' עלינו לשבח.

ולכאורה אי מהא לא איריא, דבנידונו מיירי ביהודים וכל ישראל ערבים זה לזה ולא תעמוד על דם רעך העומד ליטמע. ועי' בשערי אהרן שהביא בשם הרד"ק שתועלת סיפור מלחמת אברהם להצלת לוט היא, שיש לאדם לסכן בעצמו להציל את קרובו. וצ"ע.

       והשיבני מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב סימן 2548, באלול המרוצה תש"ע) וז"ל: אבל כשייאסר לא יוכל לעשות מאומה. ע"כ. ויש לחלק, שכן אמרו לו שעלול הוא להיאסר, ואינו ודאי. וגם שאני מהא דאאע"ה, שכן הכא אף אם יאסרוהו, בסופו של דבר יצא משם. וגם עצם מאסרו יגרום רעש גדול שיעזור שאנשים ישימו את הלב על ענין חשוב זה. 

[נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפא). נדפס כולו בעלון פני חמה (פר' לך תשע"ב)].