האזינו (לב א), האזינו השמים ואדברה וגו'.

ואיתא בדברים רבה (פי"א סימן ה): א"ר מאיר: הלך מלאך המות אצל משה וא"ל: הקב"ה שלחני אצלך, שאתה מסתלק ביום הזה. א"ל משה: לך מכאן, שאני מבקש לקלס להקב"ה, מנין, שכתוב (תהלים קיח יז) לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. א"ל: משה, מה אתה מתגאה, יש לו מי שיקלסוהו, השמים והארץ מקלסין אותו בכל שעה, שנאמר (שם יט ב) השמים מספרים כבוד אל. אמר ליה משה: ואני משתק אותן ומקלס אותו, שנאמר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְגוֹ'. בא אצלו פעם שניה. מה עשה משה, הזכיר עליו שם המפורש, וברח. מנין, שנאמר: (להלן פסוק ג) כי שֵׁם ה' אֶקְרָא. כיון שבא אצלו פעם ג' אמר: הואיל ומן השם הוא, צריך אני לצדק עלי את הדין. מנין, שנאמר (להלן פסוק ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ.

ולכאורה קשה אמאי לא הצדיק עליו את הדין מהפעם הראשונה, ומדוע חיכה עד הפעם השלישית. ואם עדיף לחיות כדי לקלס לה', מדוע בפעם השלישית הצדיק עליו את הדין.

ויש לבאר ע"פ המבואר בש"ע (א"ח סימן נג סט"ז) ששליח ציבור יש לו לסרב פעם ראשונה ושניה, ולהסכים בפעם השלישית. ונראה הטעם שיש בזה ב' ענינים סותרים, מצד א' הזכות הגדולה להוציא את הרבים ידי חובה, ומצד ב' הגאוה ועזות הפנים וכו' אם מסכים לכך, והאמת היא שלהוציא י"ח את הרבים דוחה את צד הגאוה ועזות הפנים, אולם מכיון שיש כאן סתירה עליו לסרב, דאל"ה נראה שאינו נזהר להמנע מהגאוה ועזות הפנים. וכמו כן גבי מרע"ה, מצד א' הקילוס לה', ומצד ב' צידוק הדין, והאמת היא שצידוק הדין עדיף, אולם אם יסכים בראשונה, נראה שלא איכפת לו מקילוס ה', ועל כן אין לו להצדיק את הדין עד הפעם הג' (ודמיא לדינא דש"ץ שבפעם הב' מראה סימנים סותרים, שמכין עצמו לעלות אבל אינו עולה עדיין, וכמו כן מרע"ה אמר את שם המפורש בלי לבאר אם הוא רוצה לקלסו או לומר אח"כ הצור תמים פעלו, דהיינו ברכת דיין האמת).

והנה כתב בבעל הטורים: כי שם ה' אקרא, הצור תמים, לומר שמברכין ברוך דיין האמת. וכתב הרב המו"ל שם, שמוכח מדבריו דהיינו שהצדיק עליו את הדין, וזה דלא כדברי המדרש הנ"ל שקריאת השם המפורש היתה להבריח את מלאך המות ולא להצדיק עליו את הדין. עכ"ל. ולהנ"ל אפשר לומר שמכיון שגם כשאמר מרע"ה כי שם ה' אקרא, דהיינו שאמר שם המפורש, היה בדעתו לומר אח"כ הצור תמים פעלו, דהיינו ברכת דיין האמת, אלא שבפעם הב' לא ביאר דבריו עדיין.

וכיוצא בזה מצינו גם אצל כלל ישראל כלפי משה רבנו, במה שאמרו חז"ל (ספרי, והובא ברש"י מטות לא ה) על הפסוק "וימסרו מאלפי ישראל" - "שנמסרו בעל כרחם", לפי שהיו ישראל ממאנים לצאת למלחמה מפני ששמעו שמיתת משה תלויה בה.

ונראה דאף שם יש לחקור, וכי חס ושלום לא רצו ישראל לקיים את גזירת המקום ולנקום נקמת ה' במדין. אלא ביאור הדבר הוא כנ"ל: מצד אחד עמד ציווי ה' לצאת למלחמה, ומצד שני עמדה האהבה והכרת הטוב העצומה למשה רבנו, וההבנה שאבידת רועם של ישראל היא חיסרון נורא בקילוס ה' ובתורתו בעולם.

ובאמת, גזירת הבורא וציוויו לצאת למלחמה עיקר, וסופה לדחות את הכל. אלא שאילו היו ישראל רצים למלחמה מיד בפעם הראשונה, היה נראה הדבר כאילו חס ושלום פטירתו של משה רבנו קלה בעיניהם, וכאילו אין הם מחשיבים את המשך הנהגתו וקילוסו של מקום על ידו. לכן הוצרכו לשרש דבר זה בלִבם ולסרב בתחילה, עד שלאחר שהוברר שגזירת מלך היא – "נמסרו בעל כרחם" וקיימו את הגזירה.

        ומעתה חזינן ביאור מופלא ושווה בשווה: הן אצל ישראל והן אצל משה רבנו עצמו, עמדה הגזירה העליונה של ההסתלקות מן העולם. בשני המקומות, הגזירה עצמה היא התכלית והיא המחייבת בסופו של דבר (משה מצדיק את הדין, וישראל יוצאים למלחמה).