לך (יב ה), ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען.

והקשה ש"ב מהר"ר פינחס פרץ נר"ו (מח"ס ברכת פנחס ועוד) לדברי רש"י בפי' הא' שהנפש אשר עשו בחרן היינו אותם גרים שהכניס אאע"ה תחת כנפי השכינה, א"כ למה מנאם הכתוב לאחר רכוש אאע"ה. וכי הרכוש חשוב יותר מהם. עכ"ל. ועי' בפי' הרוקח (והו"ד בשערי אהרן מהדו"ב) שכ' שבפסוק זה חביב חביב קודם.

ושו"ר לש"ב הנ"ל בהקדמתו לס' משעורי הראשון לציון ח"ד שהקשה כן, וכ' ליישב שאאע"ה חינך את דורו עד שהגיעו לדרגה שלא היו צריכים לו כבר, ולכן לא חשב לצורך לקחתם עמו לארץ כנען. אך בשמעם שהוא עוזב, חפצו ללכת עמו מכל מקום, כדי שלא יפסידו את אורו וקדושתו, ומכיון שלא היה במחשבתו תחילה שיבואו עמו מנאם לבסוף. עכ"ל. וכ"כ עוד בקונטרסו משלי פנחס (עמוד ט). ע"ש. 

ולעד"נ ליישב שמנה הכתוב באחרונה את הגרים מכיון שבהם שייכא פחות קיחה, שכן הם באו מדעתם עם אאע"ה, משא"כ שרי ולוט והרכוש, דגרירי כולהו בתר דעת אאע"ה.

ועוד שמעתי מאאמו"ר נר"ו ליישב שעל כל איש ציבור ליזהר שכל עניניו יהיו מסודרים לפני שמטפל באנשים אחרים, דאל"כ הבעיות שיתעוררו בעניניו ימנעו ממנו את הטיפול הראוי באחרים. ולכן אאע"ה לקח קודם את רכושו ואח"כ את הגרים.

ועוד שמעתי מאאמו"ר נר"ו ליישב שכל גרים אלו נגררו אחר אאע"ה בגלל ממונו, ולכן מנאם הכתוב לאחר הרכוש. ובזה מיושב אמאי נאבדו ואינם מופיעים לאחר מכן בהיסטוריה של עם ישראל, שכן לא היתה כוונתם לש"ש. ובפרדס יוסף כ' בשם מהרח"ה מאלכסנדר ז"ל שגרים אלו נאבדו כי לא רצו ללמוד מיצחק, שלא היו חושבים אותו כאברהם. ודבריו נסתרים ממ"ש הרמב"ם (סוף פ"א מהל' ע"ז). ע"ש. וכ"כ בס' במחיצתם של גדולי התורה ח"ב (עמ' ריב) בשם הרב דעת סופר ז"ל שגם יצחק היה ראש ישיבה. ונראה שמקורו מיומא (כח ע"ב) יצחק זקן ויושב בישיבה. גם ביומני טאלנא (סימן פה) כ' בשם מהר"י מרוז'ין ז"ל שיצחק אבינו פעל לעורר העם. ע"ש. ורבינו בחיי (תולדות כו טו) כתב שיש שפירש שהפלישתים החזירום לסורם לאחר מות אברהם, ויצחק החזירן למוטב. ע"ש. ומהר"י עדס בס' נאות יעקב (בדברי הספד שבראש הספר עמוד מב ד"ה והנה נמשך) ביאר בזה דברי המד"ר (ס"פ חיי שרה). ע"ש. והרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ לך) כ' שרוב אנשי באר שבע היו צדיקים גמורים ותלמידים מן אברהם יצחק ויעקב, לכך יציאתו של יעקב מן העיר גרמה להם צער שנפרדו מרבם. וע"ע במכ"ע המבשר תורני (עש"ק לך לך תשפ"א עמוד כח).

והנה הרא"ם ז"ל (ויצא כח י סד"ה מגיד) כתב: וא"ת בשלמא גבי נעמי כיון שיצאת משם פנה זיוה מפני שלא היתה שם אלא הצדקת ההיא לבדה, אלא הכא הרי נשאר שם יצחק, כבר תירצו ע"ז בב"ר (פס"ח סימן ז) שאינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים. ע"כ. ועוי"ל עפ"ד מהרח"ה מאלכסנדר ז"ל הנ"ל שלאחר מיתתו של אברהם יצאו כל הנפש אשר עשו בחרן לתרבות רעה. ואפשר לבאר דה"ט משום שיצחק מידתו היא הגבורה, ואין בכח כל אדם לעמוד בפניו, ולכן לא קיבלו את השפעתו הטובה. משא"כ יעקב שחזר למידתו של אברהם [וכמו שביאר הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (ר"פ תולדות עה"פ ואלה תולדות יצחק וגו')], ולכן חזרו והתקרבו המון העם להקב"ה ע"י יעקב. והנה הצדיק הוא זיו העיר והודה והדרה מפני שהעם נמשכים אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו, וכמו שביאר הרא"ם (שם לעיל סמוך ונראה). וא"כ תלמידי יעקב הם אלו שהרגישו את החסר בצאתו מן העיר (וכמו שביאר גם הרב חתם סופר ז"ל הנ"ל). ולכן אף שיצחק נשאר בבאר שבע, עדיין הרגישו ביציאת יעקב שכן הוא היה מורם ורבם, ולא יצחק.

ואפשר לומר עוד בטעם הדבר שהנפש אשר עשו בחרן יצאו לתרבות רעה, והוא ע"פ מש"כ בס' ותלמודו בידו (פר' וירא) שהנסיון הגדול לאברהם אבינו בענין העקידה היה שמא הנפש אשר עשו בחרן לא יבינו מעשה זה ויצאו לתרבות רעה. ע"ש. ואולי באמת יצאו לתרבות רעה כשראו מה שעשה.

ועי' להרמ"ז ז"ל בס' דרך השלמות על משלי (לא כו ד"ה יש) שכ' וז"ל: אמר אאע"ה (לך טו ב) מה תתן לי וכו', כי כל שכר שיתן לו הקב"ה הוא חד פעמי, דהיינו בשוב הנשמה תגיע למדרגה הראויה לה כפי מעשיה וידיעותיה, ואילו אח"כ אין לה עליה נוספת, ויכול להיות שאין הנאה אח"כ ממה שאדם כבר הורגל לו, ואילו אם יש לו כאן זרע שממשיך לעבוד את ה', והוא מקבל כל פעם שכר חדש מפאת פעולות הנשארים הבאים מכוחו, כמו שאמר חובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ה): וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין, אפי' אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלוקים יתברך, ואילו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחות והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו, אינו כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים. ע"כ.

ולכאורה קשה, שאף ללא זרע יש לו את זיכוי הרבים של הנפש אשר עשו בחרן, ואמאי קאמר מה תתן לי. ולפי הנ"ל שאותם אנשים לא המשיכו בתומתם לאחר פטירת אאע"ה ניחא.

ואפשר עוד לומר שמכיון ששיטת לימוד הישיבות של האבות היתה כרשב"י (בברכות לה ע"ב) שדברים ככתבן שלא ימוש ספר התורה מפיו יומם ולילה, וטעו בזה ואף נענשו על זה כמו שביאר בס' מטה אהרן למהר"א אזולאי (דף ח ע"ב), לכן התקיים בהם מאמר אביי (בברכות שם) שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם.
      [נדפס ברובו בעלון פני חמה (פר' לך תשע"ב), וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד א). וראה עוד שם (עמוד סא)].