במדבר (א ב), למשפחותם לבית אבותם.

וכ׳ בס׳ תוספת ברכה על במדבר (סוף עמ׳ ו): ודע דעפי״ז שישראל מתיחסים לאביהם ולא לאמם, עפ״י זה יתבאר מה שלא מצינו בכל הכתובים [כצ״ל] (זולת פעם אחת כיוצא מן הכלל בישעיה נא ד) שעם ישראל יכונה בשם ׳אומה׳ כשאר העמים, כמו בתהלים (ב א) ולאומים יהגו ריק, ושם (קיז א) שבחוהו כל האומים, ובמשלי (יד לו) וחסד לאומים חטאת, והרבה כהנה. וזה יתבאר עפמ״ש (יבמות צח ע״א) אין אב למצרי, כלומר שהם לא ידעו את אביהם כי אם את אמותיהם, ולכן שפחה או נכרית שילדו לישראל הולד מתיחס אחריהן (קדושין סח ע״א). ע״כ. ויש להביא ראיה לדבריו ממה דאיתא בפתיחתא דרו״ר א: לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות סבתא רעמה וסבתכא, מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי, שמעה עמי ואדברה (תהלים נ ז). מאין זכיתם שתקראו עמי, מואדברה, ממה שדיברתם לפני בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד ז). ע"כ. ועי' למהרי"ח ז"ל בס' ברכת חיים ח"ב (עמ' קצז) שביאר שלכן נקראים ישראל 'עמי' שכן הינם עם (בחיריק) השכינה.

והנה קרא דישעיה (נא ד) שהביא הרב תוספת ברכה ז"ל הוא 'הקשיבו אלי עמי, ולאומי אלי האזינו, כי תורה מאתי תצא, ומשפטי לאור עמים ארגיע', וכ' הרב תוספת ברכה שהוא יוצא מן הכלל, שכן במקומות אחרים לא מתייחס עם ישראל כלאום אלא כעם. וי'ש מקו'ם ברא'ש לבאר שפסוק זה אינו יוצא מן הכלל, דמכיון דלעיל מיניה (פסוק ב) אמר קרא 'הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם', לכן באותו משקל אמר 'הקשיבו אלי עמי' כנגד אברהם, 'ולאומי אלי האזינו' כנגד שרה. ועוי״ל דקרא ד'ולאומי אלי האזינו' מיירי לעת״ל כשכל הגויים יעבדו את ה׳ וכמ״ש בהמשך ׳כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ירגיע׳, ועי׳ בפרש״י וברד"ק שם. ואז יקראו אף הם ששייכים לה', ולכן יאמר עליהם 'לאומי'.

ולכאורה יש להקשות עוד על יסודו של הרב תוספת ברכה ז"ל מקרא ד'ולאום מלאום יאמץ' [וראה בזוה"ק (בהשמטות השייכים לספר במדבר סימן י דף ד ע"א): ואתן אדם, אל תקרי אדם אלא אדום, ולאומים דא הוא לאום מלאום יאמץ, ודא זרעא דעשו דיהיב תחות נפשיה]. וי״ל ע״פ מש"כ הרב עמק יהושע ז"ל, הביאו הרב מר זקני מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (פר' תולדות), שיצחק היה מתפלל שאינו רוצה בנים כי אם מרבקה, ורבקה מתפללת שאינה רוצה בנים כי אם מיצחק, ומאה"כ ויעתר לו היינו שהתקבלה תפילתה שממנו יהיה הזרע, שתפילת צדיק בן רשע עדיפא. ועי' להרב מר זקני ז"ל שם שדחה ביאור זה. גם עי' במש"כ בזה בס"ד בחי' א"ח (סימן נג על הט"ז אות אות ג). ולדברי הרב עמק יהושע ז"ל מיושב, שכיון שנולדו בזכותה, נתיחסו אליה, ולכן נקראו בפסוק זה לאומים.

ועוי״ל עפמ״ש בספורנו (תולדות כה ב) שעשו היה רשע כי אמרו חז״ל (ב״ב קי ע״א) שרוב בנים דומין לאחי האם. וכ״כ במהרש״א בח״א (ב״ב שם). והטעם שלא חשש יצחק לקחתה הוא כי היא לא הושפעה לרעה מהסובבים אותה, ולכן יהיו בניה צדיקים, וכמ״ש בעלון האיחוד בחידוד (פר׳ תולדות תש״ע עמ׳ ב). והביא שם גם דעות האומרים שהענין שדומין אחי האם הוא טבעי בתולדה, ולא תלוי בצדקות האם. ע״ש. וא״כ תכונות שניהם, יעקב ועשו, באו בגלל רבקה, עשו בגלל אחיה, ויעקב בגללה, ולכן נקראו לאומים בהאי קרא. וזה בצירוף ב׳ הטעמים שדומין לאחי האם (דאפשר לומר גם ע"ז דאלו ואלו דא"ח), צדקות האם עצמה, וגם טבעה בתולדה שדומה לאחיה.

        ועוי"ל בפשטות למ"ד (יבמות עח ע"א) דעובר ירך אמו. ולכן כשהיתה בהריון נקראו לאומים, שכן הם חלק מאמם. 

בחוקותי (כו ה), ואכלתם לחמכם לשובע. ופרש"י, אוכל קימעא והוא מתברך במעיו.

ובס' דרך שיחה כ' שמקשים לאיזה צורך התברך המזון במעיהם, והרי יהיה שובע גדול כמ"ש בתחילת הפסוק, וא"כ יש מספיק לכולם שיאכלו ויותירו. ותירץ שאם יאכלו מעט יהיה להם יותר זמן ללמוד. ע"ש. ויומתקו הדברים עפ"ד התוס' (כתובות קד ע"א) בשם המדרש שעד שמתפלל אדם שיכנסו דברי תורה לתוך מעיו, יתפלל שאל יכנסו מאכלים ומשקים יתירים לתוך מעיו. וע"ע בס' תקנת השבין (סימן מה).

      ועוי"ל עפ"ד הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות הט"ו) שרוב החולאים באים ממה שאוכל האדם. וע"ע בשו"ת עטרת פז ח"א (כרך ג אה"ע סימן ב אות ז). וסיפר לי אחי מהר"ר אהרן נר"ו על מהר"ר ישראל אביחצירא ז"ל (אב"ד ארפוד) שבזקנותו אמר עליו הרופא שיש לו מעיים של ילד, וזה בגלל אכילתו המועטת. ולכן ברכה היא שיספיק להם לאכול מעט. 

בחוקותי (כו ג), אם בחוקותי תלכו.

         עי' באור החיים שכ' לבאר אמאי נקט קרא לשון הליכה. וע"ע בס' דרך שיחה. ועוי"ל שעל האדם ללכת קדימה בעבודת ה', שאם הוא לא מתקדם, הרי הוא נסוג אחורה, כמו שביאר הגר"א מוילנא ז"ל בביאורו למשלי את הפסוק (טו כד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה [וכ"כ מהר"ח מוולוז'ין ז"ל בס' רוח חיים (אבות פ"א מי"ג) ומהר"ע יוסף ז"ל בס' ענף עץ אבות (עמ' מט ועמ' שצט)]. ואפי' גדול בישראל, עדיין יש לו מקום להתקדם בעבודת ה', וכמו שראיתי למהר"ש משאש ז"ל (מח"ס תבואות שמש ועוד) במכתבו לעורך קובץ 'המאור' הנדפס בס' זכרונות המאור ח"ב (דף טז ע"א ד"ה לא) וז"ל: לא אכחיד שמיום קבלתי עתוני המאור, הוספתי ליזהר ולהחמיר בקצת דברים שהמאור האיר עיני בהם. ע"כ. וע"ע למהר"ש משאש ז"ל בתשובתו שנדפסה בס' הזכרון להגר"ב ז'ולטי ז"ל (עמ' תרא ד"ה ואמנם), ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שו"ת שמש ומגן (ח"א חאו"ח סימן ד ד"ה ואמנם). וזאת למרות שמהר"ש משאש ז"ל לא היה נסוג מדעותיו בקלות, עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן נט אות ב), ובמקום אחר כתב שמאז הגיעו לא"י ממארוקו לא שינה ולו דבר אחד ממה שנהג מקדם [ועי' בהקדמת שו"ת חתם סופר חיו״ד (מהדורת ירושלם תש״ס והלאה, דף יא ע״א) שאף הוא ז"ל אמר שלא חוזר בו ממה שכתב כבר. ועי' בקובץ תשובות שלו שהוזכר שם, שאף כשחזר בו, התברר לו בסופו של דבר שצדק בהוראתו הראשונה]. 

בהר (כה כג), כי לי הארץ.

   וביאר מהר״ע ספורנו ז"ל דקרא דהארץ נתן לבני אדם היינו בחו״ל. ועי׳ בס׳ מראש אמנה למהרא״מ שך ז״ל מ״ש בביאור דבריו. ויש להעיר מדברי הש״ס בברכות (לה ע״ב) דרמי קראי אהדדי קרא דלה׳ הארץ ומלואה וקרא דהארץ נתן לבני אדם, וכ׳ הש״ס דהא קודם ברכה הא לאחר ברכה. ועי׳ בתוס׳ ובעיני כל חי שם בשם מדרש. 

בהר (כה כא), וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים.

         וביאר הרב אור החיים ז"ל שהארץ תוציא צמחה כמידי שנה בשנה, ואח"כ תתברך התבואה ככד קמח הצרפית וכשמן אשת עובדיה.

         וראיתי לאאמו"ר נר"ו בס' על אור החיים הקדוש שכתב שלוש דרכים בביאור מדוע עדיף להקב"ה לעשות נס לאחר מכן ולא בשעת הגדילה.

         ויש לבאר עוד בהקדם מש"כ בקו' המעין (גליון רד עמ' פו הערה ג) על אדם ששמר על דיני השמיטה לכל הדעות והתברך כרמו ביבול פי שלוש מהרגיל, ואף יינו היה מהמשובחים שביינות א"י, והמומחים התפלאו שכן איכות היין עולה דוקא כאשר היבול נמוך. ע"ש. ולכן העדיף הקב"ה שהברכה תהיה לאחר מכן, שאילו היתה בשעת הגדילה היה צריך לעשות ב' נסים, בכמות ובאיכות [ויש להעיר על מעשה זה שהובא בקו' המעין וכ' שם שהתקיימה בו ברכת הכתוב, ולדברי הרב אור החיים ז"ל לא כן הוא. והוא כשיטת מהרש"ז ערנרייך ז"ל בס' אבן שלמה (פר' בהר אות יג) שהנס הוא גם בשעת הגדילה, חוץ מלקטני אמנה. ע"ש. וע"ע בגדר ברכה זו בס' העמק דבר ובס' לב אליהו ובס' המצוות לרס"ג עם ביאור קצר למהר"ש הלפרין ז"ל (בפתיחה עמ' ח)].

         ועוד אפשר לבאר שאם היה הנס בשעת הגדילה יכולים קטני אמנה לומר שהנס אינו קשור לשנה השביעית שכן לא אירע בה ממש, ולכן עדיך שהנס יידחה עד לאחר הגדילה ויהיה גם בשנה השביעית ממש.

         ועוד אפשר לבאר שעדיף שלא יהיה הנס בשעת הגדילה, שכן אם כך הוא נראה לעין ביותר, משא"כ לאחר מכן שהוא בצינעא בתוך האוצרות, והקב"ה מעדיף שלא לעשות נס גלוי ביותר.

בהר (כה יז), ולא תונו איש את עמיתו. ופרש"י שבאונאת דברים הכתוב מדבר.

ובס׳ החינוך (מצוה שלח) כ׳ דשרי לענות למעליב, ואין בו משום אונאת דברים, והוא דרך הטובים שבבני אדם. וע"ע בס' חפץ חיים (בפתיחה, לאוין, בבאר מים חיים אות ז ד"ה אבל) ובספרו שמירת הלשון (שער התבונה פ"ח).

           ואפשר לבאר בדרך צחות עפמ״ש רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (ש״א אות כח) שהנעלב ואינו מעליב הרי עוונותיו מתכפרים כדברי חז״ל (ר״ה יז ע״א) שהמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. והאריך בזה בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כה) בשם ס׳ קול בוכים בשם הרמ״ק ז״ל. וע"ע בס' שמירת הלשון (שם). ולפי״ז י״ל שדוקא הטובים שבבנ״א, שאינם טעונים תשובה, הן הן שיכולים להרשות לעצמם לענו׳ת ע׳ל רי׳ב, משא״כ מי שיש בידו חטאים לא יענה כי צריך הוא את העלבון לכפרת חטאים.

בהר (כה ב), ושבתה הארץ שבת לה'.

ובש"ס (סנהדרין לט ע"א) איתא בטעם מצות השמיטה "כדי שתדעו שהארץ שלי היא". וכ' מהר"י דרעי ז"ל בס' וזאת ליהודה (עמ' קו) שמקורו מתו"כ פר' בחוקותי [פ"ז סימן ב]. וביארוהו ברש"י (סנהדרין שם) בס' החינוך (מצוה פד) ורבינו בחיי (כאן) ובס' שופריה דיוסף למהר"י הכהן ז"ל (כאן). ע"ש. ועי' בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (פר' תבוא עמ' קפז) ולהרב ליקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעד) מש"כ בזה.

וכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"ג פל"ט) בטעם מצוה זו, שהיא רחמים ונדיבות ככתוב (שמות כג יא) ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה [וכן הביא טעם זה בס' החינוך (מצוה פד). ע"ש], וכן כדי שהאדמה תפרה ותתחזק בהוברתה.

ובכלי יקר כ' בזה"ל: בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות, כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה. ורבים חולקים עליו ואמרו, שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה, למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ, יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם. ועוד, שאין זה שבת לה', כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו, ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם. ע"כ. גם בס' מנחת עני כ"י למהרא"י מליסא העיר שאם כן למה יתחייבו גלות על זה. ע"ש. והו"ד בקובץ שפתי ישנים (גליון לב דף א ע"א). ועי' בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (דברים סוף עמ' ב).

וי"ל דהנה למרות שלדעת הרמב"ם במו"נ הנ"ל השמיטה היא מצוה שכלית, וכ' הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו) שבמצוות השכליות אין לומר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי [ועי' בהגהות הגאון יעב"ץ שבשולי הגליון שם (אות ב) ובס' טובך יביעו (ס"פ שמיני) ובס' מאור ישראל (ברכות ח ע"א ד"ה הרמב"ם)], מ"מ המקיים מצוה זו יש לו לכוון שרצונו לעשות בזה רצון ה', וכך מקיים מצוה [וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. וכ"כ מהר"ש פרימו ז"ל בס' אמרי שפר הנד' בסוף שו"ת כהונת עולם (פר' בראשית דרך ב) והחת"ס בס' תורת משה עה"ת (פר' בשלח ד"ה כי כאשר) ובס' בני יששכר (חדש סיון מאמר ה מעלת התורה אות כב) ובס' טובך יביעו ח"ב (ראה יד ח, עמ' שה) ובס' ערוך השלחן (י"ד סימן רמ אות ב) ובקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז עמוד פד). ובס' ערבי נחל (פר' חוקת ד"ה לבאר) כתב כיו"ב בשם הרמב"ם ז"ל במו"נ. וע"ע בס' בינה לעתים (עת לעשות, דרוש לז) ולהרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קמא ע"א) ובס' פי המדבר על הגש"פ (פיסקת חכם מה הוא אומר) ולמהר"א שפירא ז"ל בס' זכרון מאיר (עמ' ח) ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן מו) ובס' תנועת המוסר (ח"ה עמ' קלח-קלט) ובס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"א עמ' 1256) ובקובץ אור תורה (אד"ב תשע"א עמ' תרכד אות ו)], וזו הכוונה במאה"כ "שבת לה'", דאע"ג שהיא מצוה שכלית, תכוין לשם מצוה (וע"ע בדברי הרא"ם ובמש"כ הרב יד מלאכי ז"ל בהערותיו שנד' בס' אור עולם שי"ל ע"י מכון ליובאוויטש, ח"א עמ' קלד). והנה אם העונש היה שהארץ לא תוסף תת כחה, יחשוב הרשע שאין זה עונש כי אם תוצאה טבעית, ולכן בחר הקב"ה בעונש אחר. ובזה מבואר כוונת התרגום 'קדם ה'' דייקא, ולא לה' (ועי' מש"כ בזה בקו' מרי"ח ניחוח גליון תמו דף יט ע"א), שמצוה זו היא לטובת הארץ, אולם יש לעשותה 'קדם ה'', דהיינו לשם שמים.

ועוד, הנה הרמב"ם במו"נ (ח"ג פנ"ב), לאחר שביאר טעמי המצוות כתב שמטרת כל המצוות היא להכשיר את האדם שיגיע לשלמות האנושית, ויבוא ליראה את השם. ע"ש. הרי שבסופו של דבר כל המצוות הן לשם ה'.

ומ"ש הרב כלי יקר שמה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו, הנה להלן (כו לא) אמר קרא "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה", ופרש"י: זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נח"ר בארצם שתהא שוממה מיושביה. ומקורו מתורת כהנים (כו לח). וכ"כ הרמב"ן (כו טז) וז"ל: וכן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. ע"כ. הרי שגם הגויים לא יעבדו בה [וכן מצינו בכותים כמבואר במלכים ב' (פרק יז פסוק כד והלאה) שבתחילת שבתם בא"י לא יראו את ה' וישלח ה' בהם את האריות עד שיראו את ה'. ואף שמבואר שם (בפסוק מא) שבסופו של דבר המשיכו לעבוד את פסיליהם, וביאר רש"י (שם פסוק לד) שלא היו מקיימים את התורה כחוקותם וכמשפטם שהיה עליהם לעשות משנתגיירו, אלא כמו שהורה להם הכהן שהיה מן השומרונים. מ"מ אפשר ששמרו את מצות השמיטה כשם ששמרו את השבת והמועדים [כמו שכתבו במכתבם לאנטיוכוס אפיפנוס, והובאו הדברים בס' אוצר ישראל (ערך כותים דף רסט סע"ב). וע"ע בס' כרמי שומרון (עמ' ה ועמ' יא הערה ד ועמ' כה-כח וריש עמ' פח ועמ' צד אות כב)]. ואף שבס' אוצר ישראל (שם דף רעא ע"ב) הוכיח מדברי התוספתא (שביעית פ"א ה"ד, והובא בירושלמי שביעית פ"ג ה"א) שהכותים לא שמרו שביעית, מ"מ אולי היינו דוקא בזמן המשנה, ושמא בזמנים אחרים קיימוה. וע"ע בס' כרמי שומרון הנ"ל (עמ' כ ועמ' כב ועמ' עה הערה א)].

ובס' הבתים (מצוה קל) כתב בטעם המצוה: ענין שמיטה והיובל הוא להתחזק אמונת החידוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות שבעה שבועות תספר לך, בחדשים בחדש השביעי ר"ה ויוה"כ ורובו קדוש וכו', בשנים והוא השמיטה, בשבע שבתות שנים והוא היובל וכו', וענין השמיטה בשנה השביעית לחזק ענין שבת בראשית וכו' לזכר אמונת החידוש כאמרו ושבתה הארץ שבת לה'. ע"כ. וכן הביא טעם זה בס' החינוך (מצוה פד). וכן נראה ממ"ש במדרש הגדול כאן.

וכתב עוד בכלי יקר וז"ל: ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו. וכ"כ מהרי"א, והוסיף עוד נופך משלו. וגם זה רחוק מכליותי, כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא, כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם, ואם הוא לא יועיל, מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים. ע"כ.

וי"ל דהן אמת דבספר העיקרים גופיה (מאמר ג פכ"ו) כתב בטעם השבת שהוא להורות על חידוש העולם כדאיתא בהדיא בקרא. ע"ש [וכ"כ הרמב"ם במו"נ (ח"ב פל"א). ע"ש. וכ"כ גם בס' הבתים ובס' החינוך שם]. אולם ההרגל בד"כ מקהה את הרגש ולכן חוץ ממצות השבת צוה הקב"ה על שנת השמיטה אחת לשבע שנים, שכן הדבר הבלתי רגיל עושה יותר רושם בנפש האדם מאשר הדבר הרגיל. וכעין זה ביארתי בס"ד דברי הש"ס (ברכות ה ע"א), עי' בחי' לשם.

ובס' מנחת עני הנ"ל כתב שכולם הסכימו שטעם המצוה לזכור ימי חלדו כי ימי חיי האדם שבעים שנה, לכן קבע לנו הבורא כל הדברים במספר שבעה. ע"ש. ועי' במש"כ להלן בשם הרשב"א.

ובס' החינוך (מצוה פד) כתב עוד בטעם המצוה שהיא כדי לקנות מדת הבטחון. ע"ש.

ועתה ראיתי בס' רבי אברהם סבע (עמ' כד) בשם ס' צרור המור למהר"א סבע (פר' בהר דק"ד ע"א) שכ' בטעם השמיטה והיובל בזה"ל: שנת השמיטה והיובל ב' שנים רצופות, באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים אחר שאין זורעים וקוצרים, ואומר מה אוכל ומה אשתה, כדי שידע צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה כו', באופן כשהעשיר יראה עצמו בעושרו יזכר הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל, ויאמר אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי, והייתי בצרה וצוקה בצער ובדאגה, והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה, מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם ופורש אין להם. ע"כ.

גם ראיתי למהר"י קארו ז"ל בס' תולדות יצחק (פר' בהר) שהאריך בענין מצות השמיטה, וכ' שטעמה הוא שנזכור את ימות המשיח שבהם לא נצטרך לחרוש ולזרוע. ע"ש. ועי' בדברי רבינו בחיי (כאן) שכ' שע"ד הקבלה השמיטה היא כנגד העוה"ב שאחר התחיה. ע"ש. וכן הוא בפי' הרקאנטי (כאן) בשם החכם רבי עזרא ז"ל. ע"ש. וע"ע ברמב"ן עה"ת (כאן).

וראיתי גם בספר הכוזרי (מאמר ב אות יח) שמנה בין מעלות א"י שיש לה שבתות (ועי' בהכוזרי המפורש שם). הרי שלסברתו מצות השמיטה היא לכבודה ולמעלתה של א"י.

ועתה ראיתי בס' לב אליהו למהר"א לופיאן ז"ל (בקו' זכרון צבי לבנו שבסוף חלק שמות עמ' רעג ד"ה ושבתה) שכ' וז"ל: אל תחשוב ששנת השמיטה היא למנוחתך הגופנית, או לטובת הארץ שתחליף כחה, אלא שבת לה', כל השנה השביעית שנה של עבודת השם, שנה שלימה שתוכל להקדיש כל ימיך ולילותיך לתורה ולתעודה ולעליה ביראת שמים ובמדות טובות, שבת שבתון שנה של תשובה כמו יום הכפורים דכתיב ביה שבת שבתון, וכמו שיש לך יום השביעי בשבוע שבת יום אחד קודש לה', כן יהיה לך כל שנה שביעית קודש לה'. ע"כ. וכ"כ בספר חן טוב למהר"י בדיחי ז"ל (פרשת בראשית עמוד עא) בשם המפרשים. ע"ש. וכ"כ בס' בני שלמה למהר"ש אמסלם כאן. ע"ש. וכ"כ בס'  מים עמוקים (פרשת בהר) שטעם המצווה כדי שיהיו פנויים לתורה. ע"ש. ועי' בגליונות קובץ דברי חפץ (גליון ג עמוד קלז). 
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תה)].

אמור (כד י), ויצא בן אשה ישראלית וגו׳.

ואיתא בתו״כ (פרשתא יד ה״א): מנין יצא, מבית דינו של משה, שבא ליטע [כצ״ל] אהלו בתוך מחנה דן, אמר להן מבנות דן אני, אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, ועמד וגידף. ואיתא עוד שם (ה״ה): ויניחוהו במשמר, ולא הניחו המקושש עמו, ושניהם היו בפרק אחד.

וכ׳ בפי׳ הר״ש משאנץ על התו״כ (שם ה״ד): ושניהם היו בפרק אחד, והקשה הה״ר הלל מארץ יון, דהכא משמע שהיה מעשה זו בשנה שניה, שהיו הולכין בדגלים, ואילו בספרי תניא בפרשת (כצ״ל) מקושש ויהיו בני ישראל במדבר בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו את השבת אלא שבת ראשונה ושניה בא זה וחלל. ומפרש כי בספרי גרס בט״ס, וה״ג לה, שלא שמרו את השבת אלא שנה ראשונה, ושניה חללו. ועל כרחנו בשניה היה כדמוכח הכא וכו׳. ע״ש. ועי׳ בפי׳ רבינו הלל לספרא (פרשתא יד ה״ה ד״ה ושניהם, ובענף הלל שם אות נב, ובקובץ הערות שבסוה״ס דף עד ע״א ד״ה על עסקי) ולספרי (מהדורת תשמ״ג פר׳ שלח עה״פ ויהיו בני ישראל במדבר ד״ה ושניה, ובחלופי נוסחאות שם אות נג, ובענף הלל שם אות פג).

ובס׳ שערי אהרן כאן הביא דברי רש״י שקילל כי בא ליטע אהלו במחנה דן ולא הניחוהו, והקשה דמזה מבואר שהמעשה אירע בשנה שניה שבה נצטוו על הדגלים, ואילו ברש״י פר׳ שלח איתא ששבת שניה בא מקושש וחללה, ותירץ בשם הריב״א שגם לפני פרשת דגלים היו חונים כמו שציוה יעקב אבינו לבניו. ובשערי אהרן כאן הביא גם מש״כ רש״י דלרבי ברכיה המקלל לגלג על לחם הפנים שלא עשוהו עד שנה שניה, ותירץ בשם הרא״ם שציווי לחם הפנים היה כבר בשנה ראשונה. ושוב הביא דעת התוס׳ (ב״ב קיט ע"ב ד"ה אפילו) והרב פנים יפות כאן שמקושש היה לאחר מעשה קורח. ע״ש. וע״ע בדברי החזקוני (כאן פסוק יב) ובגור אריה ובלבוש האורה ובנחלת יעקב ובבאר בשדה כאן. 

וכ׳ עוד בס׳ שערי אהרן (שלח טו לב) להאריך בדעות המפרשים בזה, והביא מדברי עמק הנצי״ב על הספרי (פר׳ שלח דף נו ע״ב) דתנאי היא מתי אירע. והביא גם מס׳ יריעות שלמה למהרש״ל שמצא בס׳ ישן נושן מוכתב על קלף שחיבר גדול בדורו פירוש על ספרי שכתב דט״ס הוא בספרי וצ״ל שלא שמרו אלא שנה ראשונה, ובשניה חללו. עש״ב. והם דברי רבנו הלל הנ״ל. גם בס׳ משך חכמה כאן כ׳ דתנאי היא. ועי׳ בהערות המו״ל שם. וכבר קדמם מהר״י נג׳אר ז״ל בס׳ אהלי יהודה על הספרי (דף לד ע״א ד״ה פ״ז). ע״ש. וע״ע בספרי דבי רב על הספרי (פיסקא קיג). 

       ואומ׳ר מן החד׳ש ראיה שלאחר מתן תורה אירע מעשה המקלל, שכן איתא בתו״כ (שם ה״ב): ויקוב בן האשה הישראלית את השם, זה שם המפורש ששמע מסיני. ע״כ. הרי להדיא שאירע לאחר מעמד הר סיני. 

אמור (כא יג), והוא אשה בבתוליה יקח.

ובס' שדה צופים (מנחות קי ע"א ד"ה וטעם) כ', שסמכו בזה למה שאמרו באבות (פ"ה מכ"א) בן י"ח לחופה, "והוא" בגימטריא י"ח. והוא בבעל הטורים כאן.

ובס' פתח אליהו כ', כי ר"ת או ס"ת של תיבות הפסוק "והוא אשה בבתוליה יקח" בגימטריא י"ט, לומר דמתחילת י"ט שהוא סוף י"ח ישא אשה. והו"ד בס' חכמת שלמה למהרש"ס פרץ (פר' אמור הערה ב). ע"ש. וע"ע בקובץ אור תורה (ניסן תשס"ב עמ' תנז הערה ד) ובקובץ כתר מלוכה (גליון א דף י ע"ב). ועי' במגיד משנה (פט"ו מהל' אישות ה"ב) דבן י"ח לחופה, היינו בתחילת י"ח. ובאוצר הפוסקים (סימן א אות יג) הביאו ד' האחרונים דבן י"ח לחופה היינו בסוף י"ח. ע"ש. וע"ע בנמוקי מהרא"י (הנדפס בסוף הרמב"ם, פט"ו מהל' אישות ה"ב) ובמעשה רקח על הרמב"ם (שם) ובהגהות הרש"ש (כתובות נ ע"א ד"ה בר) ובילקוט שנויי נוסחאות (שבסוף הרמב"ם הוצאת פרנקל) ולמהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם ובס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' שטז) ובס' עלי זבח (עמ' יג).

אמור (כא יג), אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא בעמיו.

   עי' בטעם המצוה בס' החינוך (מצוה רסג) ובמושב זקנים (ה"ד בס' שערי אהרן). ונראה עוד לומר שמכיון שעליהם ללמוד וללמד התורה לעם ישראל [כמאה"כ (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואיתא בב"ר (פר' פ): עתיד הקב"ה ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין, ולאמר להם: למה לא יגעתם בתורה, לא הייתם נהנים מכ"ד מתנות כהונה. ע"כ], לכן אל לו להתעסק בדברים אחרים, וכמו שאמרו בירושלמי (פסחים פ"ג ה"ז) המבלי אין קברים בקיסרי שלחתיך לטבריא. ועי' בס' ירושלמי כפשוטו שם. שכן ההצלחה בלימוד התורה תלויה בקביעות לימודה, ושלא להפסיק לדברים אחרים, וכמו שאמרו באבות (פ"ג מ"ט) שהמפסיק ממשנתו באומרו מה נאה אילן זה ה"ז מתחייב בנפשו. 

קדושים (יט לב), מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.

איתא במדרש פליאה: כשעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה כותב מפני שיבה תקום. אמר ליה, מאי מילת תקום. אמר לו הקב"ה: קום בתולת ישראל (עמוס ה ב). וביארוהו בס' זכרון מנחם (אות שפח) ובס' מאמר פליאה למהר"ר בן דוד ז"ל ובס' חכמת שלמה למהרש"ס פרץ ז"ל (ובהערה שם ע"פ הבא"ח, ודלא כדמשמע מדבריו שבבא"ח כתב לבאר מדרש פליאה זה).

     ואפשר לבאר עוד דהוקשה לו למשה האם צריך לעמוד מפני אשה חכמה בתורה, וענה לו: קום (מפני) בתולת ישראל, שאף מפני בתולה יש שצריך לקום מפניה, וכגון שהיא חכמה, וכמ"ש הפוסקים (עי' בשדי חמד מע' הא' כלל שטו). [נדפס בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תה)].

קדושים (יט יח), ואהבת לרעך כמוך.

   וראיתי להרב יהודה לוי נר"ו (מח"ס שערי תלמוד תורה) במאמרו בקובץ המעין (טבת תשע"א עמ' מה) שכ' ששייכת מצות ואהבת לרעך כמוך גבי רשע. וזה דלא כד' הרמב"ם והשו"ע [עי' במקורות שהובאו במנחת חינוך (מצוה רלח ומצוה רמג) ובהערות המו"ל בס' מנ"ח הנד"מ, ובס' שערי אהרן כאן].
   ומה שיש להקשות ממה שהביא ראיה הרב לוי נר"ו מדינא ד"ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה" (כתובות לז ע"ב ובכ"ד), ביאר מהר"י פירלא ז"ל בביאורו לסה"מ לרס"ג (מצוה יט) דהיינו דוקא בשעת מיתה שאין תועלת יותר לשנאה. ומש"כ בס' בית יחזקאל (דף עא ע"א) לבאר דשאני המומתין שמתודין. ע"ש. יש להעיר עליו מסוטה שאף בה נאמר דין זה (בסוטה ח ע"ב) אף שאינה מתודה.

קדושים (יט יח), לא תקם ולא תטר את בני עמך.

שאל מהר"ר גמליאל הכהן רבינוביץ (מח"ס גם אני אודך): למה לא נזכר בשו"ע האיסור לדבר לשון הרע? והשיבו מהר"ח קנייבסקי נר"ו (מח"ס שיח השדה ועוד): למה לא נזכר דין נקימה ונטירה? ודבריהם נדפסו ברבעון קרית ספר (גליון יח עמ' קד). ושמעתי ממהר"מ מאזוז נר"ו שבספרו מקור נאמן כתב ליישב, שבהלכות אלו, כמו בהלכות יסודי התורה, הלכות דעות והלכות תשובה, סמך מר"ן על מה שכתב כבר הרמב"ם ולא ראה צורך לכתוב ההלכות שוב. עכ"ל. ובמגן אברהם (סימן קנו אות ב) הביא להלכה הדינים הנ"ל. גם במשנ"ב (שם אות ד) הביאם, וכתב בסוף דבריו שיש כמה מצוות תדיריות שלא הובאו בשולחן ערוך.

       ויש ליישב עפמ"ש בשדי חמד (כללי הפוסקים סימן יג אות ה) שמר"ן לא מזכיר דין בש"ע כשפשוטים הדברים. ע"ש. והכא נמי איסור לשון הרע ואיסור נקימה ונטירה הם איסורים המבוארים להדיא בקרא וידועים לכולם. והאריך בכיו"ב מהרז"נ גולדברג נר"ו במכתבו הנדפס בקובץ המעין (ניסן תש"ע עמ' צז).

 [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תד)].

מצורע (יד ד), וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב.

ופרש"י: טהורות וכו', לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז, לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

         ואפשר לבאר שלכן ג"כ טובל הכל במים החיים, והם המטהרים כמ"ש בבעל הטורים, שכן המים רומזים לענוה כדאיתא בתענית (ז ע"א). והמים החיים רומזים לענוה יתירה, שכן למרות שבכוחם לעלות עד פני הקרקע, מ"מ לאחר מכן יורדים בענוה למקום נמוך. וזו יתירה היא על פני מים סתמא, שאין בכוחם לעלות כלל, ובמה יתגאו. והנה גם העפר הוא רומז לענוה, כמ"ש ונפשי כעפר לכל תהיה. והוא ממאה"כ (וירא יח כז) ואנכי עפר ואפר, שבתיבות אלו ביטא אאע"ה את ענוותו כדאיתא בחולין (פט ע"א). והתוי"ט (מע"ש פ"א מ"ג) ביאר דדוקא מים הנובעים מהקרקע מיקרי גידולי קרקע. ע"ש. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' א"ח (סי' רד על הכה"ח אות ב). ולכן מים חיים רומזים לקצה הענוה.

אולם ראיתי למהר"ל מפראג ז"ל בגור אריה שכ' ע"ד רש"י וז"ל: וא"ת למה מזכיר שני דברים כאזוב ושני התולעת, יזכיר השפל יותר. ויש לתרץ דודאי מתחילה יש להשפיל עצמו כתולעת, שהוא שפל מאוד, שיתרחק מן העבירה, שהיה מתחילה חוטא בגאוה, ואם לא יפרוש לצד אחר לאחוז במידת השפלות מאוד מאוד, לא יצא מידי חטאו, כי יחזור לידי גאות שלו, לכך יהיה מתחילה כתולעת, עד שיתרחק מן הגאוה ולא יהיה לבו גס עליו, ואח"כ יהיה כאזוב, ואין צריך להשפיל עצמו כתולעת, ולפיכך מקדים הכתוב שני התולעת ואח"כ האזוב כי השפלות יותר מדאי אין ראוי, כי כל מידה טובה בעולם יש לו מיצוע, ושני הקצוות אינן טובות, ועל דרך זה פירש הרמב"ם ז"ל בהקדמת מס' אבות (שמונה פרקים פ"ד) כי מי שחטא בגאוה כשיתקן דרכיו צריך לאחוז בקצה להשפיל עצמו יותר מדאי, עד שהוסר ממנו המידה המגונה, ואח"כ יעמוד בענוה, והוא גם כן שפלות, אלא שאין כל כך. כך יש לפרש. אמנם בפסיקתא שמשם דרשה זאת לא הזכירו שני תולעת, רק עץ אזוב, והוא נכון בודאי, ואין להוסיף על דברי חכמים. ע"ש. וה"ד הרמ"ז מהר"י טולידאנו ז"ל בס' אהל יעקב.

ולדברי מהר"ל ז"ל (אף לביאורו בדעת רש"י) אין להוסיף עוד מים חיים כסימן לשפלות, שכן אף האזוב ושני התולעת החשיבם כיותר מדי, ולכן גם בסו"ד העדיף את הגירסא שרק אזוב מסמל הענוה, כדי שלא יפול בשפלות כ"כ. ועי' בשו"ת הד"ר (סימן כט אות ט, דף טו סע"ד).

לכן לדברי מהר"ל ז"ל יש לבאר ענין המים החיים, שמכיון ששחיטת הציפור מסמלת את הפסקת דיבוריו, המצורע נשאר ללא דיבור כלל, ולכן אומרים לו לדבר בד"ת דוקא, שכן התורה נמשלה למים (כדאיתא בתענית ז ע"א), ו"חיים" היינו דיבור [כתרגום אונקלוס (בראשית ב ז) לנפש חיה, לרוח ממללא]. והוסיף הרב אליהו לוי נר"ו עפ"ד חז"ל [ה"ד רש"י ישעיה מא ד] 'מה תולעת זו אין כוחה אלא בפה, כך ישראל' שכוחם בפיהם בתפילתם ובתורתם, ולזה מרמז שני תולעת.

ובעיקר דברי מהר"ל ז"ל, יש להעיר ממה שדוד המלך בעניוותו החשיב עצמו כתולעת כדאיתא בחולין (פט ע"א) בהסבר דבריו בתהלים (כב ז) ואנכי תולעת ולא איש. ולדברי מהר"ל ז"ל בריש דבריו שכשחטא בגאוה עליו ללכת עד הקצה האחר [וכ"כ בשער הגלגולים (דף מט ע"ב ד"ה גם אני ודף נא ע"א ד"ה בענין הדגתי וד"ה יום אחד חזר לשאול)], יש לומר שכן הוא בכל מלך, שנסיון הגאוה אופפו באופן תמידי, ולכן הזהירתו התורה (שופטים יז כ) לבלתי רום לבבו מאחיו (ועי' בדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מלכים ה"ט), ולכן עליו לאחוז בקצה השפלות כדי לאזן את נסיון הגאוה התמידי שיש לו. ובספר המצוות להרב צמח צדק ז"ל (מצות מינוי מלך דף קח ע"א) כ' וז"ל: והנה המלך בעצמו בטל לאלהות, וכמ"ש דהע"ה אם לא שויתי ודוממתי (תהלים קלא ב), דהיינו שנגע הביטול לה' כ"כ בלבבו עד שגם בגשמיות לא הי' יכול להרים עיניו ולהגביה לבו בבחי' יש ודבר מה אלא היה כמו בחי' דומם שאין לו תנועה וזהו העיקר במלך שמחמת זה נק' מלך שהוא מרכבה למדת מלכותו ית' שבאצילות וידוע דפי' מרכבה הוא בחי' הביטול כמו ביטול המרכבה לגבי הרוכב. ע"ש [והוא כמ"ש באגרת התשובה למהר"ז בעל התניא (פ"ז דף צז ע"א) עה"פ (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, שלבו של דהע"ה היה נשבר ונדכה. ועי' בקו' הערות וביאורים (ג' תמוז תש"ע). ויבואר בזה דברי מדרש תהלים (מזמור א) שהקב"ה העיד עליו שהוא איש 'כלבבו' דוקא. ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על תהלים (מזמור א אות ב)].

והנה בהערות המו"ל על ספר גור אריה הנד"מ (באות לט) כתב שדברי מהר"ל ז"ל תואמים למש"כ הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ד) שאף החסידים נוטים במידה זו מעט מנקודת המיצוע לצד הענוה. והעיר שהוא דלא כדברי הרמב"ם ז"ל בהל' דעות (פ"ב ה"ג) שבמידת הגאוה יש להתרחק ממנה עד הקצה האחר. ע"ש. והנה גם בהל' דעות הרמב"ם סתר דבריו בזה למש"כ בפ"א, ועי' בס' המפתח שם שהביא מד' האחרונים בזה. ועי' בשערי קדושה למהרח"ו (ח"ג שער ד) ובכתבים למהר"י קאפח ז"ל (ח"א עמ' כד והלאה) ובקובץ הערות וביאורים (ויק"פ תשנ"ט במאמר בענין שמינית שבשמינית לת"ח) ובקובץ המעין (תשרי תשע"ב עמ' עג) ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' קרח תשע"ג עמ' כ) ובמש"כ בס"ד בחי' פר' ויקרא (א א).

ובס' המפתח שם הביא שיש שביארו דעת הרמב"ם שכוונתו באומרו "עד קצה האחרון", היינו "עד ולא עד בכלל". ואולי היינו כדברי חוקרי זמנינו האומרים שלכל אדם חייב להיות בטחון עצמי. ואפשר לדחות שאף הבטחון העצמי הרצוי לא יהיה ע"ד כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (עקב ח יז), אלא שהקב"ה הוא הנותן לי כח לעשות חיל (שם יח), ומכיון שאין דבר העומד בפני הרצון, א"כ יש ביכולתי לעשות כל דבר ולהגיע לפסגת ההצלחה, שכן אין דבר העומד בפני רצונו ית'. וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף ל סע"ב אות קמט).

ואולי י"ל שהגאוה הנצרכת היינו כדברי רבינו יונה ז"ל בשערי העבודה וז"ל: הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדולתם וכו', ויצא לו מזה כי כאשר יתאוה תאוה וכו', ישיב לנפשו ויאמר אדם גדול וחשוב כמוני היום שיש בי כמה מעלות טובות וכו', איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וכו'. ע"ש. וע"ע בחפץ חיים עה"ת (הפטרת בחוקותי עמ' קפד) ובס' לב אליהו על בראשית (בשביבי לב שבסוה"ס סימן קס) ובס' עולם הישיבה (עמ' קכא והלאה) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ה עמ' קיג הערה כט) ובקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א בסופו). ועוד יש אופנים של גאוה הנצרכת, עי' בס' אזנים לתורה (חקת כ טז ד"ה וישלח), ובס' רב טוב (פרשת כי תצא עה"פ לא תלבש שעטנז, בסופו).

       ויש להוסיף בזה שהכהן דוקא צריך לצוות למיטהר על הדברים האלה, שכן היתה לאהרן ענוה יתירה (כמ"ש באוצר הפרשה ר"פ בהעלותך), ומסתמא לימדה לבניו, ואיתא (ב"ב ס ע"ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. וכמו כן גבי לימוד התורה שהוא התיקון הנצרך שידבר בד"ת דוקא, מצינו שעל הכהנים נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואיתא בב"ר (פר' פ): עתיד הקב"ה ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין, ולאמר להם: למה לא יגעתם בתורה, לא הייתם נהנים מכ"ד מתנות כהונה. ע"כ. 

[לשמיעת הדברים: כאן
לצפיה: עי' כאן].

מצורע (יד א), זאת תהיה תורת המצורע.

ואיתא בויק"ר (פט"ז סימן ב): ד"א זאת תהיה תורת המצורע, הה"ד (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודקין עליה. ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה וכו', הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב. אמר ר' ינאי, אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיע וכו'.

         והנה מפרשי המדרש התחבטו בביאור דברי רבי ינאי שכל ימיו לא ידע להיכן פשוט הפסוק, עי' בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף ובאמרי יושר ובליקוטים שבגליון המד"ר (הוצ' וגשל) ובס' אהלי שם על תהלים (פרק לד). ועי' בס' אוצר הפרשה (ר"פ מצורע) מש"כ ליישב. וכ"כ ליישב בקו' למען ידעו (דף כ ע"ב) בשם הרב חיד"א בס' ראש דוד. ומש"כ בליקוטים (שם) לבאר דשאני הרוכל שאמרו בהתרגשות וכו', כן אמר גם מו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) בשם מהר"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל (מח"ס חדושי רבי ראובן ועוד).

         ובחי' הרד"ל ביאר וז"ל: אפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים, וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה, ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו. ע"כ. והו"ד בענף יוסף. ע"ש.

         ולכאורה צ"ע, שכן הרוכל אמר בפירוש גם "סור מרע ועשה טוב", ורק השמיט בקש שלום ורדפהו. ויש ליישב לדברי הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שכ' שהמדבר לשה"ר מעביר את כל מצוותיו למי שדיבר עליו ולוקח ממנו את כל עוונותיו. וכ״כ בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כד) בשם ס׳ אורחות צדיקים (שער ענוה) [וע"ע בס' קהלת משה למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (ח"א דף ו ע"א אות ו), ובס' ויבחר משה (דפו"ח עמוד רו ד"ה אמרו הא'), ולמהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס כנסת יעקב ועוד) במאמרו בקו' אור ישראל (גליון מ עמ' ק והלאה), ובס' אוצר הפרשה (שם), ובקו' כאיל תערוג (גליון ר דף כד ע"ב אות קי) מש"כ בזה. והאריך בזה בקובץ אור תורה (גליון תקצב סימן קנז). ועי' במה שביאר בטעם הדבר מהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו ח"ד (עמ' ריג-ריד). ועוד אפשר לבאר עפ"ד מהרח"ו ז"ל בס' שערי קדושה (ח"א ש"ב) שכ' שיש ארבעה יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם, אשר באמצעותם יקוימו או יתבטלו התורה ותרי"ג מצוות, ובהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וכו', והם יסוד האש שממנו נמשכת הגאוה וכו', ויסוד הרוח שממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה, וא' מתולדותיו לשה"ר, ויסוד המים שממנו תאות התענוגים ותולדתיו הקנאה והחמדה, ויסוד העפר שממנו מדת העצבות ותולדתה העצלות לקיים התורה והמצוות. עש"ב. והמדבר לשה"ר נכשל בד' היסודות, שכן העניו יחשוב מי אני שאדבר על חבירי, והרי איני מגיע לקרסוליו. ויסוד הרוח הרי כתב להדיא מהרח"ו שתולדתו לשה"ר. וגבי יסוד המים הנה המדבר לשה"ר, בד"כ הקנאה מדברת מתוך גרונו. ולענין יסוד העפר, הנה האדם שהוא שמח לא חושב על נגעי זולתו, וכמו כן האדם שהוא פעיל ולא עצל, לא יבזבז זמנו לריק בדיבורים על זולתו. ולכן הדובר לשה"ר שנכשל בד' יסודותיו שבהם תלויים כל תרי"ג מצוות, כל מצוותיו הינם לריק ולבהלה]. ולכן אמר הרוכל שדוקא אם נוצר לשונו יוכל לשמר מצוותיו וכדאי לו לסור מרע, דאל"ה אפי' אם יסור מרע ויעשה טוב כשיגיע לדין של מעלה ימצא עולם הפוך ויהיו מעשיו לריק ויגיעו לבהלה. ואמרתי דבר זה למו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) והנאהו.

תזריע (יג ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת.

כתב בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (עמ' נא) וז"ל: יש חילוק בין בני אדם, יש מי שהוא חסיד וקדוש, וחטא חטא א' או ב', כשבאה הטומאה של החטאים ליכנס בחוטא ההוא, אז קדושה שבו דוחה הטומאה לחוץ, ונראית על פניו חבורות ונגעים, אבל מי שהוא טמא גמור אף שחוטא אין נגעים ניכרים בפניו, דמין במינו אינו חוצץ. ובזה יתורץ מה שאמר הכתוב אדם כי יהיה וכו' והיה בעור וכו', דקשה הרי קיי"ל השם המשובח מהשמות הוא שם אדם, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סא ע"א) אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם, וא"כ בצרעת הו"ל להזכיר שם אנוש או גבר או איש, ולמה הזכיר אדם וכו'. ולפי דרכינו ניחא, דכל מי שהוא חסיד וקדוש ונקרא אדם הוא שניכרים על פניו הנגעים כמ"ש, דהקדושה המרובה שבו דוחה הטומאה לחוץ, אבל אוה"ע וכו', ואפילו ישראל אין נגעים ניכרים אלא במי שהוא אדם וגדול וכו'. ויסגירנו ז' ימים, והטעם וכו'. ע"ש. והוא מדברי מהר"ם אלשיך בס' תורת משה (ר"פ תזריע לאחר השאלות).

ונראה לבאר דה"ט שטעון הסגר מפני עיה"ר, שכל הרואהו יאמר שניכר על גופו שאדם גדול הוא, ויבוא לידי סכנה.

ולדבריהם יש לבאר גם מה דאיתא במדרש פטירת משה [המובא בילקוט שמעוני (פר' וילך רמז תתקמ) ובס' אוצר מדרשים ח"ב (דף שסז ע"ב)]: אמרה לפניו [נשמתו של משה], רבש"ע וכו' ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה וכו' ולא היה בו צרעת מעולם, בשביל כך אני אוהבת אותו וכו'. ועי' בזית רענן שם ובמש"כ בס"ד בחי' פסחים (קי ע"א). ולכאורה קשה, וכי ברשיעי עסקינן, שכן צרעת היא עונש על שבעה דברים כדאיתא בערכין (טז ע"א). ולהנ"ל מיושב, שכן צרעת היא רק לצדיקים שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה. 

[נדפס בחלקו בעלון פני חמה (תזריע תשע"א)].

תזריע (יב ד), ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה, בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה.

         וכתב הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמ' מא) שרמוז בזה מה שאין אומרים תחנונים בל"ג בעומר שאז פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא, והכי פירושו: בל"ג בעומר שהוא 'שלושים יום ושלושת ימים' – 'תשב בדמי טהרה' 'תשב' היינו תפסיק המיתה של הצדיקים שהם נקראים קודש וטהרה, ומכאן ואילך 'בכל קודש לא תגע' דהיינו התלמידי חכמים הנקראים קודש מיום ל"ג ואילך לא תגע בהם המיתה. עכ"ל.

         והמו"ל אחי ידידי כמוהר"ר יוסף נר"ו כתב להגיה בדבריו 'תהיה' במקום 'תפסיק'. אולם נראה שהרמ"ז ז"ל כיון בזה למה שכתב רש"י כאן שאין 'תשב' אלא לשון עכבה, והתעכבה ונפסקה ביום ל"ג מיתת תלמידי ר"ע. וכנראה אחי ידידי נר"ו מיאן בזה שא"כ אין מובן למ"ש בדמי, והול"ל דמי בלא בי"ת.

         ואפשר להוסיף בהקדם מש"כ מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) במאמרו שנדפס בקובץ אור תורה (גליון תקנא עמ' תתכא) בשם החוקרים, שמתו תלמידי ר"ע בהיותם חיילי בן כוזיבא, ומתו במלחמה עם הרומאים, וכבר התחילו בזמן בן כוזיבא בבניית המזבח, ואם היו מסיימים בנין בהמ"ק לא היה נחרב שוב לעולם. ע"ש. וע"ע בדבריו בקובץ כתר מלוכה (גליון ו עמ' יב-יג), ובקונטרסו בית נאמן (פרשת מטו"מ תשפ"א), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון ד"ש דף מז ע"א). וע"ע בקובץ אור תורה (גליון תקצא סימן קמט מכתב י) ובס' תורה שבעל פה למהר"י ענבל נר"ו (מהדורת תשע"ו עמוד עז) ובאתר יד מהרי"ץ ולהרב אורי שרקי נר"ו.

         ועפ"ז נראה לבאר תיבת 'תשב' כמאה"כ (יואל ד כ) ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור [וכן מאה"כ (תהלים קב יג) ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדור ודור], דהיינו שהם נלחמו 'בדמי טהרה' נגד הרומאים כדי שבהמ"ק יבנה ושוב לא יחרב לעולם, ומכיון שמתו התקיים הפסוק 'ואל המקדש לא תבוא' עד ביאת גואל צדק שיבנה בהמ"ק, ואף לפני שנבנה המקדש אין לנו ליכנס להר הבית כמ"ש הפוסקים, ולאחר מלחמת בן כוזיבא אסרו הרומאים עלינו לגור בירושלים (כמ"ש בס' אוצר ישראל ערך בר כוכבא. ועי' במש"כ בס"ד בחי' ר"ה לא ע"ב), וכל זה הוא 'עד מלאת ימי טהרה' עד שנטהר את גופנו ונשמתינו מעוונותינו וטומאתינו.

        ועוד אפשר לבאר קרא ד'בכל קודש לא תגע', שהפסיד בן כוזיבא במלחמתו כי נגע בקדוש עליון רבי אלעזר המודעי כדאיתא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה דף כד רע"ב).

        וראה עוד במש"כ בס"ד בגליון ספר הזכרון אעלה בתמר (עמוד ריד).

        [נדפס ברובו בס' טובת מראה להרמ"ז ז"ל (מהדורה שניה סימן עד הערה קלו)].

שמיני (י ט), יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו.

שאל מהר"ר שמחה בונם מפשיסחא ז"ל, הרי נאמר (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה, וכן נאמר (שם קד טו) ויין ישמח לבב אנוש, וא"כ מדוע מנעה התורה מן הכהנים שתית יין המעוררת את השמחה כשהם מכינים עצמם לעבודת ה' במשכן ובמקדש. והו"ד בעלון לקח טוב (בתחילת גליון אחרי מות קדושים תשנ"ט).

ולענ"ד נראה פשוט שהשמחה צריכה לבוא מעצם המצוה, ולא מדבר צדדי. ושו"ר להרב שפת אמת (הו"ד בס' אוצר חיים פר' שמיני) שכ' לבאר דצריכה להיות התלהבות עצמית ולא ע"י דבר אחר.

איברא שכתב הרב של"ה ז"ל (שער האותיות דף סא ע"א) וז"ל: ולכוונה זו יעשו ג"כ מקצת חכמי זמנינו י"ץ כי לפעמים אירע ששותים ושכרו דודים הרבה יותר מדאי, כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול רוח הקודש, כאמרם ז"ל (בפרק ע"פ) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה. ע"ש. הן אמנם שבשבת (ל ע"ב) ובפסחים (קיז ע"ב) איתא 'אלא מתוך שמחה של מצוה', אולם הרמב"ם (פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ד) כתב 'אלא מתוך שמחה' גרידא. ושו"ר בס' חלק לוי (שבת שם) העיר בזה מדברי הרמב"ם שם. ע"ש. והמהרש"א בח"א (שבת שם) כ' דלא גרסינן 'של מצוה'.

ואולי בזה נחלקו רש"י והרשב"ם, שרש"י (שבת שם) הביא לדוגמא של שמחה של מצוה את הכנסת כלה, ואילו הרשב"ם (פסחים שם) הוכיח מקרא דמייתי הש"ס 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'' שהכוונה בשמחה של מצוה היינו 'שהיה מתכוין שתשרה עליו שכינה'. ואפשר לבאר לדעת הרשב"ם דלא בעינן מצוה ממש, אלא שישמח בדבר של רשות כדי שלאחר מכן ישמח בעשיית המצוה. ועי' בס' תאוה לעינים (פסחים שם). ואולי זו דעת הרמב"ם שהשמיט 'של מצוה'. ובזה יבוארו גם דברי הרב של"ה ז"ל.

ועתה ראיתי בס' דברות משה (שבת ח"א סימן כו הערה פ) שהביא אף הוא ראיה מקרא ד'והיה כנגן המנגן' ששמחה לכוונת מצוה אף היא נחשבת 'שמחה של מצוה' [והוא כדברי הרשב"ם]. עש"ב. ומה שהקשה שם אמאי השמיט הרמב"ם מה דאיתא בש"ס להדיא 'של מצוה', י"ל שמכיון שהרמב"ם מיירי בנביא שמכוין דעתו לנבואה, ומביא נבל ותוף וחליל והוא מבקש הנבואה, וכמו שכתב שם להדיא, א"כ הן הן דברי הרשב"ם בביאור 'שמחה של מצוה'.

[נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תד)].

צו (ז לז), זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים.

         והנה מהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן ביאר כל פסוק זה על הלומד תורה, וכ' ש'לחטאת' היינו 'לא חטאת', שאין בו עון, 'ולאשם' שאין בו אשם, 'ולזבח' היינו 'לא זבח' שניצול מזביחת מלאך המות ומת בנשיקה, 'השלמים' שכל זה דוקא אם הוא שלם בתורה ובמצוות. ע"ש [ומה שכתב ש'לחטאת' היינו 'לא חטאת', מצינו כיו"ב במדרש תנחומא (סימן יד): אל תקרי כן, אלא זאת התורה לא לעולה, ולא למנחה, ולא לחטאת, ולא אשם, ולא מלואים, ולא זבח השלמים. ע"כ].

         ונראה עוד לבאר תיבת 'השלמים' ע"פ המבואר במדרש תנחומא (סימן ד): ולמה נאמר זבח שלמים. שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. היאך. העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת, ולא באשם, אלא בתודה. בא וראה, העולה היתה כלה כליל לאישים, והחטאת היתה דמה ואמוריה למזבח, ועורה ובשרה לכהן. אבל לישראל, לא היתה ממנה הנאה. וכן האשם. אבל התודה, היתה דמה ואמוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל. נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיה עושה שלום לכל. ע"כ. ואיתא עוד שם (סימן ז) שנקראו שלמים כי עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וכמו כן תנאי יש בלומד תורה שיזכה לכל ההבטחות האמורות עליו, שלא יחלל את השם, שכן המחלל השם מתביישים בו חבריו, אביו ורבו, וגורם שיתרעמו עליהם (כדאיתא ביומא פו ע"א), משא"כ המקדש שם השם משים שלום בין כולם. 

צו (ו ב), היא העולה על מוקדה.

מ' דמוקדה זעירא. ועי' במה שביארו בזה מהרמ"מ מקוצק ז"ל (ה"ד בס' מאוצרנו הישן עמ' רנו) ומהרש"ר הירש ז"ל בפי' עה"ת ומהר"ד ואעקנין ז"ל בס' דורש סמוכים ח"א (סמיכות ויקרא לצו, אופן ה בסוגריים, דף נג ע"ד) ומהרמ"ש שילל ז"ל בס' ששים אלף (בהמשך לאופן כג, עמ' סב). גם בס' דעת שלום על פרקי שירה (ח"א עמ' קפא) ובס' נרות שלמה (בהקדמה) ובס'  תורת משפחת דלויה (עמוד תסג) ובס' מצמרת הארז כתבו לבאר בזה. ע"ש. וראה עוד מה שביאר בזה מהר"ר ישראל שניאור נר"ו (מח"ס מעשה אפוד). ובס' פרשה מפורשה (ריש ויקרא) כ' שמנהג תימן הוא שהמ' דמוקדה היא רגילה ולא זעירא.

ומהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן כתב גם הוא בזה, ובביאורו הא' כתב וז"ל: יש לפרש על פי מה שפירש הרב ערבי נחל [ר"פ צו] בהא דאמרו רז"ל סוף מנחות מאי דכתיב (תהלים קלד א) הנה ברכו את ה' העומדים בבית ה' בלילות, אמר רבי יוחנן, אלו תלמידי חכמים העוסקים בלילה בתורה, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. ויש לתמוה נהי דקרא מיירי בודאי בעוסקים בתורה בלילה, מדאמר בהדיא 'בלילות', מ"מ עבודה מאן דכר שמה, ומנא ליה דמעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. ונראה לי [כצ"ל] דהוקשה לרבי יוחנן לשון דעומדים, ואטו אין עוסקים בתורה מיושב, לכך פירש דקאי אעבודה, כמו שדרשו רז"ל [רש"י (שופטים יח ה) מדברי הספרי והש"ס (סנהדרין פד ע"א וזבחים כג ע"ב)] לעמוד לשרת, אין שירות אלא מעומד, והכי קאמר קרא, ראה איך התורה יש לה מעלה יתירה על עבודת הקרבנות, דאילו עבודה ביום ולא בלילה, ואילו תורה נחשב לעבודה הנעשית בעמידה, ועוד זאת מעלה יתירה עלה שהיא גם בלילות, והוי כאילו מקריב כל הקרבנות כל היום וכל הלילה [וכן ביאר בזה בס' יפה תלמוד ח"ג (מנחות קי ע"א). ע"ש]. וזה יש לרמוז בתוה"ק, 'זאת תורת העולה' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה [כדאיתא במנחות שם], ועוד 'זאת היא העולה על מוקדה' ר"ל התורה היא העולה למעלה מהקרבנות הנעשות על מוקדה על המזבח לענין 'כל הלילה' שאינה זמן עבודה, ועסק התורה נחשב גם בלילה לעבודה [עכ"ל הרב ערבי נחל ז"ל]. ולכך אפשר באה מ' דמוקדה זעירא, לרמוז דהקרבנות זעירות על למוד התורה, והתורה היא העולה עליהם. ע"כ.

ויש להקשות בעיקר דברי הרב ערבי נחל ז"ל ממה דאיתא במגילה (כא ע"א) שמימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, ולכן קא מפיק קרא ללימוד התורה בלשון עמידה, והק"ל דמהיכא יליף לה דהוי כעבודה.

ונראה ליישב בהקדם מש"כ בס' ששים אלף הנ"ל (עמ' ז אופן כג) וז"ל: בפרקי אבות, אפילו א׳ שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה עליו וכו'. יש לדקדק, מאי שיושב, וכי בעמידה לא. אלא יושב מלשון עכבה ואשב בהר במסכת מגילה [כא ע"א], אם יושב ומעכב עצמו בעסק התורה בלי הפסק יום ולילה, אז שכינה שרויה עליו, לא אם רק לפעמים עוסק בתורה. ע"כ [ויש להעיר שבאבות (פ"ג מ"ב) שנינו שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר, וזכרונו הטעהו, שכן הוא בברכות (ו ע"א) שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו]. ולדבריו מיושב, שכן לימוד התורה בעמידה אף הוא צריך להיות דוקא בישיבה דהיינו לשון עכבה, ולכן לכאורה קשה אמאי מפיק ליה קרא ד'העומדים בבית ה'' ללימוד התורה בלשון עמידה, ועל כרחך לומר דבא לרמז דהוי כעבודה שהיא בעמידה.

ומה שיש להקשות ע"ד הרב ערבי נחל מדברי הכתוב (תהלים פד ה) 'אשרי יושבי ביתך', דקאי על עבודת בהמ"ק (כדאיתא בתרגום ובמפרשים שם), הרי דאפקיה קרא לעבודת בהמ"ק בלשון ישיבה. וי"ל ד'יושבי' דקרא אינם העובדים בבהמ"ק והולכים מיד, אלא על אלה השוהים ומתעכבים שם אף מחוץ לשעות העבודה, ולכן קאמר קרא עלייהו שאשריהם. ובאמת על עצם העבודה לא שייכא לישנא דישיבה, אלא לישנא דעמידה דוקא.

ועוד אפשר ליישב הקושיא ממגילה (כא ע"א) ע"ד הרב ערבי נחל ז"ל, דאיתא התם לאחר מכן: כתוב אחד אומר (עקב ט ט) ואשב בהר, וכתוב אחד אומר (עקב י י) ואנכי עמדתי בהר. אמר רב, עומד ולומד, יושב ושונה. ר׳ חנינא אמר, לא עומד ולא יושב, אלא שוחה. רבי יוחנן אמר, אין ישיבה אלא לשון עכבה, שנאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים. רבא אמר, רכות מעומד וקשות מיושב. ע"כ. וכתב רבינו חננאל דקי"ל כרבא (ועי' ברש"י עקב ט ט). ואפשר דלישנא דעומדים בבית ה' בלילות היינו על לימוד הקשות שבתורה, כמו שמצינו ביהושע (במגילה ג ע"ב) שלן בעומקה של הלכה [ועי' ברד"ק (יהושע ה יד) דקרא קאמר 'וילן יהושע בתוך העם', ולא 'בתוך העמק'. ומ"מ דרשו דהיינו בעומקה של הלכה], כי הלילה הוא זמן שבו אפשר להעמיק יותר, כי אין בו הפרעות והשקט שורר [ושו"ר שכ"כ טעם זה מהר"ר יצחק משה נר"ו באתר ישיבת כסא רחמים], ולכן כתב בש"ע (י"ד סימן רמו סכ"ג) שאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה [וע"ע בס' 'הלכות תלמוד תורה מש"ע אדה"ז' עם הערות מהרמ"ש אשכנזי ז"ל (פרק ד דף שטז ע"ב ד"ה לומד)]. ולכן כתב הרב ערבי נחל ז"ל דאטו אין עוסקים בתורה מיושב.

ומקו'ם י'ש ברא'ש לבאר עוד הטעם דמ' דמוקדה זעירא בכיוצא בזה, עפמ"ש מהר"י אלבאז בס' שבות יהודה עה"ת וז"ל: יתכן לפרש כל המקרא על מצות צדקה, שתיבת 'זאת' היא תרמוז על מצות הצדקה, וכמש"ה (ישעיה נו א) שמרו משפט ועשו צדקה, וכתיב בתריה אשרי אנוש יעשה זאת. ובא הכתוב לומר שזאת, הרומזת לצדקה, תורתה עולה למעלה ראש. ומהו עלוייה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', הכוונה שגדולה מצות הצדקה יותר מכל הקרבנות הנקרבים על מוקדה על המזבח וכמש"ה (משלי כא ג) עשו צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח וכו'. ע"ש. 

ואפשר להוסיף ש'העולה על' בגימטריא 'הצדקה' (עם האותיות והכולל), שכן הוא בקרא בה"א הידיעה דכתיב (ישעיה לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום. 

גם בזה אפשר לבאר הקשר בין הפרשה להפטרה [שכן כתב בטור (א"ח סימן תכח אות ח) בשם הפסיקתא שמבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה. וע"ע בהקדמת ספר אוצר ההפטרה לאאמו"ר נר"ו (ד"ה יתר)], שבפרשה מצינו כמה גדולה מצות הצדקה, וכן בהפטרה נאמר (ירמיה ט כג) אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ [וראה עוד בס' אוצר ההפטרה (עמוד קצ) מה שביאר הקשר שבין פרשה זו להפטרתה].

ועל פי הדברים האלה יש לבאר שלכן מ' דמוקדה זעירא, לרמז שהקרבנות הם פחותים ממעלת הצדקה. ואף שכבר נאמר שמצות הצדקה 'עולה על' הקרבנות, עדיין יש צורך במ' זעירא, שכן 'על' היה מקום לבארו שהוא לשון 'עם' כמו שמצינו שביאר רש"י (ויקהל לה כב).

ואפשר עוד לבאר הטעם דמ' דמוקדה זעירא, עפמ"ש באור החיים (ד"ה ובדרך רמז) וז"ל: ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו וכו', שאנו בני תורה משא"כ בכל האומות וכו', כנגד התורה אמר על מוקדה שנמשלה התורה לאש וכו'. ע"ש.

והנה בביאת המשיח יתקיים מאה"כ (ישעיה יא ט) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וכדברי הרמב"ם (פי"ב מהל' מלכים ה"ז וה"ח): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה וכו', ובאותו הזמן וכו', ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם" וכו'. ולכן מ' הרומזת למשיח זעירא, לרמז שהתורה הרמוזה בתיבת מוקדה עדיין קטנה היא ביחס לגודל תפוצתה בימות המשיח, ואות המ' רומזת גם לתורה שניתנה בארבעים יום [וכמו שכתב בס' ששים אלף הנ"ל (עמ' סב)].

      גם אפשר לבאר הטעם דמ' דמוקדה זעירא עפ"ד רבי לוי במדרש (ויקרא רבה פ"ז סימן ו) שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר היא העולה על מוקדה [ובס' פאר יעקב כ' להקשות אמאי נקט הכא ענין הגאוה. ע"ש. ויש לבאר עפ"ד הרב מראש אמנה ז"ל (ויקרא א ב) שעיקר הקרבנות הוא לבוא לפני ה' בהכנעה, וכדאיתא בקרא (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה. וע"ע בויקרא רבה (פ"ז סימן ב) ובס' שיח שרפי קודש ח"ה (דף לח ע"ד אות ד) ובס' אש דת ח"ב (עמ' תנו-תנז) ובס' תפארת משה (ס"פ יתרו)]. ולכן המ"ם זעירא לרמז שלא נענש על כל הגאוה שבו, שכן לרב (בסוטה ה ע"א) ת"ח צריך שתהא בו שמינית שבשמינית (ועי' בקובץ הערות וביאורים ויק"פ תשנ"ט במאמר בענין שמינית שבשמינית בת"ח), וא"כ יענש באש רק על מה שהוסיף על זה. ונרמז הדבר דוקא באות מ"ם הרומזת לת"ח, שכן התורה ניתנה במ' יום. 
      [נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תד), ובעלון פני חמה (צו תשע"א), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעח)].

ויקרא (א ב), אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ופרש"י, כשיקריב, בקרבנות נדבה הכתוב מדבר.

ובס' ברכת פרץ (ר"פ ויקרא) דן מדוע הקב"ה קבע דין קרבנות נדבה, דממ"נ, אם כדאי הדבר, שיקבענו חובה. וכן יש לשאול לגבי שאר מצוות קיומיות, שהינן רשות ולא חובה. ותירץ שהמצוות הקיומיות מביאות לאהבת ה'. ע"ש.

ושמעתי ממו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש הישיבה הגדולה כתר תורה במיקסיקו), שהן אמת שמצוות אלו מביאות לידי אהבת ה', אולם עיקר הטעם הוא מפני שמצוות אלו אינן שוות לכל נפש, כמו שמצינו בנזיר שיש שנקרא חוטא ויש שמגיע בזה עד למעלת רוה"ק. עכ"ד.

ולעד"נ לבאר באופן אחר עפ"ד הריטב"א בחי' (קדושין לא ע"א) ע"ד הש"ס שם שגדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה, וז"ל: פירשו רבותינו ז"ל טעם הדבר, שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה וזה אין שטן מקטרגו, ולפום צערא אגרא. ע"כ. ועי' בתוס' שם ובש"ך י"ד (סימן רמו אות ז). והנה שנינו באבות (פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה. וא"כ עיקר הקושי הוא במצוה הראשונה, שכן אלו שלאחריה נגררות מאליהן. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהיו בידיהם מצוות שאין היצה"ר מעכבם כ"כ מלעשותם, שהן המצוות הקיומיות, כדי שלאחר קיומם, יגרר ממילא לקיום המצוות החיוביות. וקילס אאמו"ר נר"ו ביאור זה.

והנה רבינו בחיי ז"ל ביאר הטעם שקרבן עולה קודם בפרשתינו לשאר הקרבנות, ועל דרך הפשט פירש כי העולה באה על המחשבה, והמחשבה היא ראשית הכל. ע"ש. ולדברינו יבואר הטעם שהזכיר בראשונה קרבן נדבה, שכן האדם בתחילת דרכו יקיים המצוות הקיומיות, ולאחר מכן יקל בעיניו לקיים גם המצוות החיוביות. 
[נדפס בחלקו בעלון פני חמה (ויקרא תשע"א). לשמיעה: ראה כאן].