ויצא (ל א), הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי.

         אמר לי מהר"ר משה מלכא ז"ל (ראש ישיבת אהל משה בבני ברק) שאמר לו מהר"ר ישראל אביחצירא ז"ל (אב"ד ארפוד), שיעקב אבינו שאמרו עליו חז"ל [ביבמות עו ע"א וב"ר פצ"ח סימן ד ופצ"ט סימן ו ומדרש תנחומא פר' ויחי סימן ט] שלא ראה טיפת קרי מימיו, כמו כן לאחר נישואיו לא הזריע כי אם להרות נשותיו. ולכן אמרה לו רחל 'הבה לי בנים', דהיינו שיזריע ועל ידי כן תתעבר, וענה לה יעקב שאין הדבר בידו, אלא הקב"ה מכוין כשתהרינה שיזריע. עכת"ד. ועי' בס' כרם ד"ל (פר' ויצא עה"פ ויאמר יעקב אל לבן וגו') שהביא דברי המקובלים שיעקב אבינו בא לתקן עוון אדה"ר בענין ג"ע ושז"ל. ולפי"ז מובן גודל פרישותו לאידך גיסא כדי להשלים התיקון. ויתירה מזו כתב בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן י ד"ה ואשר שאלת) כי יעקב אבינו ע"ה בשעת התשמיש לא היה לו תאוה גשמית בזה כי אם תאוה רוחנית נפשיית, ולא הרגיש במעשה, ולא חישב וצייר בדעתו בעת דבקות גופא בגופא את אשתו, וכאילו אותה שעה אינו משמש עם אשה. ע"ש.

         וראיתי בס' שערי אהרן (ויחי מט ג) שכתב בשם הרב פענח רזא ז"ל והריב"א ז"ל והרב אור החיים ז"ל בזה"ל: וראשית אוני. פרש"י, היא טיפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו וכו'. והקשה ר' ת"ם מאורליינש, דאמרינן [יבמות לד ע"א] אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. וי"ל שמיעכה בתוליה באצבעותיה וכו'. אמנם צ"ע, דאיך יתכן לפרש טיפה ראשונה ממש, שהרי כתוב בפרשת ויצא [כט לא] וירא ה' כי שנואה לאה וגו' ורחל עקרה ותהר לאה וגו', מדכתיב ורחל עקרה קודם ותהר משמע דהריון דראובן היה [כצ"ל] אחר נישואי רחל, והם היו אחר נשואי לאה ז' ימים, שנאמר [שם כז] מלא שבוע זאת. ע"כ [ועי' בס' כרם ד"ל (פר' ויצא עה"פ וירא ה' כי שנואה לאה וגו') שכתב שהתעברה לאה לאחר מכן מזרעו של ישקב שהטיל בה בלילה ראשונה, שכן ש"ז אינה מסרחת עד ג' ימים. ע"ש. ודבריו צ"ע, שכן עבר לפחות שבוע ימים עד שהרתה וכנ"ל. ואולי לכן כתב על דבריו מהר"ע יוסף ז"ל (מח"ס יביע אומר ועוד) בהסכמתו לספרו שיש להשיב על תירוצו]. ולדברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל מיושב, שכן בביאתו הראשונה אל לאה לא הזריע, כי אם לאחר מכן שהרתה הימנו [אלא שדברים אלו הם דלא כהזוהר הקדוש (בראשית דף רכב ע"ב) שכ' שבליל נישואיו ללאה נתעברה מראובן]. ושו"ר בהגהות יעב"ץ (יבמות עו ע"א) שג"כ כתב שלא הזריע יעקב בביאתו הראשונה אל לאה. וכן הוא בתוספות השלם עה"ת (ויצא ל כב סוף אות ב, ויחי מט ג אות י). וכ' עוד בתוספות השלם הנ"ל (ויחי מט יג אות יא) שברחל שהיתה יפת תואר לא מחזקינן כולי האי לומר שיעקב כבש מעיינו. ע"ש. ולדברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל כן היה דרכו כל הימים שלא להזריע כי אם בשעת ההריון.

         וראיתי במושב זקנים לבעלי התוס' (ויצא כט כה) שכ' שיעקב כבש מעייניו ולא בא על לאה בלילה ראשונה. והו"ד בתוספות השלם עה"ת (שם אות ה). והקשה בס' למיסבר קראי (בהערותיו למושב זקנים שבסוה"ס) שקרא בהדיא קאמר שבא אליה. וי"ל דכוונת בעלי התוס' היא שלא הזריע. וכנ"ל.

עוד ראיתי בס' למיסבר קראי (מהדו"ב בהערות לפי' רס"ג שבסוה"ס ויצא ל כב) כתב עה"פ 'ויפתח את רחמה' הנאמר גבי רחל, שאין לפרש שהיה רחמה סתום ולא נכנס בה הזרע כלל, דאולי בכה"ג חשיב השחתת זרע. וצ"ע. עכ"ל. ולדברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל י"ל שרחמה היה סתום ממש, ומ"מ לא היה השחתת זרע, שכן כבש מעיינו בבואו אליה.

ובעיקר דברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל יש להעיר מדברי שער המצוות להאר"י ז"ל (ר"פ בראשית) שכ' שאף כי היו נשותיהם עקרות, מ"מ לא נמנעו אברהם יצחק ויעקב מן הזווג בלי ספק כדי לברוא נשמות חדשות. ע"ש. והו"ד בקצרה בכף החיים (ר"ס רמ). וע"ע בשער המצוות (פר' כי תצא) מש"כ בזה. ויש לעיין האם גם בלא להזריע אפשר לברוא את הנשמות החדשות.

ועתה ראיתי בפי' הרד"ק (וישלח לה כב) שכתב שלאחר לידת בניו פירש יעקב מן האשה. ע"ש. ולכאורה מדברי האר"י ז"ל הנ"ל נראה דלא ס"ל הכי. 

ושוב הראני הרב מרדכי נר"ו שמקור דברי מהר"י אביחצירא ז"ל הוא מדברי הרב ש"ך על התורה (עה"פ וירא ה' כי שנואה לאה וגו') וז"ל: יש לנו קבלה שיעקב אבינו היו בו שתים עשרה טיפין להולדת שנים עשר בנין, וכשהיה משמש עם רחל הקב"ה שמר טיפתו, ומזה ידע שהיא עקרה, לזה אמרה לו רחל הבה לי בנים, שחשבה שלא היה גומר ביאתו כדי שלא תתעבר וכו'. ע"ש. ואולי צ"ל י"ג טיפין, שכן גם דינה נולדה לו. 
[נדפס ברובו בקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב).   לשמיעה: כאן].

ויצא (כח יג), "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך".

לכאורה קשה, אמאי לא קאמר נמי גבי יצחק "אביך". ועי' בבעל הטורים ובמעם לועז ובדעת סופרים מש"כ בזה.

וי"ל עפמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (ר"פ תולדות עה"פ ואלה תולדות יצחק וגו') שכ' וז"ל: ולע"ד נראה שבא הכתוב ליתן עצה טובה ללומדים, אם תרצה שיאמרו לך אשריך וטוב לך, הוא ע"י שתהיה עניו וכו', והילך ראיה מיצחק אבינו, הגם שהוא מדת הגבורה, ומידתו לא תניחהו להיות עניו, עכ"ז מצד שהוא בן אע"ה שהיתה מדתו חסד והיה עניו באמת כמ"ש ואנכי עפר ואפר כשהם מעורבים לא יועילו לכלום, לכן נתמתק ולכן נולדו יעקב ועשו האמורים בפרשה כמ"ש רש"י ז"ל, דהיינו מצד מדת הגבורה נולד עשו, ומצד מיתוק החסדים שלקח מאברהם אע"ה נולד יעקב אע"ה אשר ידו אוחזת בעקב ענוה יראת ה' וממנו יראו ויקחו מוסר. ועפי"ז יע"ן שיטת [כצ"ל] הכתוב, ואלה תולדות יצחק בן אברהם, דהיינו יעקב ועשו וכמ"ש רש"י ז"ל, וכי תימא מהיכן בא יעקב שהוא נחתן ותם יושב אוהלים, דבשלמא עשו בא הואיל ואביו הגבורה אמו אחות הארמי, אבל יעקב מאיזה צד בא, לז"א אברהם הוליד את יצחק, והוא מתוק הגבורות ע"י החסדים שלו, ועי"כ בא יעקב איש תם. וק"ל. ע"כ.

        ועפ"ז יבואר שאברהם הוא אביו הרוחני של יעקב יותר מאשר יצחק, ולכן קרא לאברהם אביו משא"כ ליצחק. ורק בזכות מדת החסד של אברהם שאחז בה יעקב הוא שהקב"ה בחר בו ליתן לו את הארץ, משא"כ עשו שאחז במדת הגבורה של יצחק אביו, ולכן לא נטל חלק בארץ. ושו"ר שכתב בדומה לזה הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ עמ' כד) בשם מהר"י פינטו ז"ל. ע"ש ובהערות (ועי' בס' שושני יעקב למהר"י פינטו). וכיו"ב כתב בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז בשם הזוהר הקדוש. ע"ש. וראה עוד בס' לך דוד למהר"ד הכהן סקלי.
       [נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפג). נדפס רובו בקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' ויצא תשע"א) ובקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב) וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד ו)].

ויצא (כח יא), וישכב במקום ההוא. ופרש"י: לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

         וכתב על דבריו הרמ"ז מהרי"ט ז"ל בס' אהל יעקב: פירוש, משום ד'וישכב במקום ההוא' יתירא, דכבר כתיב וילן שם, אלא ודאי לדיוקא אתא דכאן שכב וכו'. והא דלא פירש רש"י כדעת רבי נחמיה (בבראשית רבה פס"ח סימן יא) 'כאן שכב, אבל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב', כמ"ש (להלן לא מ-מא) 'זה לי עשרים שנה וגו' ותדד שנתי מעיני', אפשר דרש"י סובר דפשטא דקרא כת"ק אתי, דלרבי נחמיה דא היא תברתיה, דכיון דקרא בהדיא כתיב 'ותדד שנתי', יתורא ד'וישכב' דהכא למאי אתא. ולרבי נחמיה י"ל דהא דכתיב 'ותדד' הם סיפור דברים של לבן ליעקב, ועדיין לא ידענו אם אמת היה כדבריו, ולזה העיד עליו הכתוב כאן שכן היה. וק"ל. וע"ע בנחלת יעקב ובאור החיים ובמשכיל לדוד למהר"ד פארדו ז"ל.

         וק"ק וכי חשיד יעקב אבינו שאינו דובר אמת שצריך הכתוב לאמת דבריו, וקרא כתיב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב. והרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (וישלח לב כה ד"ה ויותר יעקב לבדו) אף רמז בזה הגימטריא של שם ישראל. ועי' במה שביאר בס' משך חכמה (חיי שרה כד יד) במידת האמת של יעקב אבינו.

         ולעד"נ לבאר דעת רבי נחמיה באופן אחר, כמו שכתב בס' באר בשדה דקרא ד'ותדד שנתי מעיני' על הרוב קאמר, דהא כתיב (להלן ל טז) 'ויבוא יעקב מן השדה בערב', וכן בכל לילה ולילה שהיה מקיים מצות עונה, פשיטא שהיה שוכב ומניח הצאן על שומר. ע"כ. ולדבריו י"ל עוד שהיה אפשר לומר שבדרך כלל היו לו שומרים שעזרו לו, שכן אין אדם יכול כ"ד שעות ביום כל יום ויום ללא הפסקה, וכוונתו באומרו 'ותדד שנתי מעיני' היתה שאם היה צורך לפקח, או שלא הגיע שומר הלילה וכדומה, היה הוא קם ממיטתו ומדיר שינה מעיניו למען שמירת הצאן כראוי, ולכן אמר קרא 'וישכב במקום ההוא', שלא שכב כלל במיטתו לישן שינת קבע, אלא היה מתנמנם כסוס בלבד כדי לשמור על צאן לבן.

         ועוי"ל שהיה אפשר לומר שאין הכוונה באומרו 'ותדד שנתי מעיני' שלא שכב במיטתו כלל, אלא שמרוב דאגתו ומסירותו לצאן לבן, אף בשוכבו על משכבו רעיוניו סליקו לדאוג ולחשוב אם שמר כראוי על הצאן, ואם אפשר לעשות יותר לשמור עליו כהוגן, ולכן שינתו היתה מקוטעת ולא נח כראוי, אף ששכב וישן. ולכן אתא קרא ד'וישכב במקום ההוא' לומר שלא שכב כלל.

תולדות (כח ט), וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה.

וכ' בס' עלינו לשבח (עמ' שסג) וז"ל: מעשה שהיה ביהודי שצעד באחת מסימטאותיה של מזרח ירושלים, ונתקל בתהלוכה של חתונה ערבית, וכיון שהיה זה בתקופה שבה אירעו פיגועים קשים, קילל (בלחש) את כל משתתפי התהלוכה בקללה נמרצת. היהודי בא אלי אח"כ ושאל האם עשה כראוי. והשבתי לו מתוך המדרש המובא על הפסוק שלנו "הטרידו הקב"ה בנשואי בת ישמעאל, כדי שלא ירדוף הוא אחר יעקב, ושלח אליפז, והתפייס בממון". מוכח מזה שלפעמים מגלגל השי"ת את טובתו של עם ישראל על ידי נישואיהם של בת ישמעאל לעשו, שמתוך טרדת הנשואין הם מרפים מהיהודים, ולכן אולי לא היתה זו הדרך הישרה לקלל את משתתפי החתונה הערבית. ע"ש.

ולענ"ד אפשר לדחות ראייתו, שכן הן אמת שהקב"ה מטרידם, והחתונה היא לטובתינו, אולם מהיכא תיתי שאין לקללם. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. איברא דממה שאמרו בב"מ (פה ע"א) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, מוכח שאין לקלל גוי. ודוקא לקלל רשע הוא דשרי, ואף איכא חיובא, וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בשו"ת יוסף אומץ (סימן יא אות ג ד"ה ועל הרב מהר"ם). ע"ש. ועי' למהר"א הכהן בס' מדרש אליהו (ורשא תרל"ח דף פא ע"ג) ולמהרמ"ח טריוואקס ז"ל בס' קהלת משה ח"א (דף י ע"ב) במש"כ בענין לקלל רשע. גם עיין בקובץ קול התורה (גליון עג עמ' תלו) בענין אי שרי לדבר לשון הרע על גוי. ושו"ר למהרה"ד סתהון ז"ל בס' ארוכה ומרפא (ערך קללה) שכ' שגם לגוי ומין אין טוב לקללם, וחיליה מהאי דריב"ל בע"ז (ד ע"ב). ובש"ס מתיבתא (ע"ז ח"א פניני הלכה עמוד ה) הביא דברי האחרונים בזה. וע"ע בס' בית יחזקאל - הל' דעות (דף סג ע"ב ודף סד ע"א ד"ה ומצאתי) ובקו' דעה חכמה לנפשך (עש"ק בא תשע"ג דף לה ע"א) ובס' סנסן ליאיר השלם (עמ' ג ועמ' תכא והלאה ועמ' תסא). ובס' תומר דבורה (פרק ב פעולה ח) כ' שלא יוציא מפיו דבר מגונה ולא קללה ולא רוגז וכעס כלל וכו', ויהיה דומה לאותו הפה העליון שאינו נסתם כלל, שלא יחשה ולא ימנע טוב תמיד. 

[נדפס ברובו בעלון קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' חיי שרה תשע"א עמ' ב) ובעלון פני חמה (פר' תולדות תשע"ב)].

תולדות (כה כ), ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו'.

והנה הרמ"ז מהרי"ט ז"ל בס' אהל יעקב (ד"ה בן הד') הביא קושיית הרא"ש למ"ד שרבקה נישאת בת י"ד שנה, דהנה איתא בכתובות (נז ע"א) דילפינן שלבתולה נותנים י"ב חודש ממה דכתיב (חיי שרה כד נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור, והיכי מצי יליף הכי, והרי אם בת י"ד היתה איתא התם דבבוגרת נותנים לה ל' יום. וכ' לציין לד' הרא"ם ז"ל, שאף הוא דן בזה.

        ובהערות שם הביא מדברי הרא"ש בס' הדר זקנים שכ' לתרץ שלכן באמת ענתה להם רבקה שלא תחכה י"ב חודש אלא תלך מיד. וכ"כ ליישב בתוס' השלם עה"ת (אות ג). וצ"ע, דאי הכי הוה לה למימר שתחכה ל' יום כפי שורת הדין, ולמה אמרה שתלך מיד. 

[נדפס בעלון פני חמה (פר' תולדות תשע"ב)].

תולדות (כה יט), ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק.

וכ' בפי' הרא"ש (שבס' הדר זקנים): הוליד גימטריא דומ"ה. וביאר בס' משנת הרא"ש עפ"ד חז"ל (ב"מ פז ע"א וב"ר פנ"ג ס"ו ומדרש תנחומא תולדות סימן א) שקלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם שלא יאמר שנולד מאבימלך. וכ"כ בתוס' השלם עה"ת (אות ז): הוליד בגימ' דומה, כדי שלא יאמרו בן אבימלך הוא וכו'. וכ"כ עוד שם (אות ט).

ועוד י"ל עפמ"ש הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד ע"פ מה שאמרו רז"ל [לקוטי תורה להאר"י (פר' חיי שרה עה"פ מה' יצא הדבר), וביתר ביאור בס' הליקוטים להאר"י (פר' חיי שרה עה"פ ויען לבן ובתואל וכו'). ועי' בפרקי דרבי אליעזר (פרק לא), ובזוהר הקדוש (פר' נח דף ס ע"א בתוספתא), ובבית המדרש לילינק (ח"א עמ' לח), ובשבלי הלקט (ענין תפלה סימן יח דף ט רע"ב), ובמגיד מישרים (ר"פ תולדות ד"ה שנת), ובס' אמרי שפר למהר"ש פרימו (דף טו ע"ב), ובמחזיק ברכה א"ח (סי' ריט אות ב)] שהטעם שלא נשא יצחק אשה מקודם לכן, כי נשמתו היתה מסטרא דנוקבא [כדאיתא בזוהר הקדוש (פר' וירא דק"ג ע"א). ועי' בהגהות הרב חיד"א ז"ל שם] עד העקידה שפרחה נשמתו ובאה לו נשמה דדוכרא, ולכן אמר קרא "הוליד", שאברהם גרם לו שיוכל ללדת ע"י העקידה. ע"ש. וכ"כ באור החיים והרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל בס' פרשת רא"ה עה"ת (דף כא ע"ב) ובס' לדוד להזכיר למהר"ד זאגורי ז"ל ובס' שבות יהודה למהר"י אלבאז ז"ל (ר"פ תולדות. וראה עוד בדבריו בחיי שרה כד נ ד"ה בבראשית, ובויצא כח יג ד"ה ה'). וע"ע להרמ"ז מהרי"ט ז"ל בס' אהל יעקב (בפסוק הבא ד"ה בן הב') ולהרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (משלי יא ה, בהנד"מ דף קמט ע"א). ועפי"ז י"ל שכוונת הרא"ש למלאך דומה הממונה על הנשמות לאחר פטירתן מן העולם, והוא לקח את נשמתו דמסטרא דנוקבא. ואף שאמרו בשבת (קנב ע"ב) דנשמותיהם של בינונים ורשעים נמסרים בידי דומה, ונשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. וא"כ לא נמסרה נשמת יצחק לדומה, דהרי לא מצוי דומה לגבי הצדיקים. מיהו מדברי התוס' (ברכות יח ע"ב ד"ה אלמא) שרצו לומר מתחילה שאף לאבוה דשמואל הודיעו דומה, מוכח דאף לצדיקים מודיע דומה. ועי' במאור ישראל (ברכות שם על התוס' שם). ולמהרי"ח סופר בהערותיו שבס' ויברך דוד עמ"ס ברכות, ודבריו חזרו ונדפסו בספרו יחי יוסף (עמוד קי ד"ה ועתה). וע"ע במ"ש בס"ד בחי' לש"ע י"ד סי' שסב.

ויש להעיר ע"ד האחרונים הנ"ל שהן אמנם מדברי הזוה"ק (דקל"ז ע"ב) נראה שיצחק לא היה עקר אלא רבקה. אבל ביבמות (סד ע"א) מבואר שגם יצחק היה עקר. וכ"ה במדרש הגדול (להלן פסוק כא) ובילקוט שמעוני כאן (רמז קי). וכן דעת יונתן בן עוזיאל (להלן פסוק כא). ובתנא דבי אליהו רבה (פרק יח) יש ב' גירסאות בזה אם שניהם היו עקרים או רבקה בלבד. והובאו בתדב"א עם פי' זקוקין דנורא וביעורין דאשא. וגם הראשונים נחלקו בדבר, דהרלב"ג (בביאור דברי הסיפור שבראש הפרשה) והחזקוני (להלן פסוק כא) כתבו כד' הזוהר. וכ"כ בתוס' השלם עה"ת (שם אות יד) בשם הר"מ מקוצי. וכן משמע בפי' הטור הארוך שם. אולם בתוס' השלם עה"ת (שם אות יב) כ' בדברי הש"ס ששניהם עקורים היו. וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג בטעמי מסורת המקרא (שם). והו"ד בתוס' השלם עה"ת (כה כ אות ח, כה כא אות ב), ושכן הוא בתוס' כת"י. ובבעל הטורים (להלן פסוק כא) הביא ב' הדעות. וכן במושב זקנים לבעלי התוס', והו"ד בתוס' השלם עה"ת (שם אות ב). ועי' בקו' עטרות אד"ר שבסו"ס בעל הטורים השלם (עמ' לג), ובס' תפארת יעקב עה"ת (פרשת חיי שרה עה"פ והיה הנערה). 
[נדפס ברובו בעלון פני חמה (פר' תולדות תשע"ב). נדפס כולו ב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (עמוד ד)].

חיי שרה (כד נ), ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב.

וכתב הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמ' ג) וז"ל: ויש לדקדק, בשלמא רע לא ידברו אליו, אבל טוב למה לא ידברו אליו. ע"כ. וכ' אחי הרב המו"ל נר"ו בהערה שם: עיין מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) ותוספות השלם על התורה מה שפירשו בזה. ע"כ. וגם רש"י נחת ליישב דקדוק זה. ע"ש.

וכ' ליישב הרמ"ז ז"ל וז"ל: מצינו לבן חומד הממון, כמו שכתב רש"י [לעיל פסוק כט] "וירץ לבן" על שראה צמידים והנזם של זהב על ידי אחותו אמר זה עשיר גדול ולמה יתן לו נדוניא ותכשיטים שעושים לכלה, יקח אותה כמו שהיא מלובשת בבגדים שעליה, לכן אמר "לא נוכל דבר אליך טוב", דהיינו נדוניא וכו'. ולכן אמר פסוק שאחריו "הנה רבקה לפניך קח ולך", כמו שאתה רואה מלבוש שעליה, מאחר שהדבר בא מאת ה'. ע"כ.

ונראה לי ליישב בזה מה שהקשה אאמו"ר נר"ו לדברי רש"י שביאר ש"רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו", שלא מצינו חוסר דרך ארץ אצל לבן אלא כאן. ומה נשתנה.

ולפי הנ"ל י"ל לולא דברי רש"י, שבאמת גם כאן בתואל דיבר בראשונה ואמר שמה' יצא הדבר, ולבן השלים דבריו ואמר לא נוכל דבר אליך רע או טוב הנה רבקה לפניך קח ולך. ומכיון שרוב הדברים אמר לבן דוקא, לכן מופיע שמו בראשונה. 

[נדפס בעלון פני חמה (פר' חיי שרה תשע"ב)].