ויקרא (א א), ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו'.
   ובס' מראש אמנה למו"ר מהרא"מ שך ז"ל הביא דברי בעל הטורים בשם חז"ל שא' דויקרא זעירא כי משה רבינו רצה לכתוב ויקר בלי א' כמו שנאמר בבלעם, לשון מקרה, ללמד שאין הקב"ה מדבר עמו בקביעות, אך הקב"ה ציוהו לכתוב ויקרא לשון קביעות, ולפיכך כתב משה בא' זעירא, כדי למלאות את ציווי ה', אך יחד עם זאת לנהוג במידת האפשר בענוה. ומרע"ה קבע כן בתוה"ק ללמדנו עד היכן חובת הענוה מגעת. עש"ב. ועי' בס' חבצלת השרון עה"ת (עמ' ד).
   ולכאורה יש לבאר אמאי דוקא הכא לימדנו מרע"ה מידת הענוה. וכן הקשה בקו' דעה חכמה לנפשך (פר' שמיני תשע"ד דף יד ע"א). ע"ש. ויש לבאר לפמ"ש בס' מראש אמנה הנ"ל (להלן בפסוק ב) שעיקר הקרבנות הוא לבוא לפני ה' בהכנעה [וכדאיתא בקרא (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה. וע"ע בויקרא רבה (פ"ז סימן ב) ובס' שיח שרפי קודש ח"ה (דף לח ע"ד אות ד) ובס' אש דת ח"ב (עמ' תנו-תנז) ובס' תפארת משה (ס"פ יתרו)]. ולכן קבע משה כאן ענין זה.
   והנה אביו קרא לו למרע"ה חבר ואמו קראה לו יקותיאל ועוד נתנו לו כמה שמות כדאיתא בילקוט שמעוני (שמות רמז קסו עה"פ ויהי מקץ שנתים). ודלא כמו שכ' באתר 'דורש ציון' (תשובה 40006) בשם מהרב"צ מוצפי נר"ו שלא קראו לו שם עד שבאה בת פרעה וקראתו משה. וע"ע בסדר הדורות (שנת ב"א שסח). ונקרא רק בשם משה. ועי' בשמו"ר (פ"א סי' כו): אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה וכו'. וע"ע לאאמו"ר נר"ו בהגש"פ אהלי שם (עמ' קפא) מש"כ בזה. וי"ל שהוא עצמו בחר שם זה, שהינו בגימ' מקרה, לרמז שהקב"ה דיבר עמו בדרך מקרה דוקא. ומכיון שבחירת שם זה מראה על ענוותו, לכן אף הקב"ה העדיף לקרוא לו דוקא בשם זה. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' סליחות לחודש אלול (בפיסקת 'ה' עשה למען משוי ממימיך').
   ובזה יש לבאר גם הטעם שלא נזכר שמו של מרע"ה בפר' תצוה, וביאר בפי' הרא"ש עה"ת דהיינו משום שאמר מחני נא מספרך. ע"ש. ועי' ברש"י (תשא לב לב) שביאר ש'מחני נא מספרך' היינו מהתורה. ונראה לבאר שהיה ב' טעמים ששמו של מרע"ה יוזכר בתורה, מצד גדולת עצמו ומצד היותו מנהיג ישראל, כמו שמצינו ששמו של נשיא המדינה או ראש הממשלה מוזכר בתמידות בספרי ההיסטוריה או העיתונים של אותם שנים בם כיהן בתפקידו. ומרע"ה בענוותו חשב שהטעם שהינו מוזכר בתורה היינו רק בגלל היותו מנהיג ישראל, ולא בגלל גדולתו העצמית כלל, ולכן אמר להקב"ה שאם ישמיד את שונאי ישראל הרי שעליו למחות שמו מהתורה, שכן לא יהיה מנהיגם. והקב"ה מחה שמו מפר' תצוה להראות על ענוותו הגדולה של מרע"ה.
   ומקו'ם י'ש ברא'ש לבאר ע"פ מש"כ בשו"ת דבר משה אמאריליו (ח"א סי' א) שאף שיש לברוח מן הגדולה, מ"מ לאחר שכבר גידלוהו אף גדולי החכמים לא נמנעו מלנהוג בה. ע"ש. ועי' במש"כ בס"ד בחי' הש"ס (ברכות כח ע"א). ונ"ל שהענו ושפל עד קצה האחרון אף בהיותו במרום המעלה ממשיך לברוח מהגדולה והכבוד, וכדמוכח מבני בתירא דמייתי להו התם. ולכן אף שאמרו ז"ל (עירובין יג ע"ב) שכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, לא מיירי בעניו עד קצה האחרון, שמואס בגדולה ובכבוד ומצטער מהם [ועי' במש"כ בס"ד בחי' פר' מצורע (יד ד)], דאמאי יענישו הקב"ה ויצערו בנותנו לו גדולה וכבוד (וראיתי שהביאו בשם הרב שפת אמת ז"ל מגור שהעיר בזה שאמאי יתנו לו כבוד אם סולד בו). ולכן גבי משה רבינו שהיה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, מילא הקב"ה את משאלת לבו, ששמו יהיה משה בגימ' מקרה, ושהא' דויקרא היא זעירא, ושנמחה שמו מפר' תצוה. ושו"ר כיו"ב בס' חפץ חיים עה"ת (מעשי למלך עמ' קצט). והו"ד בקו' קול התורה (גליון נד עמ' ר) ובקו' המאזנים (גליון לא דף יז ע"ב). ואולי זהו הטעם שעם ישראל המרו את פי משה במדבר וביזוהו וחשדוהו וכו', ולכאורה מדוע נענש מרע"ה בצער זה. וי"ל שלטובתו עשה כן הקב"ה, שלא יצטער בריבוי הכבוד שיתנו לו. ושו"ר כיו"ב לאאמו"ר נר"ו בס' סערת אליהו (עמ' נ ד"ה ענותנותו). ע"ש. וכיו"ב ביארנו בס"ד בגליון ספר אהל יעקב (בראשית דף רפו ע"ב) גבי יעקב. ע"ש.
   ומצינו כיו"ב למהר"מ קורקוס ז"ל (מח"ס גדולת מרדכי) שלאחר הפצרות רבות הסכים למינויו כאב"ד מראכש, אולם בהגיע אליו החותמת בה טעו וכתבו 'צב"ד' במקום 'אב"ד', אמר שהוא סימן מן השמים שעליו להיות צעיר בית דין, והתפטר ממשרתו [כן סיפר לי מהר"ר אברהם אלמאליח ז"ל רבה של דימונה. וע"ע בזה בקו' דורות (גליון ג דף יג ע"ב)]. הרי שנאחז בסיבה של מה-בכך לברוח מן הגדולה. וכמו כן ראיתי בס' שערי אהרן על א"ח (ח"ג בקו' שערי אי"ש שבראש הספר עמ' לד) שכ' על מהרא"מ שך ז"ל (מח"ס אבי עזרי ועוד) שבהיות מוסדות החינוך העצמאי במצב כספי קשה, ואם היה נוסע לארה"ב לצורך זה היה יכול לכסות את הגרעון, העדיף שלא ליסוע שכן יכבדוהו שם הרבה 'ואין שמה בור כזה שבו אוכל להשקיע את עצמי מרוב בושה'. וכ"ה בהגש"פ דורש טוב (עמ' תרנו).
   ויש להבהיר שגם העניו הממוצע עליו להיות עניו גם במחשבתו, ולא די שיהיה עניו במעשה בלבד, וכמו שביאר הרב מסילת ישרים ז"ל (פרק כב).
   ועתה ראיתי בהדר זקנים לבעלי התוס' שהקב"ה אמר למשה שלא יכתוב 'ויקר', שכן הוא לשון מגונה. וענה לו משה 'בבקשה ממך, שתעשה דבר שיכירו וידעו הדורות שקשה עלי הקריאה הזאת, א"ל אעשה אל"ף קטנה שהקטנת עצמך'. ע"כ. והוא כמבואר.
[הדברים מופיעים באתר יו-טיוב].

ויקהל (לו ה), ויאמרו אל משה לאמר, מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה.

         והנה בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' קכז) הביא מחכמי מראכש שביארו פסוק זה בדרך דרש, ובאופן הב' כ' לבאר עפ"ד הרב שמנה לחמו ז"ל שהקב"ה מקבל את הנשמה בחזרה עם רבית שכן היא מבונה מכל טוב בתורה ובמצוות. ע"ש.

ועד"ז נראה עוד לבאר פסוק זה בענין שכר המצוות, והוא בהקדם דברי רבינו יונה ז"ל ביסוד התשובה (הנד' בסו"ס שערי תשובה) שכ': והיה נראה [ר"א בן פדת] כפתי בעיני העולם בשביל אהבת מצות הבורא לעסוק בתורה. ואם עשה כן ונפטר בחצי ימיו, נותנין לו שכר כאילו חי כל ע' שנה ימי שנותינו במצוות וכו'.

והנה הרב חיד"א ז"ל בס' פני דוד (פר' עקב סי' ו) כ' לבאר ענין זה עפ"ד הראשונים ז"ל בענין פועל שנאנס בחצי היום, וכן עבד עברי שחלה שלוש ועבד שלוש. ע"ש. וע"ע בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' קפ) ובס' משכיל לדוד להרמ"ז ז"ל (בהנד"מ עמוד רכה) ובמש"כ בס"ד בחי' קדושין (לט ע"ב אות ד).

ולעד"נ להשוות ענין זה למש"כ מר"ן ז"ל בש"ע ח"מ (סימן שלג ס"ח): אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואח"כ אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, חייב. ע"כ. שכן עיקר השכר בעוה"ב הוא על הצער, כדברי רבותינו ז"ל (במתני' ס"פ ה דאבות) לפום צערא אגרא. ועיקר הצער הוא בהתחלה, וכמו שאמרו בדברים רבה (פ"ז סימן נ): התורה נמשלה בשמן, מה השמן הזה תחילתו מר וסופו מתוק, כך הן דברי תורה, אדם מצטער בהן בתחילה ועושה בהן אחרית טובה וכו'. שכן מצוה גוררת מצוה כדאיתא באבות (פ"ד מ"ב), וא"כ הקושי הוא רק בהתחלה. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' ברכות (יא ע"ב) ובחי' שבת (פח ע"א) ובחי' פר' ויקרא (א ב). והנה כשאמר לאומן עשה לי דבר פלוני, צריך לשלם לאומן גם את הריוח המגיע לו, וכמו שביאר אאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט (מהדורת תשס"ו, ח"א סימן לז עמ' קלה ד"ה ולשון), וכ' שם (ד"ה וביאר) בשם ביאור הגר"א (אות ה) בטעם הדבר, שמכיון שהתחיל במלאכה, נחשב הדבר לקנין לגבי השכירות. ובנידון דידן, ההוצאות של הצדיק הם שני נעוריו, ואילו הריוח הם ימי הזקנה שבהם עובד את ה' ללא צער, וא"כ הקב"ה עליו לשלם לו את ההוצאות והריוח בשלימותם. וע"ע לאאמו"ר נר"ו (שם עמ' קלד אות ג) שכ' שיש לקנוס את המתחרט כשידע על כך מראש. ע"ש. והקב"ה יודע מראש מהו אורך חיי האדם. ועוד כתב שם (עמ' קלה אות ה) בשם שו"ת רעק"א (סימן קלד) שמכיון שציוה לאומן בפירוש שיעשה המלאכה, הרי התחייב בדבר, שלא כן בנידון שלא היה ציווי מפורש. ע"ש.

         ובזה יבוארו דברי הכתוב: 'מרבים העם להביא', זכויות הצדיק הנפטר בקיצור ימים הינם רבות יותר מאשר עשה במציאות, 'מדי העבודה', שכן שכר המצוות הוא לפי העבודה והעמל, 'למלאכה', והרי כבר התחיל הוא במלאכה והוי קנין, 'אשר צוה ה' לעשות אותה', והקב"ה ציוה בהדיא על קיום התורה, וגם הוא ציוה על מיתת הצדיק בקיצור ימים. 

כי תשא (לד כח), ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה.

איתא במדרש תנחומא (סימן לו): מנין היה יודע משה אימתי יום, אלא כשהקב"ה היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה, לפי שהיום והלילה שוין לפני הקב"ה וכו'. ע"ש.

וכתב בשו"ת חמדה גנוזה (סימן ב אות א ד"ה ראיתי): לא פורש במדרש לשם מה היה צריך לדעת משה מתי יום ומתי לילה. הגרי"מ טוקצ'נסקי פירש אותו לענין שמירת השבת וכו'. ע"ש.

והנה בפרשת דרכים (דרוש כג, בהנד"מ דף רנז סע"ב) כתב וז"ל: והנה אנחנו נאמין אמונה שלימה דכשם שאנו מבדילין בין יום הששי ליום השביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר הימים, ומלבד מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סה ע"ב וברש"י שם) מענין גיהנם ששובתין הרשעים ביום השביעי ונהר סבטיון, עוד יש הבדלים רבים ודברים מופלאים בשמי השמים בין ימי חול ליום שבת קודש כאשר נודע ליודעי חן. ע"כ. וה"ד בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (פר' דברים סוף עמ' יב). ולפי דבריו י"ל דמשה רבינו ידע מתי שבת על פי אותם הבדלים רבים שראה באותו יום בשמים.

וז"ל מהרי"מ טיקוצ'ינסקי ז"ל בס' היומם בכדור הארץ (עמ' טו): באותם המקומות שחדש טבת כולו לילה או חדש תמוז כולו יום, וכן גם בנקודות היותר קרובות לקוטב ששם מספר חדשים יום ומספר חדשים לילה, או בנקודות הקוטב עצמו, ששם כששה חדשים יום וששה חדשים לילה - שמסתבר כי מונה שש הקפות שבהן תסוב החמה על צירה (סביב האופק) ושובת יום שביעי כשעור הקפת החמה על צירה, ז"א כ"ד שעות, ובשעור התוספת שבת. והלא אפילו גבי מרע"ה כשהיה במרום, ושם אין גם היקף החמה על צירה, אמרו במדרש תנחומא (תשא לו) ומנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה בשעה שהקב"ה מלמדו מקרא כו', הרי שמר שבת עפ"י מנין הימים שלמטה בשגם לא היה לו לילה, וק"ו כשרואים היקף החמה על צירה. ע"כ.

ובשו"ת חמדה גנוזה (סימן ב אות א ד"ה אמנם) כתב שלפי דברי מהרי"מ טיקוצ'ינסקי ז"ל גם האדם החי בחלל יש לו לקיים המצוות, כשם ששמר מרע"ה במרום את השבת. ושוב כתב לדחות את דברי מהרי"מ טיקוצ'ינסקי ז"ל בזה"ל: מלבד שאין למדים הלכה מאגדה, ולפי הפשט משה לא עלה למרום אלא להר סיני (עי' רמב"ן ואבן עזרא על פסוק ויהי שם עם ה'), עוד זאת אף אם עלה למרום והבחין שם בין יום ובין לילה לפי הסימנים הנ"ל, לא היו סימנים אלו כדי שידע לשמור את השבת, כי במרום משה היה מנותק מכל פעולה גשמית שיש בה משום מלאכה וחילול שבת כלשהו, ואף מקדוש השבת ביין היה רחוק. ע"כ.

והנה מה שכתב הרב חמדה גנוזה שאין למדים הלכה מאגדה, וכן העיר בכיו"ב מהרמ"מ כשר ז"ל בס' האדם על הירח (פרק ה). ע"ש. הנה כן כתב בספר האשכול ח"ב (עמוד מז) בשם רב שרירא גאון, שאין סומכים על אגדה, כגון אגדות של ר' תנחומא ורב הושעיא. ובעין יעקב (ברכות סימן קכח) בדברי הכותב, הובאה תשובת רב נסים גאון שכ': האי מילתא אגדתא היא, ובה ובכל דדמי לה, אמרי רבנן אין סומכין על דברי אגדה. ע"כ. וכן הובאה תשובה זו בשם רב האי גאון בתשובות הגאונים (מוספיא סימן צח). ועי' שם בהערות שבסוף הספר שכ' שתשובה זו שייכת לרב האי. ודלא כמ"ש בס' עין יעקב. ע"ש. ועי' בקונטרס הערות ותקונים לספר תשובות הגאונים (ליק תרכה - תרכו, לסימן צח). וע"ע שם (בעמ' לג) שכ' שהאמת כן היא שתשובה זו שייכת לרב האי, ושבס' מצרף לכסף (ספ"ג) הביא מבעל צפנת פענח בשם רב האי בפירושו למס' חגיגה שכ': "דעו כי דברי האגדה לאו כשמועה נינהו, כל אחד דרש מה שעלה על לבו, כגון, אפשר, ויש לומר, לא דברי חתוך, לפיכך אין סומכין עליה". ושבס' מצרף לכסף וכן בהקדמת מנורת המאור הביאו תשובת רב שרירא גאון שכ': "הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרא מדרש ואגדה, אומדנא נינהו". ע"ש. גם באוצר הגאונים (ברכות חלק התשובות סימן שנז, דף נט ע"א מדפי המסכת) העתיק את תשובת רב האי משו"ת הגאונים מוספיא בשלימותה. ע"ש בהערות המו"ל. וכ"כ בויכוח הרמב"ן (דף טז ע"ג) [ובס' אמת ליעקב למהר"י קמנצקי (בראשית מד יח) כתב שהרמב"ן כתב כן להשיב למינים וליה לא ס"ל. ובשו"ת חתם סופר (ח"א סימן טז) כתב שכוונת הרמב"ן לאגדות שלא מופיעות בש"ס דוקא. ע"ש]. ועי' בס' אסף המזכיר (דף כב ע"א).

אלא שיש להעיר מדברי ספר האשכול (ח"ב עמוד מז) בשם רב האי גאון בתשובה: שאלה, מה הפרש בין האגדות הכתובות בתלמוד, שאנו מצווים להסיר שיבושם, לאגדות הכתובות חוץ לתלמוד. תשובה, כל הנקבע בתלמוד הוא מחוור יותר ממה שלא נקבע בו, ואע"פ כן אגדות הכתובות בו, אם לא יכוונו או ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כלל הוא שאין סומכים על דברי אגדה, ומ"מ כל הקבוע בתלמוד שאנו מצווים להסיר שיבושו, יש לנו לעשות כן, כי לולא שיש בו מדרש נכון לא היה נקבע בתלמוד, ואם אין אנו מוצאים להסיר שיבושו, נעשה כדברים שאינם הלכה. אבל מה שלא נקבע בתלמוד, אין אנו צריכים לכך, אם נכון ויפה הוא, דורשים ומלמדים אותו, ואם לאו אין משגיחין בו. עכת"ד. הרי שעל האגדות שבש"ס יש לסמוך עליהן [והעירני הרב אהרן חליווה נר"ו שמדברי הרמב"ם בתשובה (מהדורת בלאו ח"ב עמוד תנח) מוכח שאין לחלק בין האגדות שבש"ס לשאר האגדות. ועי' באתר סתאך איכסצ'יינג'. ע"כ], ובש"ס בכמה דוכתי [שבת פח ע"ב וסוכה ה ע"א (ועי' בס' רוב דגן ולמהר"י גויטע ז"ל בס' שדה יצחק ובס' יפה תלמוד שם) ובבא מציעא פו ע"ב (ועי' למהרש"א בח"א שם ד"ה שהרי משה, ובשו"ת הרדב"ז מכת"י סימן פח, ובשו"ת חתם סופר ח"ו סימן צח ד"ה ת"ש, ובס' האדם על הירח עמ' נט, ובס' מגדים חדשים עירובין דף רכב ע"א מדפה"ס) וסנהדרין קיא ע"א ומנחות כט ע"ב] איתא להדיא שמשה עלה למרום. ועי' במחזיק ברכה (א"ח סי' ריט אות ב) שאף דנו אם היה לו לברך הגומל בגלל מה שניצול מהמלאכים.

גם יש להעיר מדברי הרב פרי חדש (סימן קכח ס"כ) ובספרו מים חיים (פ"ה דברכות), דבמידי דלא אתפרש בש"ס, פשיטא דסמכינן על דברי המדרשים, שהרי הראשונים בכמה מקומות מביאים ראיה להלכה מן המדרשים. וה"ד מהר"ע יוסף ז"ל בס' מאור ישראל (שבת פט ע"ב בהערה) ובשו"ת יביע אומר (ח"א י"ד סי' ד אות ח וח"ט י"ד סי' י אות ח וח"י י"ד סימן כד סד"ה אחרי), והביא שכ"כ כמה אחרונים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת השמים החדשים (ס"ס ה) [ובעיקר הענין אם למדין מן האגדות, ע"ע בס' אתם קשות (דף נ ע"א ד"ה ויפה ודף נג ע"ב בדיבור הא'), ובשו"ת שלמת חיים (בהנד"מ סימן תקי"ד ותקט"ו ותקכ"ה), ובשו"ת יחוה דעת ח"א (סימן פז ד"ה תשובה) וח"ג (סימן עו ד"ה תשובה) וח"ו (סי' ה ד"ה הן), ובספרו הליכות עולם ח"ח (דף שלז ע"ב), ובמאמרו של הרב אבי קלמן נר"ו (עמוד יט)]. וא"כ הכא נמי שלא מצינו בש"ס שנחלקו על זה, יש לסמוך על דברי המדרש.

ומה שכתב הרב חמדה גנוזה לעיין בדברי הרמב"ן והראב"ע, המעיין בדבריהם יראה שלא דיברו בזה כלל. ואחי ידידי כמוהר"ר דוד נר"ו (מח"ס תורי זהב ועוד) כתב לי שכן הוא בדברי הראב"ע בפירושו הקצר עה"ת שמרע"ה לא עלה לשמים, וכן משמע מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (פ"א סימן י), וכן הסכים מהר"ר רפאל בירדוגו בס' רקח מרקחת (סוכה ה ע"א) ותמה ע"ד הש"ס שם. וע"ע בס' שרביט הזהב (סוכה שם ושבת פח ע"א) ובס' ערוך לנר (סוכה שם). עכ"ד נר"ו.

גם מ"ש שלא שייכא שמירת שבת אצל מרע"ה בהיותו במרום, לענ"ד לא כן הוא, שכן מלאכות קושר ומתיר שייכי בבגדיו, וכמו כן מלאכת קורע, ומי התירם לו בהיותו במרום. וכ"ש לדברי הסוברים שמלאכות שבת האסורות הם גם בדברים רוחניים, עי' למהרי"ח ז"ל בס' אורח חיים (הלכות ברכת האילנות אות ז) [ודבריו חזרו ונדפסו בספרו ידי חיים (עמוד ז אות ז)] ומהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת ח"א (סימן ב בהערה) ובס' ילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד פסוקי דזמרה עמ' נ) וביומני טאלנא (עמ' שלו). גם יש ראשונים שכתבו ששייך איסור תחומין באמירת ברכת הלבנה בשבת, עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקים - ראש חודש וברכת הלבנה (סימן ל) ובס' חזון עובדיה על חנוכה (עמ' שלה) ובס' מגדים חדשים עמ"ס עירובין (דף רכג ע"א מדפה"ס ד"ה ובעיקר). גם מש"כ הרב חמדה גנוזה שהיה רחוק מקדוש השבת ביין, הנה בכיו"ב כתב הרב משנ"ב (סימן שדמ אות ג) שיקדש ע"י התפלה, וכן יבדיל גם באמירת אתה חוננתנו. ע"ש. והנה בס' מגדים חדשים (שבת לג ע"ב) הביא מס' האשל (מע' הר' אות טו) שדן איך קידש רשב"י בהיותו במערה. וע"ע בס' שפתי צדיק על המועדים (עניני ל"ג בעומר אות ה) ובקובץ שערי ציון (אייר תשע"ב בסופו) מש"כ בזה. ואולי גם הוא עשה כן לקדש בתפילה. ואף שאמרו בשבת (יא ע"א) שרשב"י וחביריו לא מפסיקין לתפילה, מ"מ אמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) שמודה רשב"י שלשאר מצוות מפסיקין מת"ת חוץ מק"ש ותפילה, ואף אנו נאמר שהתפלל ערבית של שבת כדי לצאת י"ח קידוש.

והנה בפי' עץ יוסף על המדרש תנחומא הנ"ל כתב בשם הרב זית רענן וז"ל: מנין היה יודע משה אימתי יום כו'. וא"ת דלמא באמת לא ידע רק שהקב"ה כתב שהיה מ' יום ומ' לילה. וי"ל דמ"מ היה צריך לקרות שמע שחרית וערבית, ואם כן היה צריך לידע אימתי יום ואימתי לילה. ע"כ.

וכתב עליו הרב חמדה גנוזה וז"ל: והנה ברור שמשה רבנו שהתעלה כל כך בידיעת ה' והתבודד עם השכינה, לא היה קשור לזמן מסוים כדי ליחד את ה' בק"ש, וממילא לא היה זקוק לדעת מתי זמן קריאתה. ע"ש.

ולע"ד אין הדבר ברור כלל שלא התחייב מרע"ה במצות ק"ש בהיותו במרום, ולא מצינו שהמתבודד עם ה' ומתעלה בידיעתו פטור מלקרותה. ועי' למר"ן בש"ע (א"ח סי' צח ס"א) שכ' "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה". וכי נאמר שהיו פטורים מק"ש בהתפשט מהם גשמיותם. אתמהה.

והנה הרב חמדה גנוזה (בריש סימן ב ד"ה טרם) כתב להסתפק וז"ל: עלינו לברר אם האדם המנותק מכדור ארצנו ומתחום האטמוספירה שלה חלים עליו מצוות התורה, או שיתכן לא ניתנה התורה אלא ליושבים על חוג הארץ ולא בשמים היא. ע"כ. וכן ראיתי בס' האדם על הירח (פרק ה) שהביא דעת הסובר שלא ניתנה תורה לדרים על הירח. ע"ש. ועי' למהר"ח טולידאנו ז"ל בהגש"פ פה ישרים (בפי' דרך אמונה בתחילת הקידוש, בהנד"מ דף סה ע"ב) דפשיט"ל שאם יש בעלי בחירה מחוץ לכדור הארץ, א"כ יש להם תורה אחרת משלנו. ע"ש.

ולכאורה אינו מובן מהו הצד לומר שמחוץ לכדור הארץ האדם פטור מכל המצוות, וכי נאמר בתורה שקיומה תלוי בכדור הארץ. ושו"ר שכן תמה מהרמ"מ כשר ז"ל בס' האדם על הירח (שם).

ואולי המקור לזה מאותם צדיקים שנכנסו בחייהם לג"ע, ומסתברא מילתא שפטורים הם מן המצוות, כמ"ש בשו"ת תורה לשמה (סימן שפ) גבי אליהו הנביא. ועי' למהרי"מ אהרנברג ז"ל בשו"ת דבר יהושע (ח"ד סימן כג אות א ד"ה ומה) שדחה ראייתו. אולם אף לדבריו י"ל דדוקא בהיותו בעוה"ז חייב במצוות, ולא בהיותו בשמי מרום, וכמ"ש כיו"ב בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן ה, עמוד כז). וע"ע בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קב) ובשו"ת חתם סופר ח"ו (סימן צח ד"ה אבל האמת) ובשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאי ח"ב סימן רלד) ובקובץ שעורים ח"ב (סימן כח) ולמהר"מ הרשלר ז"ל בקובץ הלכה ורפואה (כרך א עמוד שיב) ולהראש"ל בס' מאור ישראל (מגילה ז ע"ב סד"ה קם) ובס' מגדים חדשים עמ"ס ברכות (במאמר תחיית המתים שבראש הספר אות ח ד"ה והנה, ובברכות ו ע"ב ד"ה חללי) ועמ"ס עירובין (דף רכב ע"א מדפה"ס ד"ה ומש"כ וד"ה ויש) ולהאדמו"ר האחרון מליובאביטש ז"ל ברשימותיו (ח"ב עמ' יז) ובס' תהלתו בפי הנד"מ (דף רכ ע"ב) [וזכר לדבר גם ממה שריב"ל שנכנס חי לג"ע כדאיתא בכתובות (עז ע"ב) גנב שם דעת בתיה בת פרעה שלא כדין, כמ"ש בס' בר ליואי (עמ' עח). ע"ש. והראני אחי מהר"ר יואל נר"ו שכן הוא גם במדרש המובא בס' גנוזות (ח"ב עמ' קסד). וזה דלא כדברי המדרש (המובא בבית המדרש לילינק חדר ג עמ' קלו) שבתיה בת פרעה נמצאת בגן עדן במקום שבו יש רק נשים צדקניות. ע"ש. וע"ע בס' בר ליואי הנ"ל (עמ' פח) שמדברי המדרש מוכח שלא נכנס ריב"ל חי לג"ע. וע"ע שם (בעמ' צ). ובתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קב) משמע קצת שריב"ל נהפך לרוחני. ע"ש. ובס' חזון עובדיה על הגש"פ (עה"פ השמים שמים לה' וגו') כתב שנחלקו הש"ס (מו"ק כו ע"א) והזוה"ק (בראשית דף רט ע"א) אי אליהו נהפך לרוחני. ע"ש. ועי' באוצר הידיעות ח"א (ערך אליהו הנביא) שהביא מדברי מהרח"ו וסיעתיה שאליהו מתחילתו היה מלאך ושלחו הקב"ה לארץ בלבוש גשמי. וע"ע בעץ חיים למהרח"ו (שער נ פ"ח ד"ה ונחזור), ובשו"ת להורות נתן (ח"ו עמ' ד), ובשו"ת דברי בניהו (ח"ד חא"ח ס"ס י) [ודבריו חזרו ונדפסו בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד קט)], ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' שלח תשע"ג עמ' מ הערה ט ופר' חוקת תשע"ג עמ' לא והלאה)]. ושוב ראיתי בס' נחלת בנימין (אמשטרדם תמ"ב, מצוה קד סימן כו) שהביא שבספרו שדה יער הסתפק אי אליהו וריב"ל חייבים במצוות, אולם פשיטא ליה שמרע"ה בהיותו במרום לא בשמים היא ופטור מן המצוות. ע"ש. ונזכר בקצרה בשו"ת רב פעלים ח"ב (סוד ישרים סימן ב סד"ה ודרך אגב), וכתב הרב רב פעלים שבמקו"א כתב בזה. ואולי כוונתו למ"ש בשו"ת תורה לשמה הנ"ל. וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' משיח לאור ההלכה (סימן טז) ובס' ראש המדברים (סימן טו אות ב) [ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן א דף ב ע"א ד"ה ומעתה)]. ומהר"י קצנלבוגן ז"ל (מח"ס שו"ת כנסת יחזקאל) בס' מים יחזקאל (סו"פ נח) כ' שריב"ל חייב במצוות משום שדוקא במתים חפשי כדאיתא בשבת (ל ע"א) והוא לא מת. וכ"כ עוד (בר"פ נח) בשם התרוה"ד [ולפי מש"כ בילקוט שמעוני (בראשית רמז כ עה"פ ויטע ה' אלהים) שבגן עדן אין אצלם לילה. א"כ יחול הספק גם לדידיה איך יקיים המצוות התלויות ביום ולילה]. ועי' בס' אבותינו ספרו לנו על הגש"פ (עמ' קצט) שהביא מס' יוחסין (עמ' קיג) על א' שחי בדרך נס ולא יכל להזכיר שם ה', כי לא המתים יהללו יה. ועי' בקובץ אור תורה (אד"ב תשע"א עמ' תרכה אות ז) הטעם מדוע דוקא רבי קידש לבני ביתו לאחר מותו. וע"ע בשו"ת אור לציון (ח"א בהקדמה) ובקובץ יתד המאיר (גליון רטז עמוד לד ועמוד לז) ובשו"ת להורות נתן (חלק יב עמ' ה) ובילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, א"ח סימן נה הערה י).

ושוב כתב הרב חמדה גנוזה (שם אות ב ד"ה ואם) מסברא דנפשיה בזה"ל: נראה כיון שהאסטרונאוט קשור בטבעו לחיים שבכדור הארץ וחי לפי חק החיים עלי אדמות, אם בעצם התא ומכשיריו הלקוחים מחמרים ארציים, ואם במזונות ובאויר האצור שאותו הוא נושם תוך הלווין שאף הם מכדור הארץ, ומכיון שאין אדם יכול להתקיים בלעדם, הרי כל זמן שהנשמה בקרבו של האדם היהודי חלות עליו מצוות התורה בכל התנאים והמקומות שבהם הוא נמצא. ע"כ. ולכאורה מה המקור לחלק בזה בין אם הוא קשור לחמרים ארציים אם לאו. ונפ"מ למה שאמר מדען מפורסם א' השתא (שנת תשס"ז) שעל המדענים לחקור בדבר האפשרות שבני אדם יעברו לחיות מחוץ לכדור הארץ מחשש שיחרב העולם ח"ו. ולכאורה לדברי הרב חמדה גנוזה, אם יצליחו המדענים בפעולתם, כי אז לא יחולו על החיים שם דיני התורה, מכיון שכוונתם לעשות זאת בלא שיהיו תלויים באספקה מתמדת מכדור הארץ. ואולי אפשר להביא מקור לחילוקו של הרב חמדה גנוזה ממה שכתבנו לעיל בענין הנכנסים חיים לג"ע, שדוקא הם שאינם תלויים כלל בהנעשה בכדור הארץ, פטורים מן המצוות.

ובסוף תשובתו (אות ט ד"ה לסכום) כתב הרב חמדה גנוזה וז"ל: לסכום כיון שיום השבת אינו אלא זכר למעשה בראשית והעיקר למנות ששה ולשבות בשביעי, שוכן הלויין ימנה שש שקיעות וזריחות וישבות בשביעית דבגבולכם תלה רחמנא וכו'. ע"ש. ובס' האדם על הירח (שם) דעתו שהנמצא על הירח ישבות במחזור השביעי של כ"ד שעות שלו. ע"ש. וכ"כ רח"צ קאניקאוו נר"ו בתשו' שנד' בקובץ אור ישראל (גליון כט עמ' כח) ומהרל"י הלפרין ז"ל (מח"ס טומאת פתחים ועוד) בתשו' שנד' אף היא שם (עמ' לב). ע"ש [ותשו' מהרל"י הלפרין ז"ל נדפסה שוב בהרחבה בקונטרסו 'אם אסק שמים']. ובפרשת דרכים (דרוש כג, בהנד"מ עמ' רנח) כתב שהשבת בשמים היא לפי השבת בירושלם. ע"ש. וה"ד בברכי יוסף (א"ח ר"ס רמב), ובדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (פר' דברים ריש עמ' יג). ובהערות המו"ל (לס' פרשת דרכים הנד"מ שם) כתב שמקורו מדברי ספר הכוזרי (מאמר ב אות כ). ע"ש. ובהערות פאת דוד על הברכ"י (שם אות א) כתב שהרב חיד"א בס'  פני דוד (פרשת כי תשא אות ז) חלק ע"ד הרב פרשת דרכים וס"ל ששבת בשמים היא כפי אשר הוא בגן עדן התחתון שהוא תחת קו המשוה. ע"ש. וע"ע בזה בס' אמרי בינה למהרי"ח (חקרי לב סימן ב), ובדבריו שהובאו בקובץ מן הגנזים (ח"ח עמוד קיח), ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ה סימן יט), ולמהרמ"מ כשר ז"ל (מח"ס תורה שלמה ועוד) במאמרו שבקו' תלפיות (ניו יורק תש"ד, גליון ב עמ' שס), ובס' אש התורה (ח"ב עמ' רעח-רעט), ובקובץ שמחת התורה (גליון ז עמוד ד). ומש"כ מהרל"י הלפרין ז"ל שם בסו"ד שיכול לבחור אם להתחיל לספור את השעות ממקום יציאתו או מא"י, דבריו צ"ע.

ובס' שערי זמנים (סו"ס יא) כתב שלדברי הרב תפארת ישראל (ברכות סוף פרק א) יהיה זמנו תלוי במקום מוצאו. ואולי יש מקום לומר, שזמנו יהיה תלוי במקום בכדור הארץ שהוא תחת לחללית. ויש עוד מקום לומר, שאם הוא שבת אפילו במקום אחד בכדור הארץ, יהיה אסור במלאכה. וכל זה הוא במי שהוא במסלול סביב כדור הארץ, אבל מי שהוא בנסיעה בין-כוכבי, לא שייך לומר שיהיה זמנו תלוי במקום שהוא תחתיו, ואולי תלוי בזמן במקום מוצאו. והנה מי שהוא במסלול סביב לכדור הארץ, אע"פ שאפשר להקיף לכדור הארץ כמה פעמים בכל יום, ויראה האסטרונאוט הרבה זריחות ושקיעות החמה, מ"מ בודאי לא אמרינן שיהיה נחשב בשבילו להרבה ימים, כיון שמה שראה הרבה זריחות ושקיעות הוא רק משום שהוא משנה מקומו בכל רגע ורגע, ולכן יתפלל כל תפילה רק פעם אחת בכל יום, ולא פעם אחת בכל זריחה ושקיעה. ולכאורה אינו ראוי ליסע לחלל החיצון מחמת ריבוי הספיקות, ובזמנינו לא שייך שום צורך ליסע לשם. ע"כ. וכתב עוד בהערה (אות יט): ועוד יש להעיר, שאפשר שאסור ליסע שם, משום שנאמר (תהלים קטו טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ע"כ. וע"ע למהרח"י קניג ז"ל (מח"ס חקי חיים) בתשו', ולו נדפסה בקו' אור ישראל (גליון כט עמ' ל) שאף הוא השוה דינו של הרב תפארת ישראל ז"ל לכאן. וכ"כ מהר"ג צינר נר"ו (מח"ס נטעי גבריאל) בתשו' שנד' אף היא שם (עמ' לד והלאה) ומהרי"ש שכטר נר"ו (מח"ס ישיב יצחק) בתשו' שם (עמ' מח). עש"ב.

ולעד"נ שיש צד גדול לומר שלא שייך לשמור את השבת מחוץ לכדור הארץ, ולא נאמרה מצוה זו התלויה בזמן במקומות שבהם הימים הם משונים לגמרי מאשר על כדור הארץ.

והנה מ"ש הרב שערי זמנים נר"ו שאינו ראוי ליסוע לחלל משום ריבוי הספיקות, עי' בכיו"ב בס' מעשה רב החדש (הנהגות בעל הפרדס סימן כח) שכ' שאין ליהודי לגור מס"ד מעלות והלאה, כיון שזמן עמוד השחר שעה וחצי זמניות, בקיץ מצוי שאין לילה, ומבטלין מ"ע דק"ש. ע"ש.

ויש להעיר על מ"ש הרב שערי זמנים הנ"ל שאפשר שאסור ליסע שם, משום שנאמר השמים שמים לה'. אולם בס' האדם על הירח (עמ' נט) הביא שיש בני אדם שחושבים כן, והביא בזה דברי המדרש. ע"ש. וע"ע בס' חזון עובדיה על הגש"פ (עה"פ השמים שמים לה'). ובשו"ת משנה הלכות ח"ו (סימן רנט) כתב לאסור משום סכנה שאין שם אויר לנשימה. גם יש להעיר עמ"ש הרב שערי זמנים הנ"ל שבזמנינו לא שייך שום צורך ליסע לשם, שכן יש הנוסעים מטעמי פרנסה, וכן למה שאמר מדען מפורסם א' (והו"ד לעיל) שעל המדענים לחקור בדבר האפשרות שבני אדם יעברו לחיות מחוץ לכדור הארץ מחשש שיחרב העולם ח"ו.

ומ"ש הרב חמדה גנוזה שכיון שיום השבת הוא זכר למעשה בראשית, יש למנות שש שקיעות וזריחות. הנה ראיתי למהר"א ביבאס ז"ל, והו"ד בס' קרן בן שמן (עמ' קנג) שכ' שלילו של יום השבת הראשון בבריאה היה כולו בוקר, מכיון ששימש בו אור הגנוז לצדיקים, ושכ"כ מהר"מ אלשיך ז"ל [וכ"כ מהרש"א אלפאנדארי ז"ל במערכותיו הנד' בקובץ מקבציאל (גליון לו דף פד ע"א ד"ה ובתוס') בשם תוס' עה"ת עם הרא"ש (פר' בראשית) עה"פ ויברך אלקים את יום השביעי, וז"ל: ברכו באורה, שלא פסק אורה עד מוצ"ש. וע"ע בס' לשם שבו ואחלמה ח"א (ספר הדע"ה דרוש עץ הדעת סימן ח). אולם עי' בב"ר (פ"י) בשם רשב"י שכ' שהחשיך ליל שבת] ולפי"ז לא היה שקיעה וזריחה בשבת בראשית. אלא אם נאמר שהיה בו זריחה ושקיעה, אלא שלא ניכר הדבר מפני האור הגנוז ששימש בו ביום. ובעיקר הדין אם היום והלילה נקבעים ע"י הזריחה והשקיעה דוקא, עי' בס' קובץ שיעורים השלם (פסחים ב ע"א הערה ז ד"ה ובעיקר).

וכתב עוד הרב חמדה גנוזה (שם ד"ה וזה) וז"ל: לענין יוה"כ וחג המצות ושאר ימים טובים, כיון שהעשור לחודש גם אצל איש החלל הוא כ"ד שעות, כי ימי הלבנה אינם משתנים אצלו, שהם תלוים במהלך הלבנה אחת לחודש, וכל עוד שהלויין טס מתחת לירח, יראה השוכן בו את המולד אחת לכ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים כמו שוכני הארץ ונאמר "בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו", דהיינו כ"ד שעות, לכן נראה שיתחיל צומו בעת שיגיע תשיעי בערב באותה הנקודה שמתחתיו בכדור הארץ, ומאותו זמן יצום כ"ד שעות. וכן לענין אכילת חמץ וכו'. ע"ש (וע"ע בס' האדם על הירח שם). ודבריו צ"ע, שהרי בתורה לא נאמר שיש לצום כ"ד שעות אלא מערב עד ערב, וא"כ ברגע שמגיע הערב הבא נסתיים צומו. ואפילו אם תאמר שעליו לחכות עד שבכדור הארץ יגיע הערב הבא, הנה לאחר כמה שעות יכול הלויין להגיע לנקודה שמתחתיו בכדור הארץ נסתיים כבר הצום. ועוד אם הלויין מהלך בכיוון הנגדי לכיוון השמש, א"כ לאחר שמתחיל הוא את הצום, לאחר כמה דקות יגיע לנקודה שמתחתיו בכדור הארץ הוא יום תשיעי לפנות ערב, ומדוע עליו לצום באותו זמן.

וכתב עוד הרב חמדה גנוזה (שם אות י ד"ה ק"ש) לענין ק"ש וז"ל: זמן קריאתה למדוה חז"ל מהפסוק ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים, הדבר תלוי כפי שנהוג בכל מקום אצל רוב בני אדם שבאותו מקום, מתי הולכים לישון ומתי קמים, וכן איש הלויין יקרא ק"ש בזמן שילך לישון ובזמן שיקום משנתו, כי זהו מנהג מקומו. ע"כ. וע"ע בזה למהרי"ש שכטר נר"ו (שם ד, נ ע"ב ד"ה ולענין). ולפי דבריו אם יש עיר שרוב תושביה יושנים ביום ועובדים בלילה, יש להם לקרוא ק"ש של יום בלילה ושל לילה ביום. ויתירה מזו בערים שצאת הכוכבים בימי הקיץ היא מאוחר מאוד, ולפני צאת הכוכבים רוב בני אדם הולכים לישון, יהיה זמן ק"ש דלילה בעוד היום גדול. וכן באותם מקומות שבמיוחד בימות החורף הולכים רוב בני אדם לישון כמה שעות לאחר תחילת הלילה, אין לקרוא ק"ש דערבית עד אותה שעה. וכן לפי דבריו הנוסע באוירון מאמריקה לאירופה ויוצא מאמריקה בתחילת הלילה, שבדרך כלל השמש זורחת באמצע הנסיעה ועדיין רוב ככל הנוסעים בשינה, אין לו לקרות ק"ש כי אם עד שיתעוררו. וצע"ג.

ועוד ראיתי להרב חמדה גנוזה (שם ד"ה תפילין) שכתב שאיש הלויין יניח תפילין בעת שקורא ק"ש כשקם משנתו. ע"ש. והדברים צ"ע, דאם באותו זמן השמש נכסית מעיניו, א"כ יעבור על איסור הנחת תפילין בלילה. אתמהה. ושו"ר מה שכתב להקל בזה מהרי"ש שכטר נר"ו (שם עמ' מח) בטוטו"ד. ע"ש.

      ובמש"כ הרב חמדה גנוזה (אות ז) שאולי ששת ימי בראשית ארכו הרבה שנים, עי' גם למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) שהראה פנים מסבירות לשיטה זו במאמרו בקו' אור תורה (שבט תשע"ב). וכן באתר הידברות הביאו זה כמה דברי הסוברים כן. ובשו"ת מקוה המים (ח"ו ענינים שונים סימן כב) אף הוא כתב כזאת. ע"ש.

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצז)].

כי תשא (לב ב), ויאמר אליהם אהרן, פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם וגו'.

וראיתי למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 3960) ששאלוהו על מנהג שהיה במארוקו שהיה גברים עם נזמים באזניהם, וענה שמקור המנהג מד' הכתוב פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, ושכן נהגו לעשות לילדים חביבים בג'רבא. עכ"ל. ופלא על מש"כ מהר"ר אדיר הכהן נר"ו (מח"ס פרח מטה אהרן) באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 4269 אות ב) שלא מצינו בתנ"ך נזם באזני איש. ושו"ר שם (מס' 4493) ששאלוהו מקרא דפרקו נזמי הזהב וגו', והשיב מדברי הראב"ע ז"ל שם שכתב "מנהג מצרים היה לשים נזמים באזניהם". והביא ראיה מהנביא (שופטים ח כד) שכתוב "כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם". ואין להביא ראיה מבני ישמעאל לבני ישראל. ע"כ. ושו"ר שכ"כ בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) שהוא מנהג המצרים והערביים. ועי' בביאור הרד"ל (שם אות כג). וע"ע בס' האיש משה ח"ב (עמ' קמג).

ובעיקר המנהג, כתב בס' מלכי רבנן (מע' הי' דנ"ב ע"ב) בערך מו"ה יהודה בן הרב רבי נפתלי, שהיה מקדושי אופראן, ולפני שנשרף הסיר נזם הזהב שהיה באוזנו ונתן בשכר מים ליטול ידיו. ע"ש. גם בס' ויען שמואל למהר"ש מרציאנו ז"ל כתב שמנהג משפחתו כולם להתקשט בנזם זהב באזנם הימנית, ושכן מנהג כמה משפחות. ע"ש בטעם הדבר. וסיפר לי מו"ח הר' אשר זריהן נר"ו (רב ק"ק מדרש לתורה יכב"ץ במיקסיקו) שזכור לו על הדו"מ מהר"ר ברוך ב"ר אברהם טולידאנו ז"ל ממכנאס (מח"ס שאלו לברוך) שהיה לו נזם באזנו. וכן העיד בפנינו בנו הדו"מ מהר"ר פינחס טולידאנו נר"ו (מח"ס ברית שלום ועוד). גם סיפרו לי מילידי טיטואן על זקנים בעירם שהיה להם נזם באזנם. וכן העידו המו"ן נתנאל יפרח נר"ו והמו"ן גדיאל אזואילוס נר"ו על זקניהם שהיה להם במערב הפנימי נזם באוזניהם. וראה עוד כאן. גם עי' בסוף המילון של חקיתייא של מר לארידו ז"ל מש"כ בזה. וראיתי בס' זכרונות לבית דוד ח"ד (חלק חליפות ותמורות ווארשא תר"ס עמ' קפד ד"ה הדבר) שכ' שכן היה המנהג בברלין לשים נזם זהב לבן יחיד או בן זקונים. ובס' אוצר החסידים (כרך ברחבי העולם עמוד תז) כ' שמהרש"ב מליובביטש הורה לא' שהיו מתים בניו שישים נזם באוזן התינוק שנולד לו. ע"ש. גם ראיתי באתר גני שכן נהגו גם בירושלם משום עין הרע.

      ולענין נזם באזני איש בזמנינו, עי' למהר"א הכהן נר"ו (שם) שכ' בהתנגדות לנוהג זה. והביא שם גם מש"כ בס' לבוש מלכות (פ"ב הערה יב) שאף שאין בזה איסור לא ילבש, מכוער הדבר מאוד. וכשהערתי למהר"א הכהן נר"ו הנ"ל כנ"ל, השיבני (באתר מס' 5161) וז"ל: לגבי מנהג ג'רבא, כבר העיד ראב"ד ג'רבא מוה"ר הגאון רבי כלפון הכהן זצ"ל בשו"ת שואל ונשאל חלק ח' (חלק יורה דעה סוף סימן רה) שאין זה מנהג כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ופקפק בזה משום לא ילבש, וכתב שאולי אפשר לתרץ שאין כוונתם כלל לקישוט רק לסגולה וכדומה וגדולים ודאי שאין להתיר. ע"ש. וכן הוא האמת שמעולם לא ראינו לשום אחד מיוצאי ג'רבא שיש לו עגיל באוזנו. וכן לא מצינו ליוצאי מרוקו מהשומרי תורה ומצוות פה בארץ שילכו עם עגיל באזנם. וכן הגר"ב טולידאנו תמונתו מופיעה בראש ספרו שאלו [כצ"ל] לברוך, ולא רואים שם שום עגיל (אם כי אין בזה כדי להכחיש את העדות משם בנו), וכן ראינו תמונות רבות מחכמי מרוקו בארצותם ואין להם שום עגיל. ועל כל פנים גם אם היה איזה מקום שנהגו לשים בו עגילים גם הגברים, עתה במקומותינו אין כל מנהג כזה (וכך היה המנהג בזמנו ובמקומו של הראב"ע שהעיד שרק לישמעלים יש עגילים באזנם), ורק אצל הנשים או אצל המתדמים להיות כנשים, ודאי שאין להתיר לשים עגילים לגברים ויש בזה כיעור ופרצה נוראה בכרם ישראל. עכ"ד נר"ו. ויש להעיר על מה שכתב בקשר לתמונה, שמנהג מארוקו היה שרק היו שמים נזם באוזן א' בלבד. גם יש להעיר על זה שאינו מקבל מה שהעידו בפני אנשים מהימנים שכן היה מנהג נפוץ במארוקו, וכמו שגם כתבו בס' מלכי רבנן ובס' ויען שמואל וכנ"ל. וכן היה מנהג ירושלם וברלין, וכנ"ל. וכן נראה מלשון הקינה לת"ב המתחלת 'מר לי מר' (הנד' בס' קול תחינה החדש עמ' רל): 'אחזוני צירים, אטוש עגילי'. גם מש"כ שהוא כיעור ופרצה נוראה, יש להעיר ממ"ש במשלי פנחס (סוף עמוד נה) שמהרב"צ אבא שאול ז"ל (מח"ס אור לציון) בירר שיש מקומות שעושים כן לקישוט בעלמא, ולא לשם פריצות. ע"ש. והרב אברהם ענתבי סקה נר"ו העיד בשם אביו ששאל למהר"ע יוסף על נזם באזני איש, והתיר.

    והרב דוד נר"ו העירני על הדברים האלה, שבס' זכרונות לבית דוד מדבר על קבצן שהגיע מאזור פולין לברלין. ועל רבי ברוך אברהם טולידאנו ששמע מרבי שמואל טולידאנו מראשון לציון שהיה לו עגיל, מטעם שהיה ילד נאה, ולכן רק לו היה ולא לשאר אחיו. גם העירני ממה שבס' אוצר המכתבים (ח"א עמוד צא) הזכיר מנהג זה, וכן בס' הגיד מרדכי - קורות לוב ויהודיה (עמוד שטו) כ' שבגוריאן (לוב) רוב הזכרים לבשו באזניהם נזם זהב או כסף. והראני גם כראיה למש"כ הראב"ע שהישמעאלים שמים נזמים באזניהם, מה שהובאה בס' היהודים באימפריה העות'מנית (עמוד פ) תמונה של הסולטאן סלים הא' עם עגיל באזנו.

כי תשא (לא טז), ושמרו בני ישראל את השבת.

         ומהר"א ענתבי ז"ל בס' חכמה ומוסר (דרך הקדש פ"ב) הביא מה שרמזו דורשי רשומות במלת שבת למפרע ר"ת ת'שוב ב'יום ש'בת, שהתשובה ביום השבת יותר מתקבלת מימות החול. והאריך לבאר הטעם. ע"ש. ולעד"נ לבאר עפמ"ש בעלי המוסר על חשיבות חשבון הנפש שיש לעשות תדיר, והנה בששת ימי המעשה האדם טרוד אף במחשבתו, ואין הזמן גרמא כ"כ לזה, משא"כ ביום השבת, ולכן התשובה שהאדם עושה ביום השבת היא תשובה מחושבת ושלימה ומתקבלת ברצון לפני אדון כל. 

כי תשא (ל טז), ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל, ונתת אתו על עבדת אהל מועד.

         כתב רש"י, שני מנינים היו, אחד בתחילת נדבתן אחר יוה"כ, ואחד בשנה שניה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים וכו', ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים. ע"ש.

         ותמה הרמב"ן (לעיל פסוק יב), איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים, והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חודשים ולא מת אחד וכו'. ע"ש.

         ואפשר ליישב שמתחילת נדבת המשכן ועד הקמתו לא מת אחד בזכות המשכן, וכמו שמצינו בילקוט (מלכים א פרק ז פסוק נא) שלא מת אחד מבוני בית המקדש בזמן בנייתו בימי שלמה, ואף לאחר מכן מתו רק בגלל החשש שיבנו בתים לע"ז. וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אוצר ההפטרה (פר' פקודי דף קעז ע"ב) כי כך ראוי להיות, שמי שעובד בבנין בית המקדש לא יפגע, שקדושת בית המקדש מגינה עליו מכל מום ופגע. ע"ש. ומכיון שלמשכן כל ישראל נדבו, כולם נחשבו לבוניו ולא מתו. וע"ע במש"כ בזה להלן (ויקהל לה ב).

        ועוד הקשה בס' סנסן ליאיר השלם (דף י ע"א) ע"ד רש"י, שאם לא מת אף אחד לשם מה נמנו שנית, שהרי לא מת איש ולא גדל איש. ע"ש. ונראה ליישב שכדי להראות לעם ישראל את גודל קדושת המשכן שבגללו לא מת אף אחד, לכן ציוה ה' למנותם שוב כדי שידעו מהנס שהתחולל, וידעו לכבד את המשכן ולהעריכו כראוי.

כי תשא (ל טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם.

ואפשר לבאר שכדי לכפר בעינן שהאדם יהיה עניו [כמאה"כ (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה. ועי' בויקרא רבה (פ"ז סימן ב) ובס' שיח שרפי קודש ח"ה (דף לח ע"ד אות ד) ובס' מראש אמנה (עמ' רטז) ובמש"כ בס"ד להלן בחי' ויקרא (א א)], וכמו שביאר במאיר עיני ישרים בשם ס' שפתי כהן, שמחצית השקל דוקא, כדי שיחשוב האדם שהינו חצי ולא שלם. וע"ע שם בשם ס' באר מים חיים.

ולכן אומרים לעשיר שלא ירבה אלא יתן כמתנת העני [ושו"ר שכ"כ באוצר המדרשים בשם פסיקתא זוטא, שהעשיר לא ירבה שלא יתרברב על העני. ועי' בדעת זקנים לבעלי התוס' ובמדרש תנחומא (פר' כי תשא סימן ג)]. וכן לעני אומרים לא שלא יחשוב שיש לו פחות עוונות מהעשיר, מכיון שאין לו נסיון העושר [ובפלא יועץ (ערך עשירות) כ' שנסיון העשירות גדול מנסיון העוני. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' בראשית (ו יג)], אלא עליו להרגיש בענוותו שהינו מלא חטאים [דגם בזה שייכא ענוה שיחשיב עצמו לרשע, כדאיתא בנדה (ל ע"ב) שאפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. ועי' ביומני טאלנא (עמ' קצא) ובמש"כ בס"ד בחי' התפילה (בשחרית של שבת על וה' ער וכו'). ודלא כמ"ש מהר"מ מאזוז נר"ו במאמרו בקובץ אור תורה (אד"ב תשע"א עמ' תרלד) שרק לרשעים יש לב נשבר בגלל חטאיהם. ע"ש. ולדברי הש"ס שכל אדם יחשיב עצמו לרשע, א"כ גם הצדיקים הם נשברי לב. וע"ע בס' רב ייבי (תהלים לד יט, דס"ו סע"ג) ובס' אש דת ח"ב (עמ' תנו). אולם יש להעיר מדברי המשנה באבות (פ"ב מי"ג) ואל תהי רשע בפני עצמך. וביאר הרמב"ם בפיהמ"ש: כשיחשוב אדם עצמו חסר, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו. והו"ד בפי' הרע"ב. ועי' בתפארת ישראל (יכין אות קכח). ובמחזור ויטרי הביא ראיה לזה מדברי הגמ' (קדושין מ ע"ב) שלעולם יראה האדם את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. ושוב הקשה מדברי הגמ' בנדה הנ"ל שהיה בעיניך כרשע, ותירץ דהכי קאמר כדי להחזיק ביראתך ולהיטיב דרכך יותר ויותר. עכ"ל. ובהערות שם הביאו שכ"כ כיו"ב בערוך לנר (נדה שם). וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"י א"ח ס"ס מה), ובספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמוד רעג) ובקובץ הערות וביאורים (סוכות תשע"ג עמ' כו). ועוי"ל עפ"ד מהר"ל מפראג ז"ל בגור אריה (מצורע יד ד) שביאר לגבי מדת הגאוה שדוקא כשהאדם חטא בה אז צריך להתרחק עד הקצה האחר, כדי שיגיע בסופו של דבר לדרך האמצעית. ועי' במש"כ בזה להלן (בחי' פר' מצורע). ועפ"ז י"ל דלכן איתא בנדה שכשאומרים לך שאתה צדיק, ועי"ז עולה בך מדת הגאוה, מיד היה בעיניך כרשע כדי שע"י תגיע למדת הענוה במיצוע]. ועי' בס' אמת ואמונה (סי' תיח) בשם מהרמ"מ מקוצק ז"ל על מה שאמרו במתני' (סוף מנחות) אחד המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, שהעני פשיטא שמכוון לבו לשמים, ועל העשיר היא התביעה שאף הוא יכוון כן. עכ"ל. וכ"כ בס' אמת מקאצק תצמח (סי' תתרצא) בשם בנו מהר"ד ז"ל. ולפי"ז יכול העני להתגאות ולומר מכיון שאני מכוון לשמים יספיק לי לתת פחות ממחצית השקל, ולכן אמרה תורה שיהא ענו ולא ימעיט. 

תצוה (כז כ), ויקחו אליך שמן זית זך.

וביאר הרמב"ן: וטעם אליך, שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי.

ובהעמק דבר הקשה, וכי לא נאמנים פקידי המשכן ע"ז, ומה יעשו לאחר פטירתו של מרע"ה. ע"ש. והביאו באילת השחר והוסיף להקשות וז"ל: וצ"ב הרי זה דין לעושי השמן שיעשוהו כדין מטיפה ראשונה ומהזיתים שבראש האילן, ומה הצורך שמשה יראה.

         וי"ל שכל דיני השמן הם כדי שיהא זך ביותר, והוא השמן הראוי למאכל המלכים וכמ"ש הראב"ע ז"ל [ועי' ברש"י (ויחי מט כ) שביאר מאה"כ שם "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", שהכוונה לשמן זית]. ועם ישראל לא הכירו בזה, שכן כולם עבדים היו במצרים, ודוקא מרע"ה שגדל בבית מלכים יכל להבחין בזה. ותו י"ל שמכיון שמשה כבד פה היה שנשרף בגחלים במה שניסהו פרעה, הנה ידוע שהחלש בחוש א' מתחזק לו חוש אחר, וכמו העיור שחוש המישוש מפותח בו ביותר (ואולי כן הוא אף בנולד בריא), וכמו כן מרע"ה חוש הראיה היה מפותח בו ביותר ויכל להבחין בזכות השמן. ואח"כ מרע"ה בודאי לימד לאחרים חכמה זו שהם ימשיכו בה לאחר מותו [ודלא כמי שלא רצו ללמד את אומנותם, ועליהם נאמר בספ"ג דיומא שם רשעים ירקב. ועל מרע"ה אמרו בנדרים (לח ע"א) שנהג טובת עין ולימד מה שידע].
        ועוד יש לבאר שהטעם הוא כדי שעם ישראל ידע ויבין שלא לאורה הוא צריך [וכדאיתא במנחות (פו ע"ב): ויקחו אליך שמן זית זך, אמר רבי שמואל בר נחמני, אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך], ויש כוונות עמוקות באור המנורה הרומזת לחכמה (וראה באור החיים כאן), ולכן היה צורך שיתנו השמן למשה שהיה אב בחכמה [כדאיתא במגילה (יג ע"א). ועי' בר"ה (כא ע"ב) ובפירוש רש"י (מלכים א פרק ה פסוק יא) ובמורה נבוכים (ח"ג פרק נד) ובפירוש הרד"ק (מלכים א פרק ג פסוק ט) ובפירוש הרלב"ג (שם)].

לשמיעה לחץ כאן.

תרומה (כז יט), וכל יתדת החצר נחשת.

         וכתב הרב חיד"א ז"ל בס' חומת אנך וז"ל: וסמיך ליה [בפסוק הבא] הדלקת הנרות, רמז לנרות חנוכה, נחשת ר"ת נר חנוכה שמאל תדליק, וסמיך ליה שמן זית, כי הוא מצוה מן המובחר. רבינו אפרים ז"ל. ע"כ.

            ולעד"נ להוסיף בזה, ש'נחשת' הוא ר"ת נרות חנוכה שבת תדליק, והוא סדר ההדלקה בע"ש חנוכה לדעת מר"ן בש"ע (א"ח סימן תרעט). וכ' בס' כתר שם טוב (ח"א עמ' תקיז) שכן נהגו העולם. וע"ע בס' אמת קנה לאאמו"ר נר"ו (דיני הדלקת נרות הערה ט) ובשו"ת אור לציון ח"ב (במבוא ענף א אות ד, דף ז ע"א) ולמהר"ד יוסף נר"ו בס' תורת המועדים על חנוכה (סימן ח אות ד). ולדעת הראשונים שיש להקדים נרות שבת משום תדיר (והביאם באורך בס' תורת המועדים שם), י"ל שהוא ר"ת נרות חנוכה שבת תדיר, שכשיש לפניו נרות חנוכה ונרות שבת, יש להקדים את התדיר. ואפשר לבאר גם בזה את התיבה הבאה 'ואתה', ר"ת וביציאתה אומר תחילה הבדלה, והוא כשיטת האומרים שהבדלה קודמת (וה"ד מהר"ד יוסף נר"ו בס' תורת המועדים על חנוכה סימן ח אות ט. ע"ש). ולהסוברים איפכא י"ל שהוא ר"ת ותדליק אחר תאמר (או: תגמור, או: תסיים) הבדלה. גם י"ל שאפשר לפתור תיבה זו בב' אופנים, מכיון שי"א שבבהכ"נ ידליק קודם, ואילו בביתו יבדיל קודם, ושניהם רמוזים בתיבת ואתה. וכתב בס' מגן אבות (א"ח סימן תרפא) שכן מנהג מערב הפנימי. ע"ש.

         ושו"ר בס' אמרות טהורות למהר"ב חדאד ז"ל (ר"פ תצוה) שכתב וז"ל: פירש הרב דברי דוד וז"ל, אפשר כי לעיל סיים בתיבת 'נחשת', נוטריקון נר חנוכה שבת תדליק, וסמיך ליה ויקחו אליך שמן זית זך, לומר מצוה מן המובחר נרות חנוכה ושל שבת בשמן זית כמ"ש הפוסקים וגו'. עכ"ל. ולעד"ן לרמוז בסגנון אחר, נחש'ת נוטריקון נרות חנוכה שמנה תדליק, וסמיך ליה ואתה תצו'ה, נוטריקון וקודם הדלקתו צריך תברך. עכ"ד הרב אמרות טהורות ז"ל. וגם כתבו בזה בס' יוסף לקח ח"א למהר"י בוכריץ ז"ל ובס' מנחת כהן למהררח"ח הכהן ז"ל. והו"ד בקו' מריח ניחוח (פר' מקץ תשע"ב דף ה ע"ב). ולא זכרו שכבר קדמם בזה רבינו אפרים ז"ל כנ"ל.

         ועוד אפשר לומר ש'נחשת' נוטריקון נרות חצי שעה תדליק. וכמ"ש מר"ן בש"ע (סימן תרע"ב ס"ב) שמדליק והולך נרות חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה, וגם שיעור השמן הוא כדי הדלקת חצי שעה, וכמ"ש מר"ן ז"ל שם (בס"א). וגם בהדלקת נרות שבת מצינו שיעור חצי שעה, שאם מדליקה לפני חצי השעה הקודמת לשקיעה, עליה לקבל שבת בהדלקתה, וכמ"ש אאמו"ר נר"ו בס' אמת קנה (שם). 

[נדפס ברובו בקו' מריח ניחוח (גליון עג דף יט ע"א)].

משפטים (כא א), ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

ופרש"י, לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם וכו'. ומקורו ממדרש תנחומא (סימן ג). וכמו שביאר המגיד מדובנא, דאע"ג שהתוצאה שוה, מ"מ ישראל בני מלכים הם, ואין לדונם בכלל במשפט שאינו בשורשם.

ובזה אפשר לבאר הקשר בין פרשתינו לפרשה הקודמת, עפמ"ש בבן איש חי (ש"א ר"פ יתרו) עה"פ (כ כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי, דהמזבח הוא הפה, שבו מקריבים הקרבנות דהיינו התפילה, ואבנים היינו אותיות, לא תבנה אתהן גזית, דהיינו שאותיות ותיבות התפילה לא תהיינה חתוכות ושבורות, בבליעת אותיות ומלים, כי חרבך, דהיינו הלשון, הנפת עליה ותחללה, תפילתך מחוללת. ע"ש. ולכאורה קשה, דהרי כ' במדרש חזית (פ"ב עה"פ הביאני אל בית היין) עם הארץ שקורא ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה וכו'. וכ"כ בס' חסידים (סו"ס יח). ע"ש. וע"ע בהגהות מקור חסד על ספר חסידים (שם אות קז-קט) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי הסדור (עמ' מב-מג) ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 5178) ובס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד קלד) ובגליון שם.

ונראה דתליא מילתא בכוונת המתפלל, שאם מכיון שלא יודע או מסיבת אונס אחר מדלג בתפילתו, הרי היא רצויה לפניו יתברך. משא"כ אם מחמת מהירותו, או שדומה עליו למשא. הרי דאף כאן חזינן דהעיקר אינו התוצאה, אלא השורש. אל לנו להביט באופן שטחי, אלא להעמיק בכל דבר להבינו לאשורו.

    ועי' בס' עוד יוסף חי דרושים (פר' מטות עה"פ לא יחל דברו) דדוקא מי שאינו מיחל דברו הוא זה הזוכה שהקב"ה יהפוך דבורו אשר דיבר בטעות בתפילתו מרעה לטובה. ע"ש [והמעשיות שהובאו שם הועתקו גם בס' נפלאים מעשיך (סי' קמא - קמב). וע"ע בס' ילקוט יוסף א"ח (במבוא להל' תפילה שלפני סימן פט, עמ' טז אות כא)]. וגם לפי"ז יש לבאר דהכל תלוי בשורש האדם המתפלל, דאם הוא איש אמת הקב"ה עוזרו, ואם לאו, אינו עוזרו, למרות ששניהם דבר אחד דיברו. 
   [נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצז)].

יתרו (יח א), וישמע יתרו כהן מדין וגו'.

וכתב בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (עמ' רלה) וז"ל: קשה דרז"ל אמרו דיתר שמו, כמו שאמר הכתוב (לעיל ד יח) וישב אל יתר חותנו, וכשייתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה, הוסיפו לו אות אחת על שמו ונקרא יתרו. ואיך קראו כאן יתרו, והרי עדיין לא יתר שום פרשה. ע"כ. והוא מדברי מהר"מ אלשיך ז"ל בס' תורת משה.

       וי"ל דיתר הוא לשון גאוה, שיתר הוא על בני דורו, והוא בגלל היותו כהן מדין, וכן השוו חז"ל גאוה לע"ז, כדאיתא בסוטה (ד ע"ב) א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים. ועתה בבואו למדבר הראה את ענוותנותו, כמ"ש בדרשות ר"י פינטו הנ"ל (עמ' רלט) שלא עשה כמו שעשה משה ששלח את אשתו לבדה, אלא יתרו בעצמו הביאה. ע"ש. ולכן הוסיפו לו אות על שמו, כדי שלא יקרא עוד בשם יתר המורה על גאוה. וענותו היא זו שקרבה אותו לתורה, כמו שהר סיני נבחר לתת עליו את התורה מפני ענוותנותו כדאיתא במגילה (כט ע"א).

בשלח (יז ט), ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

וכ' בפי' הטור הארוך, שבחר את יהושע דוקא, שכן אין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, וכן עמלק ביד שאול, והמן ביד מרדכי. וע"ע בס' שערי אהרן ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף י ע"ב).

ונראה לבאר הטעם, שכן הזכות שיש לבני עשו הוא מה שקיבלו לתמנע, מה שאין כן האבות הקדושים שדחוה (כדאיתא בסנהדרין צט ע"ב), ולכן יצא ממנה עמלק. ורחל עשתה ההיפך מזה, שהצילה את לאה בנותנה לה את הסימנים מיד עשו שהיתה מיועדת לו (כדאיתא בב"ר פ"ע סי' טז).

ושו"ר בס' יגל לבנו (עמ' פב) שכ' כיו"ב וז"ל: ומה שדוקא יהושע נלחם בעמלק הוא כי מסורת בידינו שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל, וכן בשאול, וכן במרדכי, וכן לעת"ל ע"י משיח בן יוסף, והוא כדי לבטל זכות עמלק שבאה אמם תמנע להדבק בבית אברהם, ולכן דוקא זכות רחל שהיתה מוכנה לוותר על בית אברהם רק כדי שלא לבייש את אחותה גובר זכותה עליהם ונופלים ביד בניה. ע"כ. ויש להעיר שמכיון שהיו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן (כדאיתא בב"ר שם), מסתברא שאם הקטן היה לוקח את הגדולה, הגדול היה לוקח את הקטנה, ומסתבר שאף יעדיף עשו את רחל שכן היתה יפת תואר. וא"כ רחל לא ויתרה על בית אברהם. וי"ל דמכיון דאיתא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, למעוטי עשו, א"כ לא חשיב בית אברהם. ואולי אפשר לבאר דברי הרב יגל לבנו באופן אחר, שתבוא זכות רחל שהסכימה לינשא לעשו כדי שלא לבייש את אחותה, ותדחה זכות תמנע שעשתה זאת רק כדי שלא תידחה לגמרי מבית אברהם. ודוחק.

גם יש לומר עפ"ד חז"ל (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה) שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, ומכיון שהתחילה בהצלת לאה מידי עשו, כן בניה יעסקו בהצלת בני ישראל מידי בני עשו. ואף אם נאמר דבכה"ג לא אמרינן המתחיל במצוה אומרים לו גמור [כמו שראיתי כתוב בשם הרב מנחת חיים (רוט) חלק ענייני או"ח (עמ' קג), שבמצוה השייכת לרבים לא אמרינן המתחיל במצוה אומרים לו גמור. וע"ע בקובץ פרי תמרים (תשרי תש"נ עמ' לד-לה). וכתב לי הרב בנימין חותה נר"ו (מח"ס כי בא מועד ועוד) במכתבו מיום כב שבט תשע"א, שגם הרב מנחת חיים יודה בנ"ד, כי "אולי בהצלה שאני כדי להזדרז להציל ולא לחלק לאחרים שיוכל להיות כקדירה דבי שותפי וצ"ב"], מ"מ אפשר לומר באופן אחר, שזכות רחל שהצילה את לאה מיד עשו עומדת לזרעה שיצליחו להציל את אחיהם מיד בני עשו.

        וראיתי בס' נועם שי"ח – שיחות לימי החורף (סוף עמ' קפב) שכ' וז"ל: ובענין הנסיונות אמרו חז"ל [באסת"ר פ"ז סי' ז וש"נ] עה"פ (אסתר ג ד) ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם, א"ר בנימין ב"ר לוי, בניה של רחל ניסן שוה, הה"ד ויהי כדברה אל יוסף יום יום, וכאן כתב ויהי כאמרם אליו יום ויום, וניסן שוה הוא רק ע"י היראה, דע"י יראה עומדים בנסיונות, והוא הכח למחות את כח עמלק אשר הוא מכח דלא ירא אלקים. ע"כ. וע"ע בעץ יוסף ובענף יוסף על המד"ר שם ובס' כרם ד"ל (פר' ויצא עה"פ ויהי כאשר ילדה וגו'). וי"ל דגם רחל עמדה בנסיון הגדול בתתה את הסימנים לאחותה, ולכן יוחסו אליה בזה יוסף ומרדכי. ועי' באיכה רבתי (בפתיחה סימן כד) בגודל נסיונה.

בשלח (טז ד), הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

         ובס' מאיר עיני ישראל (ח"ג סוף עמ' תרסג) כ' בשם ספר מעין בית השואבה (עמוד קעה) בשם הרב חפץ חיים ז"ל שאמרו רז"ל שהמן נשתנה טעמו לפי מחשבת איש ואיש, ואם לא היה חושב כלום בשעת אכילתו לא היה לו טעם, שדבר רוחני מקבל טעם לפי ערך המחשבה.

         והנה איתא בשמות רבה (פכ"ה סימן ג): שהוריד להם המן שהיו בו כל מיני טעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (דברים ב ז) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, מהו דבר, כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אילולא היה לי פטמא אחת לאכול, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונם. א"ר אבא, אף דבר לא היה אומר בפיו, אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה. תדע לך שהוא כן, שכן אמר יחזקאל (טז יט) ולחמי אשר נתתי לך סולת ודבש ושמן האכלתיך. כתוב א' אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן. כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. ע"כ. ועי' בס' יפה תלמוד ח"א (יומא עה ע"א ד"ה והיה טעמו).

         ולכאורה הדברים סותרים, שכן מתחילה אמרו שכל מה שנפשו מתאוה טועם בו, ושוב אמרו שהטעם הינו לפי הגיל. וצריך לומר שכוונת המדרש היא שבד"כ הבחורים מתאוים ללחם והזקנים לדבש והתינוקות לשמן, ולכן היו טועמים בו את הטעמים הללו, ובאמת אם מתאוים לטעם אחר, הכל לפי המחשבה. ואפשר להוסיף עוד שגם כשלא מתאוים לשום דבר, איכא אומדנא דניחא להו לבחורים בלחם ולזקנים בדבש ולתינוקות בשמן, והיו טועמים בו את הטעמים הללו.

       ואולי באותו דור דעה היו שכיוונו שלא יהיה המן טעם כלל, כדי שלא ליהנות מתאוות העולם הזה. ובזה יש ליישב מה שהקשו המפרשים אמאי התלוננו שנפשם קצה במן, והרי היה בו כל טעם שהנפש מתאוה לו. ולהנ"ל מיושב, שהם היו אלה שכיוונו שלא יהיה בו טעם. ומזה יש ללמוד שאין להביא עצמו לידי נסיון [וראה במש"כ בזה בס"ד בחי' על סידור התפילה (לפני ק"ש על המיטה)]. ולכן גם יש לאכול מטעמים בשבת קודש, כדי שלא יבוא לידי נסיון להימנע מסעודות שבת.

      אולם האמת היא שגם מה שעשו הם, עשו כן כדי לברוח מהנסיון. ויובן הדבר ע"פ מה דאיתא בסנהדרין (קט ע"א) שאנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה. וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על העין יעקב (סימן רנב) שכשהקב"ה משפיע טובה יש בזה נסיון גדול. ע"כ. ולכן רצו להימנע מלקבל טובת הקב"ה בשלימותה כדי לברוח מנסיון. ובמיוחד יש ליזהר בעניני אכילה, כדאיתא בברכות (לב ע"א) וישמן ישרון ויבעט, היינו דאמרי אינשי, מלי כריסיה זני בישי, וביאר בס' תורה תמימה (האזינו לב טו) שאדם השבע ביותר בתענוגים ובתפנוקים בא לידי חטא ובעיטה. ע"ש.

בשלח (יג יט), ויקח משה את עצמות יוסף עמו.

ואיתא במכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות. וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט).

והקשה אאמו"ר נר"ו בהגדת אהלי שם (עמ' קפד), שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן.

וכתב לתרץ שלעסוק בביזה זה שטות, שהרי בסופו של דבר משה מת במדבר, ולשם מה הכסף והזהב, והרי יש מן ויש באר, ובגדיהם לא בלו, וא"כ לשם מה לאסוף כסף וזהב, ואכן להתעסק בדבר שאין בו תועלת הוא שטות.

והקשה על זה גיסי ידידי הרב ויכתור כהן נר"ו, שמשה לא ידע מראש שימות במדבר, וא"כ איך ידע שלא תהיה תועלת בביזה.

וכתב עוד אאמו"ר נר"ו ליישב, שהחכמה בזה היא לקחת דבר נצחי לעומת דבר זמני. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בשינויים בס' אוצר הפרשה כאן. וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).

גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. והעדיף לקיים מצות ארונו של יוסף כדי שבזכות יוסף הנקרא בכור יוושע ישראל הנקרא בכור. ע"ש. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.

ועוד אפשר ליישב עפ"ד מהר"ש ן' אלבאז בס' עוז והדר כאן דיליף לה מדיוקא דקראי שמרע"ה דווקא היה מושבע ועומד בהעלאת עצמות יוסף, וכן יליף לה מדברי הזוהר הקדוש. ע"ש. ומרע"ה השיג ענין זה בחכמתו כי רבה.

ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.

ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ודרך אגב אביא מש"כ מהר"י פינטו ז"ל שם וז"ל: אי נמי הוי רץ וכו', הנה דרך התגרים אם ימצאו סחורה שיש בה ריוח מועט, יאמרו אין אנו קונין אותה עד שנמצא סחורה שיש בה ריוח מרובה ואנו קונים אותה וכו', לזה אמר במצוה לא תעשה כן, שאם באה לידך מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אל תאמר לא אעשה זאת עד שתבוא לידי מצוה חמורה כמו פדיון שבוים וכדומה ואעשנה, אלא הוי רץ למצוה תכף שבאה לידך עשה אותה, וכן בעבירה לא תאמר לא אעמוד עצמי כי אם מעבירה גדולה, אבל קלה לא אשמר ממנה, כמו התגרים שאם מוצאים סחורה שהפסדה מועט קונים אותה, שאומרים אחר שהפסדה מועט אינו מזיק, לכן אמר בעבירה אפילו קלה ברח ממנה. והטעם וכו'. ע"ש.

     ונראה עוד לבאר הטעם, שכן הסוחר יש לו את הוצאות בית מסחרו ופועליו, והחשש שמא המוצר לא ימכר, ולכן לא כדאי לו לקנות סחורה שרווחיה מועטין, משא"כ בתורה ומצוות שכולם ריוח בלבד. וכמו כן יש לבאר בענין ההפסד, דלכאורה קשה, למה יקנו הסוחרים סחורה שמפסידים בה אפילו מעט. ועכצ"ל דהיינו כדי שירויחו בה ממקום אחר, כגון אם הלקוחות צריכים את אותה הסחורה ורוצים לעשות זה בתור שירות ללקוחות הקבועים, או שהחנות המתחרה מוכרת אותה בזול וכדומה, משא"כ בעבירות שכולן הפסד ללא ריוח כלל. 

    [נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט)].

בא (יב ב), החדש הזה לכם ראש חדשים.

         וכ' בס' סנסן ליאיר השלם (דף מא ע"ב ד"ה לכם): 'לכם' עם הכולל בגימטריא 'אילן', ורמז בזה שבחודש שבט חל ראש השנה לאילנות, שלעולם פרשת בא נקראת בחודש שבט, בין אחד בשבט לט"ו בשבט, ולדעת בית שמאי באחד בשבט ראש השנה לאילנות ולדעת בית הלל בט"ו בו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל, ועל זה סיים ראשון ה'וא ל'כם ל'חדשי השנה ר"ת הלל, שהלכה כהלל הזקן. ע"כ.

         ואפשר גם ש'אילן' בא לרמז בזה שביומי ניסן יש לברך על האילנות, כדאיתא בברכות (מג ע"א). וכ"ה בש"ע (א"ח סימן רכו ס"א).

         וראיתי עוד בס' סנסן ליאיר השלם (דף מט סע"א) עה"פ (פסוק טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, א'שר י'אכל ל'כל נ'פש ר"ת אילן, רמז שמברכים ברכת האילנות בניסן על אילני מאכל דוקא. ע"ש. ואפשר להוסיף ש'אילן' בגימ' 'מאכל'. 

בא (יא ז), ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

וראיתי בס' רשימות לב (פסח עמ' כ) בשם מהר"י הוטנר ז"ל (מח"ס פחד יצחק) בשם הרב חתם סופר ז"ל, שטעם גניבת האפיקומן ע"י הילדים בליל הסדר הוא כי אמרו בפסחים (קיג ע"א) שאין לדור בעיר דלא נבח בה כלבא, משום שנביחתם מבריחה את הגנבים. והנה בליל יציאת מצרים לא חרץ כלב את לשונו, וא"כ רבו בה הגנבים, וא"כ גניבת האפיקומן הוא זכר לנס דלא יחרץ כלב את לשונו. וכ' שם שכ"כ מדנפשיה בהגש"פ באר מרים להרב מכתב סופר ז"ל (עניני יחץ). וכן הוא בהגש"פ מכתב סופר (עמ' לט). וכן ראיתי שהביאו בשם ספר היו מספרים בשם הקדמת שו"ת מכתב סופר ח"ב. וכ"כ בקובץ קשר – קול שופר רבני אירופה (גליון פו עמ' ג) בשם קובץ האהל (גליון א) בשם ספר מכתב סופר בדרך הלצה. וכ"כ בס' אוצר טעמי המנהגים (עמ' רפג) בשם ס' מנהג ישראל תורה ח"ב (עמ' רצא) בשם ס' ברכת הפסח [ובעיקר מנהג זה, עי' בחק יעקב (סימן תעב אות ב) ובס' הליכות שלמה על פסח (פ"ט הערה רי). וביומני טאלנא (עמ' קלח) כ' ש"אפיקומן" בגימ' "במרמה". ע"ש. וכ"כ בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קיט דף טז ע"א) בשם מהרי"ח זוננפלד ז"ל (מח"ס שלמת חיים ועוד). ע"ש. וע"ע בקו' כתר מלוכה (גליון ג דף טז ע"ב). וכ' עוד ביומני טאלנא (בעמ' קלט) שהרב פני מנחם ז"ל ביקש מנכדיו שלא יגנבו האפיקומן. גם עי' להרב ליקוטי שיחות ז"ל בהגש"פ שלו (דף יא סע"ב) שלא נהגו כן במקומם, והעיר מד' הש"ס (ברכות ה ע"ב) בתר גנובא גנוב וטעמא טעים. ועי' בקובץ המאור (כסלו תשנ"ג דף יט ע"א) שכ' שבהגש"פ של הרב ליקוטי שיחות ז"ל לא ביאר הטעם שלא נהגו בגניבת האפיקומן. ע"ש. והמעיין יראה שכ' הטעם משום בתר גנובא גנוב וכו'. גם בקובץ תורת אמך (גליון ב דף ה ע"א) העתיק מס' כתר שם טוב (ח"ג עמ' קעו) ומהגש"פ כה לחי (עמ' קכג אות ד) שדיברו בגנות מנהג זה המרגיל את הקטנים לגנוב, וכ' שם שלא נהגו כדבר הזה בארצות המערב ובתימן. ע"ש. וכ"כ בקו' דורות (גליון ג דף ל ע"א הערה ג) שלא נהגו כן במערב הפנימי. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמ), ובהגש"פ ארזי הלבנון (עמ' יא, יז, כא, לב), ולהרמ"ז ז"ל בס' אור לארבעה עשר (עמוד כט). והאריך בענין זה כאן].

וראיתי שהעירו ע"ז בזה"ל: לפי דבריו הרי שלמרות שהיה הלילה ליל שימורים, דוקא בלילה זה רבו הגנבים. והנה מובא מרבינו נסים גאון שמנהג אביו היה שלא לסגור את דלתי הבית בליל הסדר, משום שליל הסדר הוא לילה המזומן לגאולה ו"כשיבוא אליהו נצא לקראתו במהרה ללא עיכוב" (או"ז ח"ב סי' רלד). וכיצד לא חשש לגנבים? אולי משום שסבר שליל שימורים כולל גם אותם. וכן היה מנהגו של רבי אברהם שאג צוובנר זצ"ל אב"ד קויברסדורף, להשאיר את דלתות ביתו פתוחות בליל הסדר, ולא עוד אלא שהיה מותיר בכוונה תחילה על השלחן את כלי הכסף והזהב שהיו ברשותו, באומרו שליל שימורים הוא. ע"כ [ועי' בקובץ מריח ניחוח (גליון פו דף ג ע"ב) דס"ל שליל הסדר אינו משומר מבעלי בחירה הרוצים להזיק].

גם יש להעיר על טעם זה, שכן ממה שאמר הכתוב שלבני ישראל לא חרץ כלב, משמע שלמצרים חרצו [וכ"כ בשמו"ר (פל"א סימן ט). וע"ע בקו' המאזנים (גליון לא דף עב ע"א)], וא"כ הגנבים גנבו אך ורק מעם ישראל. והוא פלא, שהובטחו לצאת ברכוש גדול, ובליל צאתם ממצרים גנבו מהם את רכושם. ותו גנבים אלו מסתברא שהיו מצריים, שכן רוב גנבי ישראל היינו דוקא בפומבדיתא שהיו רעים כמ"ש התוס' (ב"ב לג ע"ב ד"ה רבי אליעזר), ובמצרים אף מיעוטא לא היו שכן מתו הרשעים במכת חושך, ואם היו הגנבים מצריים נבחו עליהם הכלבים (כמ"ש באור החיים כאן דהיינו טעמא דלא יחרץ כלב וגו', כדי שכשינבחו על א' בארץ גושן ידעו שהוא מצרי שהתחבא בין היהודים מפני פחד מכת בכורות), וא"כ מי יגנוב מבני ישראל דבר. אולם ראה בס' בית אהרן למהר"א אזולאי (פרשת בא דף רסה סע"ב) שלא נבחו אפילו לבני אדם הדומין לבהמה. וביאר בקונטרס באר הפרשה (פרשת בא תשפ"ד עמוד יד הערה יז) בשם פירוש הרא"ש (בא י כב) שגם הרשעים ניצלו ממכת חושך אם לא התייאשו מן הגאולה. ע"ש.

ועוד יש להעיר, שטעם הש"ס שלא לדור בעיר דלא נבח בה כלבא, היינו שע"י הנביחות יתעוררו בעלי הבית ולא יוכל הגנב לגנוב. והנה בליל יציאת מצרים נראה בפשטות שעם ישראל לא ישנו, וא"כ לא היה צורך שהכלבים יעירום כדי לשמור על רכושם.

גם יש להעיר שיש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושיית הרב אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש (וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים ובאוצר הפרשה כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל, ובס' בית אהרן שם). ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא ז"ל בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש. [נדפס ברובו בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון פט עמ' יא). לשמיעה:
https://onedrive.live.com/redir?resid=7C97AAD8BD0BDD4F!12839&authkey=!AK0dy_T3GResoRE&ithint=file%2cm4a].