ויצא (לא מא), ותחלף את משכורתי עשרת מונים.

ולכאורה קשה, אמאי לא מצינו שהוכיח יעקב את לבן על רוע מעלליו, כי אם עתה כשטען עליו לבן, כי אז הוכיחו יעקב על פניו [ומוכח מכאן שלא הוכיחו לפני כן, שכן לא ענה לבן על טענות יעקב, ואם כבר הוכיחו יעקב מלפנים, א"כ לא היה טוען עליו לבן כלום עכשיו שברח]. ובבראשית רבה (פע"ה סימן יא) איתא שיעקב שלח המלאכים לעשו כדי להחזירו בתשובה. וכ' מהר"א רייך ז"ל בס' משאת בנימין (פר' וישלח סימן מו) שבלי ספק הוכיח יעקב את עשו כל יום ויום על אולתו ועל רוע מעלליו. ע"כ. ומאי שנא עשו מלבן.

וי"ל שידע יעקב שלא ישמע לו לבן [ושו"ר שכ"כ בקו' הערות התמימים ואנ"ש שי"ל במונטריאל (גליון נו עמ' ד)], ואיתא ביבמות (סה ע"ב) שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואפשר לבאר הטעם שלא ישמע לו לבן עפמ"ש הרב בן איש חי ז"ל (דרושים לפר' טהרות בסופו) שהמוכיח צריך שיוכיח וכוונתו לש"ש, דאל"ה אין תוכחתו מועילה. והביא מעשה שאירע בזה. ע"ש. והו"ד בס' אבותינו ספרו לנו על זמירות שבת ובהמ"ז (עמ' תנג). ועי' בס' אביהם של ישראל ח"א (עמ' פט) שכן נהג מהר"מ אליהו ז"ל. וע"ע במש"כ בגליון ספר אוצר הפרשה לאאמו"ר נר"ו (בראשית דף ריד ע"א ד"ה ונראה) ובמש"כ בס"ד בחי' פר' קרח (טז טו) [אולם בשו"ת חתם סופר (הוצאת מכון המאור בשיירי תשובות שבסוה"ס ענינים שונים סימן יא דף פ ע"ב ד"ה אך) כתב שאף אם נוגע בדבר מותר לו להוכיח]. ולכן מכיון שיעקב היתה לו טינה בליבו על לבן על שעשקו, כמו שראינו כאן שטען עליו שהחליף את משכורתו, לכן לא הוכיחו. ואולי אפשר לומר שאף אם יעקב היה מוכיחו ללא פניות כלל, מ"מ לבן היה חושב שיעקב מוכיחו לתועלת עצמו, וגם כהאי גוונא אינה מועילה התוכחה.

והנה כשהגיעו השבטים למצרים האשימם יוסף שהם מרגלים, וכן לקח מהם את שמעון וביקש שיביאו את בנימין, והעליל עליהם שלקחו את הגביע, וכל זה כדי להוכיחם שיחזור בתשובה על מה שמכרוהו, וכמו שביאר בס' אהלי שם - אוצר החומש (מקץ מד טו). ע"ש. ולכאורה נוגע הוא בדבר, ומדוע הוכיחם.

וי"ל דשאני יוסף הדומה למלאך, שלכן כשנפגש עם המלאך, המלאך נקרא איש (כמ"ש רש"י וישב לז טו), משא"כ גבי יעקב שנקראו גם מלאכים (ויצא לב ב, רש"י וישלח לב ד. וראה וישלח לב כה). ואפילו פרעה הבחין במעלתו של יוסף ואמר עליו 'איש אשר רוח אלוקים בו' (מקץ מא לח).

ואולי לכן יוסף עורר את קנאתם של אחיו עד כדי שגער בו אביו, וכי יוסף דבר חכים הוא לא הבין את הבעיה בזה (ועי' בזה בס' אהלי שם - אוצר החומש וישב לז כה ד"ה דבר). ואפשר לבאר שמכיון שאין קנאה במלאכים, לכן לא חלי ולא מרגיש את אשר גרם.

וזה הדבר אשר אמר להם 'ועתה על תעצבו' וגו' (ויגש מה ה), 'אלקים חשבה לטובה' (ויחי נ כ), היפך מטבע בני אדם אשר משיבים רעה תחת טובה, והוא השיב טובה תחת רעה, אין זה כי אם מלאך. ולכן מצינו גם שהתגבר על יצרו באופן מופלא בנסיון אשת פוטיפר. ובזה מיושב מדוע הוכיח את אחיו, כי היה כמלאך שאין בו נגיעות כלל.

ולכן דרשו בבראשית רבה (פפ"ט סימן ג) על יוסף את הכתוב (קהלת ד טו) ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש, וביאר הרב מליסא בס' תעלומות חכמה (קהלת שם) שפסוק זה איירי בצדיקים. ותדע שכן הוא שהרי צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים. ויתירה מזו קרי להו מהלכים תחת השמש דרך עראי ולא דרים שם, שכן הצדיקים גדולים הם ממלאכי השרת (כדאיתא בסנהדרין צג ע"א) אשר מקומם בשמים ממעל, ובעולם הזה עוברים דרך עראי בלבד. ותו 'מהלכים' נאמר בזכריה (ג ז) לגבי הצדיקים שדומים למלאכים, כמבואר בדברי הראשונים שם.

[נדפס בחלקו בקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' ויצא תשע"א). וברבעון קרית ספר (אדר תשע"א עמ' קיח). ובס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפה). ובקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב)]. 

ויצא (לא כז), למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי וגו'.

         לכאורה הדבר הוא פלא, איך מוכיח לבן את יעקב על גניבת דעת, בו בזמן שרימה את יעקב פעם אחר פעם. ונראה ליישב שרצונו האמיתי של לבן היה להיות ישר, אלא שיצרו הכריעו לצד הרע. ולכן התפלא על יעקב שלא נהג בישרות. ובזה מיושב גם שמו של לבן, שלכאורה הוא נגד מה שר"מ בדיק בשמא (כדאיתא ביומא פג ע"ב) דמוכח שהשם מורה על פנימיותו של האדם [וכמ"ש בשער הגלגולים (הקדמה כג) ובאור החיים (פינחס כו יד עה"פ המוכה וגו') ובס' בן יהוידע למהרי"ח ז"ל (יומא לח ע"א ד"ה שם בשמך)], שרצונו כל ימי חייו היה להיות לבן כשלג לפני בוראו (ועוי"ל שגם זה היה מרמאות לבן, שהיה לו שם שאינו מראה על תוכו האמיתי).

         ובזה יבואר ג"כ במה זכה לבן שכל עם ישראל הם צאצאיו. והוא כמ"ש אאמו"ר נר"ו שהטעם שעתיד הקב"ה להחזיר החזיר לישראל [כמ"ש בפי' רבינו בחיי (שמיני יא ז) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתכח) ובספרו מגן דוד (סימן ט) ובס' ברית יצחק בונאן (פר' בא דף יא ע"ב). ועי' בס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' לב)), ובמש"כ בס"ד בגליון שם] הוא משום שתמיד מראה את פרסותיו השסועות כאומר טהור אני, ובזה מראה שרצונו להיות טהור. עכ"ד נר"ו. וה"ה גבי לבן. 

[נדפס ברובו בקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב)].

ויצא (לא יט), ולבן הלך לגזוז את צאנו, ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה.

         וכ' בפי' רבינו יוסף בכור שור ז"ל: ולבן הלך לגזוז את צאנו, אשר ביד בניו, ומצא יעקב מקום לילך בלא ידיעתו, ואף רחל מצאה מקום לגנוב את התרפים שהיו מדברים ואומרים ע"י מכשפים, ולכך חמדתן רחל, אבל לבן היה עובד אותן וכו'. ע"ש. והו"ד בתוספות השלם עה"ת (אות א).

         והקשה בס' למיסבר קראי (בהערותיו לפי' רבינו יוסף בכור שור שבסוה"ס), שתמוה מאוד לומר שרחל חמדה את התרפים לעצמה משום שעושין על ידם כישוף, ומה גם שהאבות קיימו כל התורה קודם שניתנה. ורז"ל אמרו שרצתה למנוע אביה מע"ז. ע"כ.

       וי"ל ע"פ המבואר בש"ס (שבת עה ע"א וש"נ) שמותר ללמוד כישוף כדי להבין ולהורות, ופרש"י 'כדי שתוכל לעמוד בהן, ואם יעשה נביא שקר לפניך שתבין שהוא מכשף'. ואף בע"ז נמי דינא הכי, עי' במנחת חינוך (סוף מצוה תקיא) ובשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן קיא) ובקובץ הערות וביאורים (פסח תשע"ב עמ' קנב).

[נדפס ברובו בקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב). נדפס כולו בקובץ הערות וביאורים (ר"ה תשע"ג עמ' נו)].

ויצא (ל י), ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן.

ואיתא במדרש (ב"ר פע"א סימן ט): בכולם כתיב ותהר, וכאן ותלד, אלא בחורה היתה, ולא היתה ניכרת בעיבורה. וביאר ביפה תואר (על המדרש שם), וז"ל: פי' זה לפני שלשה חדשים להריונה, ולא ניכר העובר רק בשביל סילוק הוסת, והיא כיון שהיתה בחורה לא הוכר העובר ע"י זה, כי אולי בשביל בחורתה אין לה ווסת עתה, ויען דבראשית הריונה לא הוכר עיבורה, לכן לא כתיב גבה ותהר, אבל אחר שלשה חדשים בוודאי ניכר הריונה בשביל גידול הבטן. וע"ע מ"ש ע"ז רש"י ז"ל בחומש. ע"כ.

גם בפסיקתא זוטרתא (הנקרא מדרש לקח טוב) על הכתוב (שמות ב כב) ותלד בן ותקרא את שמו גרשם, איתא: ותלד בן. לא נאמר בה ותהר, זה כמו שאמרנו בבלהה [צ"ל בזלפה. הערות המו"ל שם], שלא נאמר בה ותהר, לפי שהיתה בחורה, ולא היתה נראית מעוברת, וכסבורין היו שכניה שלא נתעברה, ועד שילדה לא הוכר עוברה, לכך נאמר ותלד. ע"כ [ולכאורה לדברי היפה תואר מה ענין שכניה אצל וסתה. וי"ל דבד"כ יודעות שכנותיה שלא לבשה בגדי נדותה. אלא שעדיין יש להקשות ע"ד היפ"ת ממ"ש בפסיקתא דעד שילדה לא ניכר הריונה]. ודברי הפסיקתא הובאו בחזקוני (שמות ב כב).

וראיתי להרב לקוטי שיחות בספרו אגרות קודש (חלק טו סימן ה'שפו) שכתב וז"ל: בקושיתו במאמר רז"ל (ב"ר פע"א) דלא נאמר ותהר בזלפה מפני שבחורה היתה, והרי גם בהולדת פנחס [וארא ו כה] ל"נ ותהר. ואינו מובן מנ"ל דאם פנחס לא היתה בחורה. וראה חזקוני לשמות ב, כב. ולכאורה קשה משמות (ו, כ) דל"ק ותהר והיא הייתה בת קכה בלידת מרים. אבל קושיא מעיקרא ליכא דבב"ר דייק מהשינוי וכאומרו: בכולן נאמר הריון חוץ. ודרשת החזקוני עכצ"ל דאסמכתא בעלמא היא. ע"כ. ודוחק.

וי"ל דבפרשת וארא אינו סיפור דברים אלא סדר תולדות, ולכן לא שייך שם סיפור ההריון, והרי גבי משה בפרשת שמות (ב ב) כתיב ותהר, ואילו בפרשת וארא כתיב ותלד לו את אהרן ואת משה, והיינו משום דהוא רק סדר התולדות, ולא שייך שם סיפור ההריון.

והנה כתוב בפרשת וישב (לח ה): ותסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה. ובער ואונן שקדמו לו, כתיב ותהר. הרי שלא היתה בחורה. וא"כ קשה אמאי לא כתיב ותהר גם גבי שלה. ויש לדחות דמאי דכתיב "ותסף" היינו שגם יספה להרות כמו גבי בניה הקודמים, ולכן לא היה צורך לכתוב שוב "ותהר". 

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפד) נדפס כולו בקובץ הערות וביאורים (פר' ויצא תשע"ב עמ' יח) ובקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב)].

ויצא (ל א), הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי.

         אמר לי מהר"ר משה מלכא ז"ל (ראש ישיבת אהל משה בבני ברק) שאמר לו מהר"ר ישראל אביחצירא ז"ל (אב"ד ארפוד), שיעקב אבינו שאמרו עליו חז"ל [ביבמות עו ע"א וב"ר פצ"ח סימן ד ופצ"ט סימן ו ומדרש תנחומא פר' ויחי סימן ט] שלא ראה טיפת קרי מימיו, כמו כן לאחר נישואיו לא הזריע כי אם להרות נשותיו. ולכן אמרה לו רחל 'הבה לי בנים', דהיינו שיזריע ועל ידי כן תתעבר, וענה לה יעקב שאין הדבר בידו, אלא הקב"ה מכוין כשתהרינה שיזריע. עכת"ד. ועי' בס' כרם ד"ל (פר' ויצא עה"פ ויאמר יעקב אל לבן וגו') שהביא דברי המקובלים שיעקב אבינו בא לתקן עוון אדה"ר בענין ג"ע ושז"ל. ולפי"ז מובן גודל פרישותו לאידך גיסא כדי להשלים התיקון. ויתירה מזו כתב בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן י ד"ה ואשר שאלת) כי יעקב אבינו ע"ה בשעת התשמיש לא היה לו תאוה גשמית בזה כי אם תאוה רוחנית נפשיית, ולא הרגיש במעשה, ולא חישב וצייר בדעתו בעת דבקות גופא בגופא את אשתו, וכאילו אותה שעה אינו משמש עם אשה. ע"ש.

         וראיתי בס' שערי אהרן (ויחי מט ג) שכתב בשם הרב פענח רזא ז"ל והריב"א ז"ל והרב אור החיים ז"ל בזה"ל: וראשית אוני. פרש"י, היא טיפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו וכו'. והקשה ר' ת"ם מאורליינש, דאמרינן [יבמות לד ע"א] אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. וי"ל שמיעכה בתוליה באצבעותיה וכו'. אמנם צ"ע, דאיך יתכן לפרש טיפה ראשונה ממש, שהרי כתוב בפרשת ויצא [כט לא] וירא ה' כי שנואה לאה וגו' ורחל עקרה ותהר לאה וגו', מדכתיב ורחל עקרה קודם ותהר משמע דהריון דראובן היה [כצ"ל] אחר נישואי רחל, והם היו אחר נשואי לאה ז' ימים, שנאמר [שם כז] מלא שבוע זאת. ע"כ [ועי' בס' כרם ד"ל (פר' ויצא עה"פ וירא ה' כי שנואה לאה וגו') שכתב שהתעברה לאה לאחר מכן מזרעו של ישקב שהטיל בה בלילה ראשונה, שכן ש"ז אינה מסרחת עד ג' ימים. ע"ש. ודבריו צ"ע, שכן עבר לפחות שבוע ימים עד שהרתה וכנ"ל. ואולי לכן כתב על דבריו מהר"ע יוסף ז"ל (מח"ס יביע אומר ועוד) בהסכמתו לספרו שיש להשיב על תירוצו]. ולדברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל מיושב, שכן בביאתו הראשונה אל לאה לא הזריע, כי אם לאחר מכן שהרתה הימנו [אלא שדברים אלו הם דלא כהזוהר הקדוש (בראשית דף רכב ע"ב) שכ' שבליל נישואיו ללאה נתעברה מראובן]. ושו"ר בהגהות יעב"ץ (יבמות עו ע"א) שג"כ כתב שלא הזריע יעקב בביאתו הראשונה אל לאה. וכן הוא בתוספות השלם עה"ת (ויצא ל כב סוף אות ב, ויחי מט ג אות י). וכ' עוד בתוספות השלם הנ"ל (ויחי מט יג אות יא) שברחל שהיתה יפת תואר לא מחזקינן כולי האי לומר שיעקב כבש מעיינו. ע"ש. ולדברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל כן היה דרכו כל הימים שלא להזריע כי אם בשעת ההריון.

         וראיתי במושב זקנים לבעלי התוס' (ויצא כט כה) שכ' שיעקב כבש מעייניו ולא בא על לאה בלילה ראשונה. והו"ד בתוספות השלם עה"ת (שם אות ה). והקשה בס' למיסבר קראי (בהערותיו למושב זקנים שבסוה"ס) שקרא בהדיא קאמר שבא אליה. וי"ל דכוונת בעלי התוס' היא שלא הזריע. וכנ"ל.

עוד ראיתי בס' למיסבר קראי (מהדו"ב בהערות לפי' רס"ג שבסוה"ס ויצא ל כב) כתב עה"פ 'ויפתח את רחמה' הנאמר גבי רחל, שאין לפרש שהיה רחמה סתום ולא נכנס בה הזרע כלל, דאולי בכה"ג חשיב השחתת זרע. וצ"ע. עכ"ל. ולדברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל י"ל שרחמה היה סתום ממש, ומ"מ לא היה השחתת זרע, שכן כבש מעיינו בבואו אליה.

ובעיקר דברי מהר"י אביחצירא ז"ל הנ"ל יש להעיר מדברי שער המצוות להאר"י ז"ל (ר"פ בראשית) שכ' שאף כי היו נשותיהם עקרות, מ"מ לא נמנעו אברהם יצחק ויעקב מן הזווג בלי ספק כדי לברוא נשמות חדשות. ע"ש. והו"ד בקצרה בכף החיים (ר"ס רמ). וע"ע בשער המצוות (פר' כי תצא) מש"כ בזה. ויש לעיין האם גם בלא להזריע אפשר לברוא את הנשמות החדשות.

ועתה ראיתי בפי' הרד"ק (וישלח לה כב) שכתב שלאחר לידת בניו פירש יעקב מן האשה. ע"ש. ולכאורה מדברי האר"י ז"ל הנ"ל נראה דלא ס"ל הכי. 

ושוב הראני הרב מרדכי נר"ו שמקור דברי מהר"י אביחצירא ז"ל הוא מדברי הרב ש"ך על התורה (עה"פ וירא ה' כי שנואה לאה וגו') וז"ל: יש לנו קבלה שיעקב אבינו היו בו שתים עשרה טיפין להולדת שנים עשר בנין, וכשהיה משמש עם רחל הקב"ה שמר טיפתו, ומזה ידע שהיא עקרה, לזה אמרה לו רחל הבה לי בנים, שחשבה שלא היה גומר ביאתו כדי שלא תתעבר וכו'. ע"ש. ואולי צ"ל י"ג טיפין, שכן גם דינה נולדה לו. 
[נדפס ברובו בקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב).   לשמיעה: כאן].

ויצא (כח יג), "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך".

לכאורה קשה, אמאי לא קאמר נמי גבי יצחק "אביך". ועי' בבעל הטורים ובמעם לועז ובדעת סופרים מש"כ בזה.

וי"ל עפמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (ר"פ תולדות עה"פ ואלה תולדות יצחק וגו') שכ' וז"ל: ולע"ד נראה שבא הכתוב ליתן עצה טובה ללומדים, אם תרצה שיאמרו לך אשריך וטוב לך, הוא ע"י שתהיה עניו וכו', והילך ראיה מיצחק אבינו, הגם שהוא מדת הגבורה, ומידתו לא תניחהו להיות עניו, עכ"ז מצד שהוא בן אע"ה שהיתה מדתו חסד והיה עניו באמת כמ"ש ואנכי עפר ואפר כשהם מעורבים לא יועילו לכלום, לכן נתמתק ולכן נולדו יעקב ועשו האמורים בפרשה כמ"ש רש"י ז"ל, דהיינו מצד מדת הגבורה נולד עשו, ומצד מיתוק החסדים שלקח מאברהם אע"ה נולד יעקב אע"ה אשר ידו אוחזת בעקב ענוה יראת ה' וממנו יראו ויקחו מוסר. ועפי"ז יע"ן שיטת [כצ"ל] הכתוב, ואלה תולדות יצחק בן אברהם, דהיינו יעקב ועשו וכמ"ש רש"י ז"ל, וכי תימא מהיכן בא יעקב שהוא נחתן ותם יושב אוהלים, דבשלמא עשו בא הואיל ואביו הגבורה אמו אחות הארמי, אבל יעקב מאיזה צד בא, לז"א אברהם הוליד את יצחק, והוא מתוק הגבורות ע"י החסדים שלו, ועי"כ בא יעקב איש תם. וק"ל. ע"כ.

        ועפ"ז יבואר שאברהם הוא אביו הרוחני של יעקב יותר מאשר יצחק, ולכן קרא לאברהם אביו משא"כ ליצחק. ורק בזכות מדת החסד של אברהם שאחז בה יעקב הוא שהקב"ה בחר בו ליתן לו את הארץ, משא"כ עשו שאחז במדת הגבורה של יצחק אביו, ולכן לא נטל חלק בארץ. ושו"ר שכתב בדומה לזה הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ עמ' כד) בשם מהר"י פינטו ז"ל. ע"ש ובהערות (ועי' בס' שושני יעקב למהר"י פינטו). וכיו"ב כתב בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז בשם הזוהר הקדוש. ע"ש. וראה עוד בס' לך דוד למהר"ד הכהן סקלי.
       [נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפג). נדפס רובו בקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' ויצא תשע"א) ובקובץ פני חמה (פר' ויצא תשע"ב) וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד ו)].

ויצא (כח יא), וישכב במקום ההוא. ופרש"י: לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

         וכתב על דבריו הרמ"ז מהרי"ט ז"ל בס' אהל יעקב: פירוש, משום ד'וישכב במקום ההוא' יתירא, דכבר כתיב וילן שם, אלא ודאי לדיוקא אתא דכאן שכב וכו'. והא דלא פירש רש"י כדעת רבי נחמיה (בבראשית רבה פס"ח סימן יא) 'כאן שכב, אבל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב', כמ"ש (להלן לא מ-מא) 'זה לי עשרים שנה וגו' ותדד שנתי מעיני', אפשר דרש"י סובר דפשטא דקרא כת"ק אתי, דלרבי נחמיה דא היא תברתיה, דכיון דקרא בהדיא כתיב 'ותדד שנתי', יתורא ד'וישכב' דהכא למאי אתא. ולרבי נחמיה י"ל דהא דכתיב 'ותדד' הם סיפור דברים של לבן ליעקב, ועדיין לא ידענו אם אמת היה כדבריו, ולזה העיד עליו הכתוב כאן שכן היה. וק"ל. וע"ע בנחלת יעקב ובאור החיים ובמשכיל לדוד למהר"ד פארדו ז"ל.

         וק"ק וכי חשיד יעקב אבינו שאינו דובר אמת שצריך הכתוב לאמת דבריו, וקרא כתיב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב. והרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (וישלח לב כה ד"ה ויותר יעקב לבדו) אף רמז בזה הגימטריא של שם ישראל. ועי' במה שביאר בס' משך חכמה (חיי שרה כד יד) במידת האמת של יעקב אבינו.

         ולעד"נ לבאר דעת רבי נחמיה באופן אחר, כמו שכתב בס' באר בשדה דקרא ד'ותדד שנתי מעיני' על הרוב קאמר, דהא כתיב (להלן ל טז) 'ויבוא יעקב מן השדה בערב', וכן בכל לילה ולילה שהיה מקיים מצות עונה, פשיטא שהיה שוכב ומניח הצאן על שומר. ע"כ. ולדבריו י"ל עוד שהיה אפשר לומר שבדרך כלל היו לו שומרים שעזרו לו, שכן אין אדם יכול כ"ד שעות ביום כל יום ויום ללא הפסקה, וכוונתו באומרו 'ותדד שנתי מעיני' היתה שאם היה צורך לפקח, או שלא הגיע שומר הלילה וכדומה, היה הוא קם ממיטתו ומדיר שינה מעיניו למען שמירת הצאן כראוי, ולכן אמר קרא 'וישכב במקום ההוא', שלא שכב כלל במיטתו לישן שינת קבע, אלא היה מתנמנם כסוס בלבד כדי לשמור על צאן לבן.

         ועוי"ל שהיה אפשר לומר שאין הכוונה באומרו 'ותדד שנתי מעיני' שלא שכב במיטתו כלל, אלא שמרוב דאגתו ומסירותו לצאן לבן, אף בשוכבו על משכבו רעיוניו סליקו לדאוג ולחשוב אם שמר כראוי על הצאן, ואם אפשר לעשות יותר לשמור עליו כהוגן, ולכן שינתו היתה מקוטעת ולא נח כראוי, אף ששכב וישן. ולכן אתא קרא ד'וישכב במקום ההוא' לומר שלא שכב כלל.