בא (יב כד), ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם.

לכאורה מכאן נלמד שיש לתת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות בפסח דורות, ולא בפסח מצרים בלבד. ולא כן הוא. וראה במה שכתבו בזה הרמב"ן והראב"ע והרב אור החיים.

ונראה לבאר ע"פ מה שאמרו (שמו"ר פי"ט סימן ה) שלא רצו ישראל למול ולעשות הפסח עד שהריחו בריח צלי הקרבן, ומכיון שמשה לא נתן להם מבשר הפסח עד שימולו, לכן מלו. וא"כ לא כיוונו למצוה, ולהלכה מצוות צריכות כוונה (כמו שכתב מר"ן בש"ע א"ח סימן ס ס"ד), וא"כ לא קיימו המצווה. והנה העיר באור החיים בביאור הלשון 'לחק לך ולבניך', ואפשר לבאר שהכוונה היא שאם ישראל יקיימו מצוה זו עתה, הרי היא חלק גם לבניהם עד עולם. ומכיון שלא קיימו מצוה זו, א"כ בניהם פטורים ממנה.

        ולכאורה קשה איך ניצלו ממכת בכורות אם לא קיימו המצוה לתת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. וי"ל עפמ"ש בקו' באר הפרשה (פר' בא תשע"ב עמוד כח הערה לו) בשם מהר"ר שלמה מזוויהל להקשות שמכיון שהמצריים לא נתנו דם פסח על המשקוף ועל שתי המזוזות, א"כ מדוע לא מתו כולם ואיך המשחית הבדיל ביניהם. ותירץ שעמדה להם הזכות של החסד שעשו עם ישראל שהשאילו להם כלי כסף וכו'. ע"ש. והנה כתב בקו' באר הפרשה הנ"ל (עמוד כט) בשם הגר"א בס' קול אליהו ועוד מפרשים להקשות על מאה"כ (לעיל יא ב) וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, וכי המצריים רעים ואהובים היו לישראל. ותירצו שכוונת הכתוב היא שישאלו איש מאת רעהו הישראלי, ועי"ז שינהגו בעין טובה איש ברעהו, ירחמו עליהם מן השמים שגם המצריים ישאילו להם. ע"ש. ולפי זה י"ל שזכות החסד שעשו איש עם רעהו ואשה עם רעותה היא שעמדה להם שפסח המשחית על פתחיהם, למרות שלא קיימו כהלכה את נתינת הדם על פתח הבית מכיון שלא כיוונו למצוה וכנ"ל.