בחוקותי (כו ג) אם בחוקותי תלכו וגו'.

    לכאורה כל הברכות יש להם דין אסמכתא דלא קניא, שכן כל דאי הוי אסמכתא כמפורש בש"ע (ח"מ סימן רז סי"ג). וכמו כן גבי הקללות שנאמר בהן (להלן פסוק טו) ואם בחוקותי תמאסו וגו', לכאורה הוי אסמכתא ולא קניא.

   וי"ל בהקדם מש"כ בקו' באר הפרשה (פרשת בחוקותי תשפ"ב עמוד טז הערה כג) שהביא דברי המדרש (ויק"ר פל"ה ס"א) שהקללות מתחילות באות וא"ו (ואם לא תשמעו) ומסתיימות באות ה"א (דיבר ה' את משה), והן אותיות סמוכות אך הפוכות, דהיינו שאינן כסדרן. וביאר המגיד מדובנא ע"פ משל לעשיר שבנו הקטן לא היה שומר כראוי את בגדי הצמודות שעשה לו ולכן הפעם, והיה נראה הבגד קרוע, ואמר העשיר שאם בנו יתחיל לשמור על הבגד מיד יהפכנו למחזור הבגד לתפארתו. והנמשל הוא שהקב"ה נתן את התורה לישראל שהיא ברכה, אולם אם אין ישראל שומרים את התורה הקב"ה מהפך את הברכה עצמה לקללה, וזו טובה גדולה לבני ישראל, כי כאשר יחזרו בתשובה הקללה עצמה תתהפך לברכה, ואין צורך להביא הברכה ממקום אחר. עכ"ל. ודברי המגיד מדובנא הינם בספרו קול יעקב (ריש אסתר). ע"ש. וציין לדבריו אלה בספרו אהל יעקב (פרשת בחוקותי). והנה מצינו בש"ע (שם סעיף יא) שמה שתחת ידו אין בו משום אסמכתא. וראה עוד למור"ם בהגה (שם ובסוף סעיף יג).

וראיתי בס' שם משמואל (בחוקותי תרע"ג דף שסד רע"א) שכתב בזה"ל: הקשה כ"ק א"א זצללה"ה דהנה בפרשת ראה כתיב את הברכה אשר תשמעו ופירש"י על מנת שתשמעו, והקללה אם לא תשמעו, והיינו שהברכה ניתן תיכף על מנת שתשמעו ועל מנת כאומר מעכשיו דמי, אבל הקללות אינם באין רק אח"כ כשח"ו לא תשמעו וזה לשון אם ככל לשון תנאי, וא"כ הכא למה נאמר אם בחקותי דמשמע נמי לאו מעכשיו, והרי הברכות הם ע"מ כאומר מעכשיו. ע"ש. ולכן מתחילה הברכות שניתנו עם התורה בלישנא דעל מנת, דהוי כמעכשיו, אין בהם משום אסמכתא, כמ"ש מור"ם שם (סעיף יד) לחד שיטה. וכן פסק בביאור מהרא"ח (שם אות מה). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם. ועל זה כיון הכתוב בפרשת ראה, ואילו בפרשת בחוקותי היינו כשהאדם חוזר בתשובה, ואז נהפכת הקללה לברכה וכנ"ל.

ולמ"ד שהביא מור"ם (שם) דאפילו מה שתחת ידו הוי אסמכתא, י"ל שכיון שמסר הכסף ביד חבירו קנה, אף שלא היה חייב לתתו לו. ודלא בביאור מהרא"ח (סימן רז אות לח). ועיין במש"כ בס"ד בגליון שם ובפורום אוצר החכמה. ולגבי הברכות הכל הוא מרצון. ולגבי הקללות לכן יש לקבל יסורים מאהבה דאל"ה לא יועילו לו למחילת העוונות. ולכן שייך לומר לא הן ולא שכרן. ויתרה מזו כתב בגליון לקח טוב להאדמו"ר מקאלוב נר"ו בשם הבעש"ט שאם האדם שמח אין יסורים ועונשין יכולים לבוא עליו (ולכן הקב"ה מביא עצבות על האדם לפני שמענישו). ואפשר לבאר שכשהאדם עצב הוא מראה שהוא מסכים שמגיע לו העונש ומקבלו עליו, שכן העונש הגדול ביותר הוא העצבות והוא לא מתאמץ להסירה ממנו.

    ועוד י"ל לפי דברי מור"ם בהגה (ח"מ סימן רז סט"ו) שאם הדבר נעשה בב"ד חשוב אין בו משום אסמכתא אפילו אם לא התפיס. ובתשובות חכמי מראכש (סימן ו דף ז רע"א) כ' שהכי קיימא לן (ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). ואין לך ב"ד חשוב יותר מאשר ה' ובית דינו. וראה בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' עג) שלקללות ה' דן עם בית דינו (ועי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא קרח יח ו).