ויקהל (לה ב), וביום השביעי יהיה לכם קודש.

בדבר הטעם שבפרשה זו העוסקת במשכן ועבודתו הובאה גם מצות השבת (עי' ברש"י), י"ל בהקדם דברי הילקוט (מלכים א פרק ז פסוק נא) שלא מתו מבוני המקדש עד כלותם לבנותו, ואז מתו כולם, שלא יבואו לבנות בית לעבודה זרה. וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אוצר ההפטרה (פר' פקודי דף קעז ע"ב) כי כך ראוי להיות, שמי שעובד בבנין בית המקדש לא יפגע, שקדושת בית המקדש מגינה עליו מכל מום ופגע. ע"ש. ונראה לבאר עוד ע"פ מאמר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וביארו רבינו אפרים ומהר"מ אלשיך (שם) דהיינו בתוכו של כל אחד ואחד מישראל (ועי' בזה בליקוטי הגר"א עה"ת שם מדברי הזוה"ק ח"ב דף קמו ע"א). ועי' בס' ישמח ישראל למהרי"ח סופר ז"ל (פר' תרומה) מה שביאר בזה. ובוני המקדש לא קיימו כן בנפשם, דאל"כ לא היה חשש שמא יבנו בית לע"ז. ואם היו מקיימים כן לא היו מתים, שכן עבודת המקדש עדיין בתוכם וזכותו מגינה עליהם.

וכמו כן הוא הדבר אשר אירע בבנית המשכן שלא מתו מבני ישראל כלל כמו שביארנו לעיל (כי תשא ל טז), והיינו משום שכולם השתתפו בבניית המשכן, ורק כשאירע חילול שבת במחנה ישראל במעשה המקושש בחודש אייר [עי' בפירוש הר"ש לתורת כהנים (פר' אמור ס"פ יח) שי"א שהיה זה באייר של שנה ב'. ועי' בקובץ אור המזרח (שנה נא גליון ג-ד עמוד קלג)] כי אז התחילו למות, שכן המחלל שבת כעובד ע"ז [כמ"ש רש"י בחולין (ה ע"א), וכ"ה בש"ע י"ד (סימן ב סעיף ה). ועי' בלקוטי שיחות (כרך ל פרשת ויצא שיחה א עמוד קל הערה לז)], ולא היתה השכינה קבועה בליבם כמקדם.

        ולכן הזהיר הכתוב כאן על ענין השבת, שכן אם היו משמרים את השבת כראוי מיד היו נגאלין (כדאיתא בשבת קיח ע"א) ובלע המות לנצח.