כי תשא (ל טז), ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל, ונתת אתו על עבדת אהל מועד.

         כתב רש"י, שני מנינים היו, אחד בתחילת נדבתן אחר יוה"כ, ואחד בשנה שניה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים וכו', ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים. ע"ש.

         ותמה הרמב"ן (לעיל פסוק יב), איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים, והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חודשים ולא מת אחד וכו'. ע"ש.

         ואפשר ליישב שמתחילת נדבת המשכן ועד הקמתו לא מת אחד בזכות המשכן, וכמו שמצינו בילקוט (מלכים א פרק ז פסוק נא) שלא מת אחד מבוני בית המקדש בזמן בנייתו בימי שלמה, ואף לאחר מכן מתו רק בגלל החשש שיבנו בתים לע"ז. וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אוצר ההפטרה (פר' פקודי דף קעז ע"ב) כי כך ראוי להיות, שמי שעובד בבנין בית המקדש לא יפגע, שקדושת בית המקדש מגינה עליו מכל מום ופגע. ע"ש. ומכיון שלמשכן כל ישראל נדבו, כולם נחשבו לבוניו ולא מתו. וע"ע במש"כ בזה להלן (ויקהל לה ב).

        ועוד הקשה בס' סנסן ליאיר השלם (דף י ע"א) ע"ד רש"י, שאם לא מת אף אחד לשם מה נמנו שנית, שהרי לא מת איש ולא גדל איש. ע"ש. ונראה ליישב שכדי להראות לעם ישראל את גודל קדושת המשכן שבגללו לא מת אף אחד, לכן ציוה ה' למנותם שוב כדי שידעו מהנס שהתחולל, וידעו לכבד את המשכן ולהעריכו כראוי.