אסתר (א יב), וחמתו בערה בו.

         נראה שלכן הענישה בשריפה (כמש"כ במעם לועז להלן פסוק כא), כי היא הבעירה את אש חמתו. ובפדר"א (פרק מט) איתא ששחטה. ובס' סנסן ליאיר השלם (דף קכה ע"א) כתב ראיה לזה ממאה"כ (להלן ב א) 'אשר נגזר עליה', ר"ל שגזרו וחתכו את ראשה. ובס' מישרים מגיד (עמ' קנב) כתב ששניהם אמת ששחטה ושוב שרפה. וע"ע בס' עת"ה באתי (ענין עשירי עמ' קצט והלאה) ובס' שיח פורים (עמ' מב והלאה).

         ומה שהקשה בס' מישרים מגיד שם מדוע לא פורש עונשה במגילה, עי' בסנסן ליאיר שם שכ' שהוא מפני הכבוד. ע"ש. 
         ואחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו כתב לי שבספר פרסומי ניסא (עמוד קכד) כתב בשם פירוש הרשב"ם ור"י קרא (הובאו בתוספות השלם) שלא נהרגה ושתי. ובעיון יעקב (מגילה יג ע"ב ד"ה הכסף נתון לך) כתב שלקח אותה המן בלי ידיעת אחשורוש לעבדות, ובפתח עינים העיר עליו שזה נגד חז"ל. ועי' במנות הלוי שכתב בחריפות נגד פשט זה. וכמדומה שביערות דבש אף הוא כתב שהיתה לשפחה בבית המן. ולדיעה זו שושתי היתה לשפחת המן, אם נתנו כל בית המן לאסתר [דהיינו אינשי ביתיה כד' התרגום, ועי' במ"ש בס"ד להלן (ח ו)] כלולה גם ושתי. עכ"ל נר"ו. ולפי"ז יובן ג"כ ענין מדה כנגד מדה, כדאיתא במגילה (יב ע"ב) ש'במדה שאדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת', ומכיון שהיא השתעבדה בבנות ישראל וביזתה אותן, לכן היתה לשפחה בבית אסתר היהודיה צרתה. [נדפס בחלקו בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפח דף יז ע"ב)].

קהלת (יב ה), כי הולך האדם אל בית עולמו.

         ואיתא בשמות רבה (פנ"ב סימן ג): מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס, יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלהים וניתן לו אבן טובה מן השמים, נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו, מהיכן אלו וכו'. אמרה לו, איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת. אמר לה, למה. אמרה לו, אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא. והלך ר"ש והודיע מעשה לרבי. אמר לו, לך אמור לה, אם שולחנך חסר, אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה וכו'. אמרה לו, רבי, וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב, לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו וגו', עולמים אין כתיב כאן אלא עולמו, כיון ששמע כן, הלך והחזיר וכו'. וכן הוא ברות רבה (פ"ג סימן ד). ועי' במדרש תנחומא מהדורת בובר (פר' פקודי סימן ז) ובתענית (כה ע"א).

         והנה מדברי רבינו הקדוש יש להוכיח דלא כהמגיד מישרים (בראשית מהדורה קמא אור ליום השבת יד טבת) דאמאי באה הנשמה לזה העולם עלמא דשקרא הלואי ואולי תחזור כמות שהיא. ותירץ דמעיקרא קודם בואה לזה העולם אינה נהנית כי אם מצד החסד ובבושה, ומאן דאכיל וכו', אבל בבואה לזה העולם ומסגלת מצות ומעשים טובים אזי נהנית מצד הדין בלא בושה וכלימה. עכ"ל. והו"ד בס' דברים אחדים (דרוש כב דף קיח ע"א) ובס' יוסף חן (פר' מקץ). ע"ש. ולכאורה אי הכי מה תועיל מתנתו, והרי היא נהמא דכיסופא. ואף היא שלא הסכימה לרבינו הקדוש, לא מטעם זה אמרה לו.

והקשה עוד הר' יצחק בטיש נר"ו [רב בק"ק טוב במיקסיקו] על דברי המגיד מישרים, שהיה יכול הקב"ה לעקור אותו רגש בושה מהאדם, וא"כ לא היה צורך לבוא לעולם.

וזכורני שהאר"י ז"ל בשער הגלגולים יש לו דרך אחרת בזה, ודלא כהמגיד מישרים. ועי' בס' פחד יצחק על האוצרות חיים (ח"א עמ' תלג) שהאריך להשוות מש"כ בזה האר"י ז"ל בכ"ד לד' המגיד מישרים. וע"ע במאמר הויכוח לרמח"ל (סוף עמוד פו). ובס' יוסף חן הנ"ל (פר' ויחי ד"ה ונקדים ופר' נשא) כ' עוד ליישב קושיית המגיד מישרים "על פי מה שאמר הרשב"י בזוהר הקדוש שיש נשמות שהם באים מעולם האצילות ויש מעולם הבריאה וכן מיצירה ומעשיה, זה קודם בואם לעולם הזה, אבל על ידי מצות ומעשים טובים שעושים בזה העולם אם היא דרך משל באה מעולם העשייה על ידי המצות מתעלית למדריגת עולם היצירה וכן על זה הדרך". וע"ע בס' HALACHIK MAN (עמ' נב).

ובעיקר הענין לכאורה יש לשאול מדוע לא נתן לו הקב"ה מתנת חינם אלא דוקא החסיר משולחנו של מעלה. וי"ל שמכיון שהתפלל לפני "האלהים", היינו מידת הדין, נראה שתבע מצד הדין שעל הקב"ה לזונו [כמו שתבע מהר"ו הצרפתי ז"ל להקב"ה בשנת בצורת, והו"ד במלכי רבנן (ערך מו"ה וידאל הצרפתי הב') בשם דברי הימים כ"י המיוחס למהר"ש ן' דנאן ז"ל. ומשם העתיקו בס' אבותינו ספרו לנו על זמירות שבת ובהמ"ז (עמ' רלח). ע"ש], ואילו היה מבקש מצד מידת הרחמים, לא היה נחסר לו משולחנו כלום.

     והן אמת שראיתי בס' פחד יצחק (שם) שכ' שהמזונות מצד הדין, ולכן בברכת הזימון מזכירים אלהינו. עכ"ל. והוא מדברי הרב תוספות יום טוב ז"ל (ברכות פ"ז מ"ג). ואולי יש לחלק שאעפ"כ בתפילה אין לבקש אלא מצד הרחמים, שכן יחשב כעזות מצח לדרוש מהקב"ה את מזונותיו מצד הדין. וע"ע למהר"מ מאזוז נר"ו במאמרו בקובץ אור תורה (אד"ב תשע"א עמ' תרל) מש"כ בענין שמות הפרנסה. 
     [נדפס מקצתו בסו"ס קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א, עמ' ערה). נדפס רובו בעלון פני חמה (וישלח תשע"ב)].

קהלת (ז כח), אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי.

ושלמה ידע זאת, כי נשא אלף נשים, ולכן הכיר בחכמתו בטבע הנשים יותר מכל אדם אחר.

ועפ"ז יש לבאר מש"כ מהר"י משאש ז"ל בס' נחלת אבות ח"ב (עמ' תקז) שנמצא בספרי מעשיות, ששאלו לרבי טרפון מפני מה הנשים תשושי כח, ומפני מה דעתן קלה, ומפני מה הן דברניות, ומפני מה שערן ארוך, ומפני מה הן גפתניות. וביאר להם הדברים בטוב טעם ודעת. ע"ש. ויש לומר שידע כ"כ בטבע הנשים כי רבי טרפון היה גלגול ירמיהו הנביא, וכמ"ש הרמ"ע מפאנו בס' גלגולי נשמות (סימן ס), וירמיהו הנביא היה גלגול שלמה המלך, וכמ"ש בס' גלגולי נשמות הנ"ל (סימן מח) והרב חיד"א ז"ל בס' מדבר קדמות (מע' הי' אות מז) ובס' דבש לפי (מע' הי' אות לב) בשם גורי האר"י ז"ל (ע"ש).

ועפ"ז יש לבאר שמצינו שירמיה ורבי טרפון היו כהנים [וכבר ציין ענין זה בס' גלגולי נשמות הנ"ל (סימן ס)], והוא כי שלמה המלך נשא נשים נכריות והטו את לבבו, לכן התגלגל בכהנים שאסורים בגיורת.

וראיתי במגלה עמוקות (אופן פה) שכ' שניצוצו של משה היה בירמיה. ע"ש. והו"ד בהגהות מאיר עין על ספר גלגולי נשמות הנ"ל (אות רכא) [וראה בספר הגלגולים (פרק סג בהגה ופרק סד) שמרע"ה נתגלגל בשלמה. ועי' בקונטרס שבילי פנחס (פרשת שופטים תשע"ח דף ג ע"ג)]. ובזה יובן מש"כ בס' נחלת אבות ח"ב הנ"ל (עמ' תקיב) שאמר רבי עקיבא על רבי טרפון: טרפון טרפון, משה משה, מספר השמות שוין, להורות שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך. ע"כ. 

[נדפס ברובו בעלון פני חמה (ויקרא תשע"א)]. 

משלי (יח ג), מות וחיים ביד לשון.

ואיתא בויקרא רבה (פל"ג סימן א): אמר רשב"ג לטבי עבדיה, פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. נפק זבן ליה לישן. א"ל פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא. נפק זבן לי לישן. א"ל מהו דין וכו'. א"ל מינה טבתא, ומינה בישתא, כד הוה טב, לית טבה מיניה, וכד ביש, לית ביש מיניה וכו'.

וכתב בחידושי הרש"ש שם וז"ל: אמר רשב"ג לטבי עבדיה. נראה דצ"ל ר"ג, כדמצינו בכמה מקומות שהיה לו טבי [כצ"ל] עבד, בר"פ הישן במשנה, ב"ק ע"ד ב' בגמ', ולקמן ס"פ בחקתי, ומת קודם ר"ג רביה כדאיתא ס"פ היה קורא במשנה. ועיין לעיל בס"פ מצורע טביתא אמתיה דר"ג ובמ"כ שם. ע"כ.

ובמתנות כהונה (פר' מצורע פי"ט סו"ס ד) כתב: טביתה, כך היה שם שפחתו, לשון טובה, לסימן טוב, וכן היה קורא שם עבדו טבי, לשון טוב. ע"כ. ולדבריו מיושב, שכן אחר שמת טבי, קראו גם לעבד הבא אחריו באותו שם לסימן טוב. וע"ע בסו"ס תורת הגלגול ח"ב (בערך טבי) בשם הרב מדרש תלפיות ז"ל בשם מהר"ם פאפרש ז"ל שכתב טעם אחר לשמו של טבי.

ונראה ליישב קושיית הרש"ש שמכיון שטבי היה עבדו של ר"ג, נחשב כעבדה של כל המשפחה, ולכן נקרא בשם עבדו של רשב"ג כשמסופר ששלחו לקנות בשוק עוד בחיי אביו ר"ג. [נדפס בעלון פני חמה (סוכות תשע"ב)].

משלי (טו ג), בכל מקום עיני ה' צופות, רעים וטובים.

תחילת פרק זה מדבר על התוכחה, ויש לבאר פסוק זה על אותו הדרך, שבכל מקום, אף בשעת עבירה, עיני ה' צופות רעים וטובים, הקב"ה רואה את האדם הרע עושה העבירה, אולם גם רואה את הטובים, את הצדיקים, שלא הוכיחוהו, וגם אותם יעניש. [עם המו"ן כהר גבריאל נחמד נר"ו. נדפס בעלון פני חמה (וישלח תשע"ב)].

משלי (א ח), שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

יש להקשות, מה צורך בכפל הדברים, ומה ההבדל בין מוסר אביך לתורת אמך. ועי' בפי' רש"י ובס' לחנך בשמחה (עמ' קמט) מש"כ בזה.

ושמעתי ממהר"ר משה מלכא ז"ל (ראש ישיבת אהל משה בבני ברק) שהאב נותן הזרע ואילו ברחם האם מתגדל ומשתפר הולד. ויש להשוות את נתינת הזרע ללימוד התורה, ואת גידול הולד לקיום המצוות [שכן איתא בקדושין (לט ע"ב) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וביאר בתוס' ר"י הזקן (שם), כלומר שמי שיודע התורה, עושה המצות וכו', אבל מי שלא ידע התורה, לא זה יראוי וכו'. ותו חובת האב ללמד את בנו תורה, ואילו דרכו של עולם הוא שהאם מחנכת את הבן למצוות]. ולכן אמר קרא, "שמע בני מוסר אביך", זהו לימוד התורה, אולם דע לך שלא יצאת ידי חובתך בזה, "ואל תטוש תורת אמך" עליך לדקדק בקיום כל המצוות שלמדת.

ועוד יש לבאר שההבדל בין מצוות האב למצוות הבן הוא במ"ע שהז"ג, שאנשים חייבים בהם ונשים פטורות. והנה דרך העולם שהמצוות הבאות מזמן לזמן מדקדקים בהם יותר מאשר במצוות התמידיות, ולכן מצינו שמחמירים כ"כ בהידור ד' מינים ובשמיעת קול השופר לכל הדעות ובנוי סוכה וכיו"ב [וטעם הדבר הוא כי ההרגל מקהה את חשיבות הענין, וכמ"ש אאמו"ר נר"ו בס' אורות החומש (ריש פר' אחרי). ע"ש. ועי' במש"כ בזה בס"ד בחי' ברכות (ה ע"א)]. וזה מאה"כ "שמע בני מוסר אביך" דהיינו המצוות המיוחדות לאב, שהם מ"ע שהז"ג, אולם "אל תטוש תורת אמך" דהיינו המצוות התמידיות, שעליך להתאמץ שאף הן תהיינה בעיניך בכל יום כחדשים. [נדפס ברובו בעלון פני חמה (וישלח תשע"ב)].

תהלים (טז ח), שויתי ה' לנגדי תמיד. וכ' מור"ם ז"ל בהגה (א"ח סי' א ס"א) שהוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו'. ע"ש.

         ונראה לבאר עוד לפמ"ש בשיחות הר"ן (אות עז) שהבדידות מביאה את האדם לידי שגעון. ע"ש. והשגעון מביא לידי חטא, כדאיתא בסוטה (ג ע"א) שאין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות. ואמר לי המו"ן דניאל אשכנזי נר"ו להוכיח מזה שהבדידות אם כל חטא.

         ולפי זה יבואר שהאדם שחי באמונה שלימה, אינו מרגיש בודד, כי אם בלווית השי"ת כל היום, כמאה"כ (להלן קכא ה) ה' צלך. וזהו החיוב של 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. גם זה מה שאמר ה' לאאע"ה (לך יז א) התהלך לפני והיה תמים.

         ובזה יבואר גם מה דאיתא במכות (כד ע"א) שבא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'.

גם יומתקו בזה דברי הרב המבי"ט ז"ל בס' בית אלהים (שער התשובה פרק א) וז"ל: היות החוטא מרוחק מהאל יתברך כל זמן שלא שב בתשובה, כי מי שעומד לפני מלך ב"ו אינו עובר על דבריו בעמדו לפניו אלא אחר שהולך מלפניו, והאל יתברך מלא כל הארץ כבודו, ומצד שאין אנו משיגים את כבודו אנו חוטאים כאילו לא היתה השכינה בארץ, והוא כאילו אנו מתרחקים מכבוד שכינתו, שאין אנו משגיחים בשעת החטא היות שכינתו והשגחתו בינינו, בעיוורון השכל בשעת החטא, וכאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. ע"כ.

       ועי' בתנא דבי אליהו רבה (פרשה יח): כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר (איכה ב יט) נכח פני ה'. ע"כ. ובזה יובן מש"כ בליקוטי מוהר"ן (סימן קמו) שהתורה מעבירה מהאדם את רוח השטות של החטא. ע"ש.

יונה (א א), ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר.

         ואיתא בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) שמעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוה"ק.

         וכ' הר' יצחק ליסיצין נר"ו במאמרו בקובץ עומקא דפרשה (סוכות תשע"א דף כג ע"א ד"ה ומה: ומה שדוקא על יונה שרתה רוה"ק מתוך כל עולי הרגל, י"ל דאיתא בעירובין (צו ע"א) אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. משמע שרק היא היתה היחידה מכל הנשים שעלתה. וכיון שיחד עם אשתו עלה, איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, משא"כ אחרים שעלו בלי נשותיהם.

ולכאורה גם תושבי ירושלים היו עם נשותיהם, ולמרות כן לא התנבאו בשמחת בית השואבה. ואף הנשים עצמן היו משתתפות בשמחה זו כדאיתא בסוכה.

וי"ל שרק יונה זכה לה, שכן לפום צערא אגרא, והוא הגיע מרחוק, משא"כ תושבי ירושלים. וכבר כתב החזו"א באגרותיו (ח"א סימן כג) ש'העמל עושה קנין עולמי בנפש'. והו"ד בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד במבוא להל' תפלה סוף עמ' י).

         ועוד יש לבאר שהאדם שמח בשלימות רק אם טרח והתאמץ לפני כן. וכמו שאמרו (בע"ז ג ע"א) 'מי שטרח בע"ש יאכל בשבת', שאין הכוונה רק שיאכל, אלא שיהנה מאכילתו. וכמו שאמרו בגמ' (ב"מ לח ע"א) שעדיף לאדם קב שלו מתשעה קבין של חבירו. 

יחזקאל (טז נה), ואחתיך סדם ובנותיה תשבן לקדמתן.

ואיתא בשמו"ר (פט"ו סימן כא): סדום ועמורה נבנות לעת"ל, שנאמר ואחותיך סדום ובנותיה תשבנה לקדמתן.

         וי"ל הטעם, כי אאע"ה התפלל עליהם, ואין תפילתו של צדיק שבה ריקם, ואפי' אם היא על תנאי [ושו"ר שכיו"ב כתב הרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (תולדות כה כא ד"ה ויעתר הג')]. וגם אצל מרע"ה שהתפלל תקט"ו תפילות ולא נכנס לא"י, לעת"ל תתקבל בקשתו, כדאיתא במד"ר (פר' חקת פי"ט סימן יג) שמשה יכניס מתי מדבר לארץ לעת"ל. ועי' במ"ש בזה בס"ד בחי' ישעיה (יא א). וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (תולדות כה כא). 

ישעיה (יא א-ב), ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.

ודעת רוב הראשונים (רש"י, רד"ק, מהר"י קרא, וראב"ע בשם רוב המפרשים) שכוונת הפסוק על מלך המשיח. וכ"כ בויכוח הרמב"ן (דף כ ע"ב). הרי שהמשיח יהיה צאצא לדוד המלך.

והרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין פרק חלק ביסוד הי"ב) כתב: ומכלל היסוד הזה [של ביאת המשיח], שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו, הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו. ע"כ. ויתירה מזו כ' בהגש"פ ארזי הלבנון (עמ' שכב) בשם מהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) שלכן חזקיה עמד ליענש שלא יהיה לו חלק לעוה"ב על ביטול מצות פו"ר, כי הרב תפארת ישראל ז"ל (סנהדרין פ"י [כצ"ל] יכין אות יב) כ' שאחיתופל אין לו חלק לעוה"ב כי כיחש שהמלכות ירושה לבית דוד, וא"כ בודאי כיחש בביאת משיח בן דוד. ע"ש. ועפ"ז ביאר מהר"י קמנצקי ז"ל הטעם שחזקיה עמד ליענש בכזאת, כי אם לא היה לו בנים היתה מתבטלת שושלת בית דוד ונחשב לו שכיחש בביאת משיח בן דוד. עכ"ל. ולכאורה דבריו צ"ע, שכן יכלה השושלת לימשך מנצר אחר מזרע דוד ושלמה [ועי' במרגליות הים (סנהדרין סג ע"ב אות יט-כא) ובמאור ישראל (חגיגה כז ע"א סד"ה א"ר אבהו) שהיו לו אחים לחזקיה]. ועי' ב- http://jedwabny.narod.ru/letters/Hebrew/Kanevsky1.html שפלפל ברוחב עם מהר"ח קנייבסקי נר"ו (מח"ס שיח השדה ועוד) אם גם יכול להיות מזרע דוד מסטרא דנוקבא. וע"ע ב- http://jedwabny.narod.ru/letters/Hebrew/Goldberg.html שפלפל בזה גם עם מהרז"נ גולדברג ז"ל, ושם דן אם בזמן עתליה ויכניה נשמדו כל בית דוד. גם עי' בויכוח הרמב"ן (שם ובהערה) וב- http://jedwabny.narod.ru/letters/index-heb.html וב- http://moshiachtalk.tripod.com/yichus.pdf.

ולפי זה תמוהים הדברים מ"ש בספר אוצרות אחרית הימים חלק ג (פרק ו הערה יג) בשם הזוהר (פינחס דף רמו ע"א וכי תצא דף רפ ע"א) שמשה רבינו בעצמו יהיה מלך המשיח.

איברא דהמעיין בדברי הזוהר בפר' פינחס יראה דלא כתב כן שם. גם בפרשת כי תצא זו לשונו: דעתיד אנת [משה] לאפקא זרעא דאברהם מן גלותא. ע"כ. ואפשר לבארו ע"פ דברי המד"ר (פר' חקת פי"ט סימן יג) וז"ל: אמר לו הקב"ה למשה, באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך, אם את נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות, שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה, שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואת מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא, אלא תהא בצדן ותבא עמהן, שנאמר (דברים לג כא) ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה, לכך כתיב לא תביא את הקהל הזה, אלא שיצא עמך. ע"כ. ועי' בהגהות הרד"ל שם. וזוהי כוונת הזוהר, שמשה יעלה את מתי מדבר לא"י. ובשער הגלגולים (הקדמה כ עמ' קמג) כ' שמשה יחזור בגלגול להכניסם. ועי' במש"כ בזה מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) במאמרו הנד' בקו' ויען שמואל (ח"ד עמ' ט). והו"ד בס' האיש משה ח"ב (עמ' שכא).

ועוד אפשר לומר שמשה יעזור ויעמוד לימין המשיח בהעלאת כל עם ישראל לארץ ישראל, אמנם הוא לא יהיה המשיח.

והלום ראיתי באור החיים (בראשית מט יא) שכ' לבאר דברי הזוהר באופן אחר, וז"ל: ולא יקשה בעיניך שאנו מחלקים דברי הכתוב, חלק בימי משה וחלק בימי המשיח, כי הלא ידעת דברי הזוהר הקדוש כי משה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם, דכתיב (קהלת א ט) מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה, ר"ת משה [וכ"כ עוד באור החיים (תצוה כז ב עה"פ ויקחו אליך) שמרע"ה ימלוך עלינו לעתיד]. ולא יקשה בעיניך דבר זה באומרך הלא מלך המשיח משבט יהודה מזרעו של דוד המלך ע"ה [וכמ"ש נמי בזוה"ק גופיה פר' משפטים (דף קיט ע"ב ודף קכ ע"א)]. וי"א דוד עצמו מלך המשיח, דכתיב (יחזקאל לז כד) ועבדי דוד מלך עליהם, כמשמעו [ועי' בירושלמי ברכות (פ"ב ה"ד) ובפני משה שם]. וא"כ היאך אנו אומרים שהוא משה, הבא משבט לוי. יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא, ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך וכהן ולוי ונביא וחכם וגבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה. ולעתיד לבא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון ושילה. עכ"ד האוה"ח. ועי' בס' זכרונות לבית דוד ח"ד (חלק זדון ומשוגה ווארשא תרנ"ז עמ' קסט) שכ' בשם ס' ויקהל משה (דף ח) שבמשיח יש חלק מנשמת מרע"ה, שכן שילה בגימ' משה. ע"ש. והוא בס' ויקהל משה (אמשטרדם תקל"ה דף ז ע"ד). ע"ש. ובחידושי רבי רפאל חיים בן עטר פרשת שופטים) כתב שמלך המשיח יהיה בו ניצוץ מרע"ה. ע"ש. וכ"כ בכתבי הגרמ"מ ז"ל (ח"א עמ' נא) שמשה משיח. ע"ש. ובקו' דעה חכמה לנפשך (עש"ק בא תשע"ג דף מח ע"ב) כ' ש'משה' עם עוד י"ג בגימ' משיח, היינו שבתורה שנתן לנו מרע"ה יתגלו י"ג שמות הוי"ה וכו'. ועוד שם (עש"ק פינחס תשע"ג עמ' ה-ו) כ' כי משה רבינו הוא בחינת פנימיות משיח לעתיד לבוא. והביא בזה דברי מהרד"ב מליובאביטש בס' תורת חיים (פר' וישלח דף נו ע"ד). וע"ע בקו' דעה חכמה לנפשך (שם דף טז רע"א ועש"ק מטו"מ תשע"ג דף י ע"א).

וראיתי במקראות גדולות הוצאת המאור שציינו בדברי האור החיים כמקור לדבריו בשם הזוה"ק, בזוהר פר' משפטים (דף קכ ע"א), ושם לא כתב הזוהר שמשה הוא המשיח או שיגאל את ישראל, וכתוב שם שבזכות מ"ה שמו דמשה יתקיים במשיח (תהלים עב ח) וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וייתון נס דמשיח בן דוד מיהודה ונס דמשיח בן יוסף. ע"ש. וע"ע בליקוטי הערות על האוה"ח הוצאת המאור הנ"ל. גם איתא בשמו"ר (פ"א סי' כו): וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה וכו'. ע"כ. הרי שהושוו מעשיהם של מרע"ה והמשיח.

ועי' למהר"צ מלובלין ז"ל בס' תקנת השבין (סי' ז אות ו) שכ' וז"ל: איתא דהוא [מרע"ה] יהיה משיח, היינו שיהיה כלול נפשו משניהם, שכן דוד משה בגימ' משיח עם הכולל. ע"כ. וגם שם ציינו כמקור לדבריו שמשה הוא המשיח מד' הזוה"ק. ושוב מצאתי להדיא בזוהר (בראשית דף כה ע"ב): עד כי יבוא שיל"ה דא משה. ועוד שם (דף כז ע"א) איתא דמשה משיח. ובס' טובת מראה להרמ"ז ז"ל (סימן מ) כתב שאמרו ז"ל עד כי יבא שילה זה משה, גם על פסוק מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, ואמרו המקובלים כי מט"ט שר הפנים ר"ת משה, ורבי מאיר הוא ניצוץ מט"ט, ולכן אמר על עצמו שהוא משיח. ע"ש. וראיתי בס' לקוטי שיחות חלק יא (שמות ריש שיחה ב) שהביא דברי הזוה"ק הנ"ל, וביאר דכוונתו שבכח התורה שנתן משה יבוא משיח. ע"ש. ועי' להרב ליקוטי שיחות ז"ל באגרות קודש (ח"ט עמ' ריד) מה שביאר הענין שיש במשיח מה שאין במרע"ה. גם עי' למהרח"ו ז"ל בס' ארבע מאות שקל כסף (דף סח ע"ג) מש"כ להשוות בין המשיח למרע"ה. וכן הוא בשער הגלגולים (הקדמה כ ד"ה גם דע כי כבר) ובספר הגלגולים (פרק עב דף צו ע"ג) ובס' אור החמה למהר"א אזולאי ז"ל (ח"ב דף ח ע"ד). ועי' בס' בני אהרן על שער הגלגולים (שם).

ובעיקר דברי הפסוק מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, יש לבאר גם ע"פ מה דאיתא בשמו"ר (פ"ב סימן יב) שמרע"ה ילמד תורה לעת"ל לעם ישראל כשם שלימדם בעבר. ע"ש.

      וכאן המקום להביא מש"כ בשו"ת דברי יואל (סימן נח וסו"ס פח) שכתב בנידונו דדברי הזוהר נעלמים הם, ואין לפרש דבריו כפשוטן. ע"ש.

   [נדפס ברובו בס' המשיח לאור ההלכה (עמ' יט) ובעלון פני חמה (פקודי תשע"א) ובקובץ הערות וביאורים (שבועות תשע"א עמ' ט). וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קנ דף כב ע"ב). וראה עוד בפורום אוצר החכמה].