יהושע (ו י), ואת העם צוה יהושע לאמר, לא תריעו ולא תשמיעו את קולכם ולא יצא מפיכם דבר עד יום אמרי אליכם הריעו והריעותם.

וכ' הרלב"ג בטעם הדבר וז"ל: והנה צוה אותם יהושע שלא יריעו ולא ישמיעו את קולם עד היום הז', כדי שלא ירגישו בני העיר וישליכו אבנים מעל החומה. ע"כ.

וצ"ע, שכן תקעו הכהנים בשופרות בכל יום משבעת הימים כדמוכח להלן (פסוקים יג – טו), וכמ"ש ג"כ במצודת דוד (פסוק ד), וא"כ ודאי הרגישו בהם בני העיר אף ללא הרעת כל העם.

והשיבני מהר"ר מצליח חי מאזוז נר"ו (ר"מ בישיבת כסא רחמים בב"ב) באתר ישיבת כסא רחמים וז"ל: יתכן שהחשש היה רק ביום השביעי שכל העם החזיק שופרות, וכאשר כולם תוקעים ישמע קול אדיר, ויכניסם ללחץ ולבהלה וישליכו אבנים, (וראה כעין זה בשמואל א. פרק ד כשהגיע ארון ה' למחנה הריעו כל העם והאויבים נתעוררו להלחם בחזקה, וע"ש במלבים שהזכיר את דברי יהושע כאן שציוה לא להריע במשך ההקפות ע"ש). יתכן גם כיון שהגויים שהיו ביריחו היו בקיאים מאוד בכוחות הטומאה וגם הכינו עצמם ע"י כוחות אלו כמבואר בחיד"א, והם ידעו שמפלתם תהיה ביום השביעי דווקא לכן החשש שישליכו אבנים הוא רק ביום השביעי היום בו תהיה המלחמה ממש.

וזאת הברכה (לג כ), ולגד אמר, ברוך מרחיב גד, כלביא שכן, וטרף זרוע אף קדקד.

וכ' באור החיים: ברוך מרחיב גד, פירוש הרחיב ה' לו בנכסים רבים, דכתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד וגו', והטעם כמו שאמר שם הכתוב (לא נג) אנשי הצבא בזזו איש לו, ולהיות בני גד גבורי כח בזזו יותר מכולם, והוא מה שסמך למאמר מרחיב וגו' כלביא שכן וטרף וגו'. ע"כ.

וכתב מהרי"ח סופר נר"ו בקו' יגדיל תורה ח"א (סימן כג), שכזאת כתב גם באור החיים במדבר (לב א) שזה היה טעם שהיה להם מקנה רב, והוסיף וז"ל: איני מבין, שהרי במקנה הצאן חלקו כולם בשוה כמפורש שם במקראות (פרק לא), ומה שאמר הפסוק אנשי הצבא בזזו איש לו, לא על מקנה הצאן אמר כן, אלא רק על המטלטלים וכסף וזהב כאשר כתב במפורש רש"י ז"ל במדבר שם (לא לב), וכן כתבו הראב"ע ז"ל (שם נג) והרב אברבנאל (שם ד"ט סע"א) ועיין לרב הספורנו (שם לב). וצל"ע. ע"ש.

ונראה ליישב שאין כונת הרב אור החיים לומר שממקנה הצאן בזזו הם יותר משאר השבטים, אלא כונתו היא שמכיון שבזזו כסף וזהב ומטלטלים יותר משאר השבטים, קנו הם באותו כסף וזהב מקנה רב. וע"ע בפי' מהרז"ו על במדבר רבה (פכ"ב סימן ח).

ובזה מיושבת גם קושיתו האחרת של הרב יגדיל תורה שם וז"ל: שוב ראיתי במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ו) "לכך נאמר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, תדע לך כשבקש שיתעשרו בני גד ובני ראובן הפיל את המדינים לפני ישראל כדי שיתעשרו בני גד ובני ראובן, מהו כתיב למעלה וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו, ואחר כך כתיב ומקנה רב, הרי שהשפיל את המדינים ורומם לבני ראובן ולבני גד, לקיים מה שנאמר כי לא ממוצא וממערב וגו' כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים". וזה כדברי רבינו אור החיים ז"ל. וק"ק שלא זכרו. אבל יש להבין הדברים, שהרי חלוקת מקנה הצאן היתה בשוה כנ"ל. וצ"ע. ע"ש.

ואפשר לומר בטעם הדבר שהרב אור החיים לא זכר מדברי המדרש, כי הוא הבין בדברי המדרש שכונתו היא על המקנה שבזזו הם יותר משאר השבטים, שכן משמע קצת ממה שהעתיק המדרש את כל הפסוק הכולל את פיסקת "ואת כל מקניהם", ושוב השוה את הפסוק למה שנאמר ומקנה רב וגו'. והוקשה לו להרב אור החיים כקושית הרב יגדיל תורה, ולכן בבואו לומר את מה שאמר לא העתיק את דברי המדרש התמוהים בעיניו, אלא כתב את הדבר בסגנון שונה, שהם התעשרו באותה מלחמה בכסף וזהב ומטלטלים, ושוב קנו בזה מקנה רב.

והאמת אומר שגם בדברי המדרש איכא למימר כמו שאמרנו בדברי הרב אור החיים, שקנו בכסף ובזהב ובמטלטלים הרבים שבזזו את המקנה הרב.

         ומה שהקשה עוד ביגדיל תורה (שם), שאין מקור לזה שבני ראובן היו גבורי כח. אפשר שמקור דברי הרב אור החיים בזה הוא מדברי המדרש הנ"ל, דמסמיכות הפסוקים ילפינן שעושר בני גד ובני ראובן בא ממלחמת מדין, וא"כ ע"כ לומר שגם בני ראובן היו גבורים יותר מבני שאר השבטים, ולכן התעשרו יותר מהם ביחד עם בני גד הגבורים. ועוי"ל שכן יש ללמוד ממה שאמר יעקב לראובן 'כוחי' (ויחי מט ג), ויעקב גבור גדול היה כדאיתא בקרא (ויצא כט י). ושו"ר בתוספות השלם עה"ת (ויחי מט ג אות ז) שכתב שרוב גבורים היו מראובן, ויליף לה מקרא. ע"ש. וכ' עוד שם (בהשלמות שבסוף בראשית דף רפח ע"א) 'ויתר עז, יתר עזות לך על האומות כשתלך במלחמה שתרויח'. 
       [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכט)].

האזינו (לב לט), ואין מידי מציל.

איתא בספרי (סו"ס שכט): אין אבות מצילים את הבנים, לא אברהם מציל את ישמעאל, ולא יצחק מציל את עשו. אין לי אלא אבות שאין מצילים את הבנים, אחים את אחים מנין, ת״ל (תהלים מט ח) אח לא פדה יפדה איש, לא יצחק מציל את ישמעאל, ולא יעקב מציל את עשו. והובא בקצרה בסנהדרין (קד ע"א) בהוספה שברא מזכה אבא, אבא לא מזכה ברא.

וכתב בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (וארא סוף עמ' קעז): והקשו, והרי אלישע אחר, אמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, שאכניס אותו בגיהנם גדי שיתכפר עונו, וכשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו, אמר רבי יוחנן, וכי רבותא למקלי רביה בנורא, אלא מתי אמות ואכניס אותו בגן עדן, וכשמת רבי יוחנן פסק עשן מקבר אחר, ואמר הספדן אשריך רבי יוחנן שאפילו שומר הפתח לא עמד מפניך (חגיגה טו ע"ב). אלמא דאפילו חטא חמור חכם מציל חבירו ומכניסו לגן עדן. ותירצו וכו'. ע"ש.

וי"ל דברא מזכה אבא, ותלמיד נקרא בן כדאיתא בסנהדרין (יט ע"ב), ולכן תלמידיו יכלו להצילו לאחר. ועי' בס' לקח טוב הנ"ל (בסוף עמ' קעו) ולאאמו"ר נר"ו בס' על אור החיים הקדוש (ר"פ במדבר). 

האזינו (לב י), ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן, יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו.

ופרש"י, יבוננהו, שם בתורה ובינה.

נ"ל לבאר בהקדם מש"כ בס' שער שמעון (פר' משפטים אות ה) בשם רבו בשם המפרשים, שתירצו טענת המלאכים על מרע"ה כשבא לקבל התורה מדינא דבר מצרא, שהם בשמים ואנו בארץ, שהקב"ה מחשיב אותנו לבנים כשאנו עושים רצונו של מקום, ולכן ליתא לדינא דבר מצרא. ע"ש. וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' ראש דוד (פר' בא דף נ ע"ב ד"ה ואפשר ופר' בשלח דף נח ע"א ד"ה ולי). והרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף עח ע"א) הביא תירוץ זה בשם הרב שמע יעקב ז"ל (דף צט ע"ב). וכ"כ מהרי"ח ז"ל בס' ברכת חיים ח"ב (עמ' קצו). ע"ש. וע"ע בקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף כא ע"ב).

ועפ"ז מבוארים דברי הכתוב "יבוננהו", נתן לנו את התורה, ולא חשש לדינא דבר מצרא שכן "כאישון עינו", הקב"ה מחשיב אותנו כאישון עינו, כמאמר הנביא (גיטין נז ע"א) כל הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו (של הקב"ה), דהרי ברא כרעיה דאבוה, ולכן קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא (כמ"ש האחרונים בשם הזוה"ק, ועי' בס' דברי יעקב – פרקי מחשבה עמ' קלא אות א).

ועוד יש לבאר בהקדם מש"כ מהר"י די אבילה בס' ויבא יוסף (פר' יתרו עמ' צא) וז"ל: ובלאו הכי איכא למימר תירוץ על המצרנות, והוא במ"ש בח"מ סי' הנז' [קע"ה] סכ"ח: מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו, ואח"ך מכר לו קרקע בצד אותו שבאמצע, רואים אם אותה המעט שמכר לו תחלה הוא עידית או זיבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה, זכה הלוקח, ואין בן המצר יכול לסלקו, שהרי הוא עצמו בן המצר הוא מפני אותו המעט שקנה באמצע, ואם אותו מעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף בצדו, הרי זה מערים, ובן המצר מסלק אותו מהשדה שקנה בסוף. עכ"ל. ולכך אין כאן טענת מצר, לפי שכבר זכה אברהם והאבות בתורה שהוא הפשט, ועתה בא משה לקבל התורה ג"כ בסודותיה ובתעלומיה, והסוד לגבי הפשט הוא כמו עדית לגבי זיבורית, וא"כ אנחנו מצרנים בשביל אותו מעט הפשט שהחזיקו בו אבותינו. וק"ל. עכ"ד מהר"י די אבילה ז"ל [ועל פי הדברים האלה יבוארו דברי הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ עמוד נ ועמוד עט) שהביא מה שכתבו ז"ל לתרץ טענת בר מצרא ע"פ מה דקיי"ל דלבעלים הראשונים לית להו דינא דבר מצרא, וה"ה לבניהם אחריהם, ומכיון דזכו אבות העולם בשכינת עוזנו, זכו גם הבנים אחריהם, ולית להו דינא דבר מצרא. ע"ש. ולכאורה הדברים תמוהים, דהרי אבות גופייהו איך זכו בשכינת עוזנו, והרי אית בה דינא דבר מצרא. ולדברי מהר"י די אבילה ז"ל הנז' מיושב].

ועפ"ז יש לבאר מאה"כ "יבוננהו", נתן לנו את התורה, "יצרנו" מפני שהחשיב אותנו כמצרנים, "כאישון עינו" שכן הסוד שעדיין לא נתן לנו (שאישון העין הוא דוגמא לזך ורוחני ביותר, וכמ"ש הרב אור החיים ז"ל) נחשב כעידית לגבי זיבורית, ולית ביה משום דינא דבר מצרא.

ועוד יש לפרש ע"פ מ"ש מהר"י די אבילה ז"ל בס' ויבא יוסף (ריש פר' משפטים) שהביא דברי המדרש (שמו"ר פ"ל סימן ג) "ואלה המשפטים, מה כתיב למעלה, ושפטו את העם משפט צדק, משל למטרונה וכו' זיין לפניה וזיין לאחריה והיא באמצע, כך התורה, דינים לפניה ודינים לאחריה, דינים לפניה שנאמר שם שם לו חק ומשפט, ודינים לאחריה שנאמר ואלה המשפטים. וכ' הרב ויבא יוסף ז"ל וז"ל: וצריך ביאור, דאין המשל דומה לנמשל, דשם בא הכלי זיין לשמרה ולהצילה פן יפגע בה איזה אויב, אבל בענין המשפטים מה שייכות יש. עיין בזרע ברך מ"ב בסוף פר' משפטים. ויובן במ"ש בשרתי צדק דטענת המלאכים על התורה היתה מכח מצרנות, דהתורה בשמים והם ג"כ בשמים, וביטל האל ית' טענתם מכח איזה טענות שכתב שם בפ' וישמע. ע"ש. ונ"ל ג"כ שביטל טענתם מכח המשפט דיש לנו, כפי הדין דשותף שמכר או נתן לשותפו לית ביה דינא דבר מצרא, ואז"ל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, א"כ מכח הדינין ישראל זוכין בתורה דאז הם שותפים להקב"ה ולית בה דינא דבר מצרא [וכ"כ הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בדפו"ח דף קלז רע"א) בשם המפרשים, שהדחיה לטענת המלאכים בר מצרא היא מצד שאנו שותפים להקב"ה מכח כל הדן דין אמת וכו'. וכ"כ עוד שם (בדף נא ע"ב ודף קלז סע"א). ע"ש], ז"א כך התורה, ר"ל שכמו שהמטרונה היתה צריכה כלי זיין להצילה מן האויב, כך התורה היתה צריכה הדינין כדי לשמור התורה לישראל ולא יקבלוה המלאכים, מכח דישראל הם שותפים עם הקב"ה. וק"ל. עכ"ד מהר"י די אבילה ז"ל. וכ"כ גם בס' שער שמעון (פר' משפטים אות ד ד"ה והרב).

ועפ"ז יבואר הפסוק "יסובבנהו" סיבבם בדינים תחילה וסוף לפני ואחרי מתן תורה, כדי שלא יטענו המלאכים מדינא דבר מצרא, וכך "יבוננהו", נתן לנו התורה ללא חשש מטענת המלאכים.

ועוד יש לבאר בהקדם דברי הרב חיד"א ז"ל בס' חומת אנך (ריש פר' משפטים), שהביא דברי המדרש הנ"ל שהתורה דינין מלפניה ודינין מלאחריה, וביאר שהכוונה היא שיש דינין לפניה כגון בין איש ובין רעהו על גניבה והונאה והלואה וכיו"ב, ודינין לאחריה עבד עברי ושומרים וכיוצא. והנה המלאכים רצו בסודות התורה דשייכי בהו ולא בחלק הפשט שהם הדינין שלא שייכים בהם. אולם מכיון דקיי"ל בדינא דבר מצרא דהיכא דאית פסידא למוכר לא אמרינן, א"כ הכא הקב"ה מותר לו להעדיף את ישראל שיקחו ממנו גם את חלק הפשט ולא רק את הסוד. ע"ש. והו"ד בס' שער שמעון (פר' משפטים אות ד) ובס' בית יעקב למהר"י טראב מסלתון ז"ל (משפטים עמוד קעב).

ועפ"ז יש לבאר מאה"כ "יסובבנהו" סיבבה בדינים תחילה וסוף, כדי שלא יטענו המלאכים מדינא דבר מצרא, וכך "יבוננהו", נתן לנו התורה ללא חשש מטענת המלאכים.

ועוד נלע"ד לבאר בהקדם דברי הרב שער שמעון ז"ל (פר' יתרו סימן ה) וז"ל: אי נמי לפי מה שאמרו ז"ל שהתורה קדמה לבריאת עולם, וישראל גם כן קדמו במחשבה כנז"ל, ולכן רק הם ראוים לקבל תורה, ולכן גם המלאכים אינם ראוים לקבל תורה מטעם הנז', שהם נבראו אחר בריאת העולם. ע"כ.

ובזה יבואר מאה"כ "יסובבנהו יבוננהו", סיבבם סביב מחשבתו ובינתו של הקב"ה מלפני בריאת המלאכים, "יצרנהו", ולכן הנני נחשבים בני המיצר ולא המלאכים, שכן הננו "כאישון עינו", שהיא קרוב לשכל, מושב המחשבה.

        ובעיקר ענין טענת המלאכים מדינא דבר מצרא, ע"ע במ"ש בס"ד בחי' על סידור התפילה (בתפילת שחרית של שבת, בפיסקת ישמח משה במתנת חלקו, ובתפילת ר"ה, בפיסקת היום הרת עולם) ועל פרשת שמות(ב יב). [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכז)].

וילך (לא ב), בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא.

         ופרש"י: ד"א לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. והוא מדברי הש"ס בסוטה (יג ע"ב). ואמרו עוד שם, שאותו שבת היתה של דיו זוגי, ניטלה מזה וניתנה לזה.

         ואיתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק יח): אשריהם הצדיקים שאין שונא שולט בהם ובמעשה ידיהם, שכן מצינו במשכן שעשה משה, שלא שלט בו שונא, ולא נהפך שולחנו על פניו, אבל במשכן שעשה שלמה, שלט בו שונא, ונהפך שולחנו על פניו, אבל מקדש האחרון שעתיד הקב"ה לבנותו בעגלא ובזמן קריב, לא יקרע ולא ישלוט בו שונא לעולם, והקב"ה יהא דר בו לעולם ולעולמי עולמים. ע"כ.

         וראיתי בפי' ישועות יעקב על התדב"א (אות כז-כח) שביאר ענין הפיכת השולחן, שמשה לא ירד מגדולתו וכבודו בחייו, משא"כ שלמה למ"ד [קה"ר פ"א אות לב] מלך והדיוט, ואף למ"ד שחזר למלכותו, מ"מ הושפל מגדולתו בחייו. עכ"ל. והו"ד בפי' שי למורא על התדב"א (אות לד).

         ודבריו צ"ע שכן גם משה ירד מגדולתו לאחר שהיה מלך כוש (כמ"ש בסדר הדורות שנת ב"א שצ"ה), ושוב מלך על ישראל. וכן לפני פטירתו ניטלה ממנו הגדולה כדאיתא בסוטה וכנ"ל. ובדברים רבה (ס"פ וילך) אמרו שאף קינא משה ביהושע, שכן הקב"ה נגלה אליו ולא למשה, ולא רצה יהושע לומר לו את הדיבור שנאמר לו.

         ולכן לעד"נ לבאר ענין הפיכת השולחן שגם היא מכוונת למשכן שבנו, ששל משה לא נחרב אלא נגנז (כדאיתא בסוטה ט ע"א), משא"כ מקדש שעשה שלמה שנחרב. ושו"ר בפי' זיקוקין דנורא ובעורין דאשא (אות קכא-קכב) שכתב לבאר כן, וכתב גם לבאר הענין שנהפך השולחן על פני שלמה, שכן נאמר לו בחייו כבר שיחרב. ע"ש. וע"ע בפי' רמזי אש על התדב"א (אות כז) שכ' לבאר עוד ענין הפיכת השולחן בדרך אחר. 

נצבים (כט כח), הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

         והנה מהר"ר רפאל מור יוסף ז"ל (הו"ד בספר הזכרון אעלה בתמר עמ' קנב) הביא דברי המפרשים בטעם יציאת עם ישראל ממצרים לפני מלאת להם ארבע מאות שנה כגזירת הקב"ה בברית בין הבתרים, וכתבו בזה כמה טעמים: א. שהשכינה היתה עמנו והשלימה הזמן. ב. קושי השעבוד השלים הזמן, והיינו כמ"ד וא"ו לחלק בקרא ד'ועבדום וענו אותם'. ג. ריבוי הבנים. ד. שאילו היו שוהים שם היו נטמעים בקליפה ב"מ, שכן היו במ"ט שערי טומאה. ובזה ביאר את הפסוק 'הנסתרות' הטעם שלא נראה לעין כל הוא 'לה' אלהינו' שה' היה עמנו, 'והנגלות' והטעמים הגלויים הם: 'לנו' שהיה לנו קושי השעבוד, ועוד טעם 'ולבנינו' דהיינו ריבוי הבנים, גם משום הסכנה שהיו נטמעים שם 'עד עולם', והשתא דניצולו יכולים לקיים 'את כל דברי התורה הזאת'. ע"ש [גם מהר"ד הכהן ז"ל ביאר בספרו משכיל לדוד כת"י ע"פ הטעמים הנ"ל את דברי הכתוב (תהלים קכד ג) 'לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם'. והו"ד בספר הזכרון אעלה בתמר (סוף עמ' רלד). ע"ש].

         ואפשר להוסיף בסיומא דקרא 'לעשות את כל דברי התורה הזאת' דהיינו כמו שתירצו עוד המפרשים בזה [וה"ד הרב חיד"א ז"ל בס' פני דוד (ואתחנן סימן י) והרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (דרוש לשבת הגדול, בהנד"מ דף קעח רע"ב). ע"ש] שמכיון שישראל הסכימו לקבל התורה, ק'ם דינ'א דהקדש מפקיע מידי שעבוד (כדאיתא בב"ק ז ע"א), ולכן יצאו קודם הזמן.

גם אפשר לומר שתיבת 'ולבנינו' באה לרמז למש"כ הרב חיד"א ז"ל בס' ראש דוד (פר' בא) שהטעם דקושי שעבוד מצרים עלה לתשלום שנים שחסרו מארבע מאות שנה, לא יתכן אלא במונח דישראל יש להם דין בנים, ועל כן אשר הרעו מצרים וימררו את חייהם בעבודה קשה עולה לחשבון גדול, ברם אי ישראל דין עבדים להם, קושי שעבודם אינו עולה לכלום, כי אם שני גלותם במספרם. וה"ד הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (שמות ה כב). וכ"כ עוד הרב חיד"א ז"ל בס' פני דוד (שם). והעיר אחי כמוהר"ר יוסף נר"ו (מח"ס פריו יתן) שמכיון דטעמא דקושי השעבוד הוא משום שאמרינן בקרא דועבדום וענו אותם וא"ו לחלק, וא"כ אף אם דין עבדים להם, גזר הקב"ה שלם יענום יותר מדאי, ולכן אפשר לומר שדין עבדים להם, ומ"מ קושי השעבוד השלים המנין. וציין אחי נר"ו הנ"ל למש"כ מהר"י הכהן בס' שופריה דיוסף (פר' וארא דף לג ע"ג) שכ' שחשבו בנ"י בהיותם במצרים שיש להם דין עבדים עד שביציאתם גילו שדין בנים להם. ולענ"ד אפשר ליישב דברי הרב חיד"א ז"ל דהיא גופה דגזר הקב"ה שאין לענותם מוכח דדין בנים להם, שכן אם דין עבדים להם, בעליו עושה בו כרצונו.

וגם תיבות 'עד עולם' שייכי לזה, לפי מש"כ הרמ"ז ז"ל שם (בדרוש לפר' תרומה, בהנד"מ דף פד ע"ב) שאם נסבור שיש לנו דין עבדים, צדקו הרוצים לפרוק עול ה' מעליהם באומרם (בסנהדרין קה ע"א) 'עבד שמכרו רבו, כלום יש לזה על זה כלום', אבל אם סוברים שדין בנים להם תו לא מצו לפרוק עולו יתברך מעליהם עד עולם. ע"ש.

וכתב עוד הרמ"ז ז"ל שם שמצינו (בתענית ב ע"א) שהקב"ה בעצמו מחיה מתים, וקשה דהקב"ה כהן, ואיך נטמא ח"ו בפתיחת קבריהם להחיותם. וי"ל דישראל יש להם דין בנים, וכהן מטמא לבנו. ע"ש. וגם זה מרומז ב'עד עולם', דהיינו שיחיו עד עולם ע"י תחיית המתים משום דאיקרו בנים.

        וע"ע להרמ"ז ז"ל שם (שמות ב יב, וארא ו ט) מש"כ עוד בטעם היציאה קודם הזמן. גם עי' בזה בהגש"פ קבוץ חכמים למהר"ע סומך (עמ' יא והלאה) ובהגש"פ אורח חיים למהרי"ח ז"ל (ד"ה אמר רבי אלעזר בן עזריה) ובס' שער שמעון (פר' שמות אות ב, ופר' בשלח אות י, במערכות שבסוה"ס מע' הג' אות ה-ו, ומע' הי' אות ה ד"ה אי נמי יש והלאה, ומע' הי' אות ו ד"ה ועל והלאה, ומע' הי' אות ח, ומע' המ' אות א, ומע' הפ' אות א, ומע' הר' אות ד) ובס' חפץ חיים עה"ת (שמות ו א).

כי תבוא (כט ה), לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, למען תדעו כי אני ה' אלהיכם.

והקושיא בולטת לעין, דבשלמא "לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך" הוי טיבותא, אבל איזה מעלה יש במה שלא אכלו ולא שתו, אדרבה גריעותא היא. ועי' במה שיישבו הרמב"ן ובצרור המור והמלבי"ם ובס' מאוצרנו הישן ובס' שערי אהרן. וכן לפי דברי בעל הטורים (עקב ח ג) מיושב.

ואפשר לבאר ע"פ מה ששמעתי ממהר"י גלינסקי ז"ל לבאר הכתוב (עקב ח ב) "למען ענתך" דכתיב גבי מן, שהיו חוזרים בתשובה ע"י המן, שכן צדיקים בפתח אהליהם היו מוצאים אותו, ואילו הרשעים היה עליהם ללכת מרחק רב, ואם צדיק עבר עבירה ביום שלאחריו לא היה יורד פתח אהלו, ומרוב הבושה שיראוהו הולך למרחוק היה בודאי מעדיף להתענות באותו יום, וזו כוונת הפסוק למען ענתך. ודפח"ח.

ועוד אפשר לבאר שבאמת המן חיזק האמונה, ובתוספת ביאור ע"פ מה ששמעתי מהרמ"ז מהר"א בן דוד נר"ו (מח"ס אלה מועדי ועוד), שכולם היו מקבלים המן באותה שעה, אלא שהרשעים היו יוצאים מוקדם לקחתו, ואילו הצדיקים התפללו ולמדו ואח"כ הלכו ללקטו, וכולם קבלוהו באותה שעה, להראות ולהוכיח שההשתדלות לא מעלה ולא מורידה. ודפח"ח.

ובדרך צחות יש לבאר עוד ענין העינוי והרעב במן, שהנה נחלקו מה היתה הברכה הראשונה על אכילת המן, שכן בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סימן תתתתמ, עמ' שצט) כתב, "הנותן לחם מן השמים". ובס' בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג) כ' בשם המקובל מהר"ר ישראל דוב שלא בירכו עליו. וכ"כ בס' ברכת אהרן (פ"ק דברכות מאמר פה). אולם בס' סגולות ישראל (מע' המ' אות מט) כ' שבירכו עליו. וכ"כ בס' פסקי תשובה (סימן רפא בהערה). ובס' גן רוה (דברי חנוך דף סד ע"ג) כתב שברכתו בורא מיני מזונות. ובשו"ת תורה לשמה (סימן סג) כ' שבמדבר בירכו עליו הממטיר לחם מן השמים, ולעת"ל יברכו עליו המוציא לחם מן השמים. ע"ש (ובמש"כ שם בס"ד בגליון). ובשו"ת לב אברהם (סימן קיב) כ' שברכתו המוציא לחם מן השמים או שהכל נהיה בדברו. ומהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' נפש חיים (מע' המ' אות קו) כתב בשם הרב מרדכי הלוי שבירכו עליו המוציא לחם מן השמים, ומהר"ח פאלאג'י ז"ל חלק עליו, וכ' שברכתו המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון. וכ"כ בס' אור החמה על הזוה"ק (פר' בשלח דף סב ע"ב) בשם הרמ"ק. ובס' מרכבת המשנה על המכילתא (דס"ו ע"א) כ' שהיו מברכים לכל מין שהמן היה משתנה לו את ברכתו הראויה. ונ"ל דכן כוונת מהר"י שטייף ז"ל בס' חדשים גם ישנים (ברכות מח ע"ב). וע"ע בס' תולדות אדם על הספרי (פר' בהעלותך) ובס' המדרש והעיון (חלק ב) ובשו"ת זכר יהוסף ח"א (סימן עח אות לו) ובס' פרדס יוסף עה"ת (ח"ב פר' בשלח פט"ז פ"ד ובהסכמת מהרא"מ מגור והערת הרב המחבר שם) ובשו"ת מהרא"ב (סימן ב) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן יב בהערה. ועי' במש"כ שם בגליון) ובקו' קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון יז עמ' ג) ובקו' מריח ניחוח (גליון עג דף יב ע"א) ובקו' דמשק אליעזר (עמוד ג). ולכן מסתברא מילתא שלצאת מידי ספק שהחסידים חיכו עד שיוציאום י"ח בברכות השונות של המן (הן ע"י מאכלים אחרים, והן ע"י מי שחלש וחולה ואינו יכול לחכות), ולא יכשלו בברכה לבטלה (ועי' כיו"ב), ומכיון שהיו דור דעה, מסתבר שהיו הרבה חסידים שהחמירו על עצמם בזה והיו צריכים לחכות הרבה עד שמצאו מי שיוציאם י"ח [כמו שמצינו כיו"ב בקובץ אור תורה (תמוז תש"ס סימן קכו עמוד תשצז) במעשה שהיה בג'רבא. ועי' במש"כ בס"ד בחי' לא"ח (סימן צג)]. [נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכו) ובקו' מריח ניחוח (גליון עד עמ' טו). נדפס כולו בקובץ שמחת התורה (גליון י – תש"ף עמוד מ)].

כי תבוא (כח סו), והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך.

         כתב בס' המידות למהר"נ מברסלב (ערך פחד אות ד)  שסגולה לבטל את הפחד לזכור אברהם אבינו. ונראה שטעמו כי אברהם הוא הראשון אליו אמר הקב"ה 'אל תירא' (לך טו א), ואיתא בב"ר (פמ"ד סימן ה) שאמר זאת לו כשהיה מתפחד. וראיתי בביאורים לספר המידות (הוצאת נחמני) שכתב בטעם הדבר וז"ל: 'אחד היה אברהם' [יחזקאל לג כד], ובהיותו יחידי לא פחד ולא חשש מאחרים, ועליו נאמר [וירא כב יב] 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה', שהתיירא רק מלפניו ית'. ע"כ.

         ואפשר לרמוז דבר זה בקרא, שר"ת 'מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך' הוא בגימ' (עה"כ) 'יזכור אברהם'. והכוונה היא שמנגד ל'ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך' היא זכירת אברהם.

כי תבוא (כח מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.
   ונראה לבאר עפמ"ש בס' קול חוצב (עמ' קפז) מעשה בהגר"א מוילנא ז"ל שגירשוהו בבזיון מסעודת נשואין א', וכשראה שהחתן צוחק בראותו איך דחפוהו, אמר שהכל כדאי בשביל שמחת חתן שהתגלגלה על ידו. ע"ש. ונראה שלא הרגיש ביסוריו מכיון שראה שקיים מצוה. ובאופן זה האדם מעולם לא ירגיש ביסוריו אם הוא מקיים המצוות בשמחה ומחפש לקיימן בכל מצב. וזה מאה"כ תחת אשר לא עבדת וגו', שאילו עבדת לא היית מרגיש כלל בכל היסורים האלו.
   ואכתוב בזה מה שסיפר לי ידידי המו"ן דניאל בטיש הלוי נר"ו, שבביקורו בבית מהר"ע עטייה ז"ל (מח"ס עלה עזרא) בחוהמ"ס תשכ"ה, היו שם מהר"י צדקה ז"ל (מח"ס קול יהודה) ומהרב"צ אבא שאול ז"ל (מח"ס אור לציון) ומהר"ר נתן סאלם ז"ל, ואמר מהר"י צדקה ז"ל הנ"ל ששאלוהו מה זאת עשה ה' לנו בשואה הנוראה של שנות ת"ש-תש"ה. ושתק לרגע עד שאזר עוז ואמר דקרא כתיב בהדיא על כל הקללות "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" [ובס' לחנך בשמחה (עמוד צא) כתב שהרב דברי יציב ז"ל נהג בשהותו במחנה ההשמדה לחזור כל הזמן על הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה'. וכ"כ בס' בשמחה ובטוב לבב (ח"א עמוד קפד). וממר יצחק פוקס נר"ו שמעתי שהיה חוזר על הפסוק (איכה א יח) צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וע"ע בס' מראש אמנה למהרא"מ שך ז"ל (ר"פ וירא) שכ' עוד טעם על השואה. ובספר מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד מו ועמוד קכג בהערה) כתב שהוא בגלל שרוב הציבור עזבו את התורה. ע"ש. ובס' תורת אברהם (עמ' יז) כתב כמה טעמים. והו"ד בס' עולם הידידות – בין ששת לעשור (עמ' עז). ע"ש. ובס' ויואל משה (בהקדמה) כתב הטעם על שעברו על ג' השבועות. והרמ"ז מהר"א בן דוד נר"ו אמר (בסוף הקלטת פרשת וישב תשס"ט שבהוצאת אור האמת אלעד) שהטעם הוא בגלל איחורם לתפילה. ע"ש. גם עי' בזה בקובץ המעין (טבת תשס"ח עמ' סג והלאה) ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 3159 ומס' 6442 ומס' 9858) ולמהר"י סאקס ז"ל בספרו האנגלי ONE PEOPLE עמ' 6 ובאתר NRG בשם מהרמ"מ טאוב ז"ל, האדמו"ר מקאליב]. ובס' במחיצתם של גדולי התורה ח"ב (עמ׳ קפט) בשם מהר״א מבעלז ז״ל שאסור לדבר ממאורעות השואה כלל, כי עלולים חלילה להכשל בהרהור אחר מדותיו יתברך. וע"ע שם (עמ' תסב) שהביא ממהר"י לוינשטיין ז"ל (מח"ס אור יחזקאל) שדרש לתלמידי ישיבתו על ענין השואה]. ועי' באתר יו-טיוב ובפורום אוצר החכמה.

כי תבוא (כו ה), וענית ואמרת וגו', וירד מצרימה וגו'.

בס' מקדש מרדכי כתב לבאר הקשר בין יציאת מצרים והבאת הביכורים. והו"ד בלקח טוב. וע"ע באהל משה ובמאוצרנו הישן.

ונראה לבאר ע"פ מ"ש בקובץ קול התורה (גליון נ עמ' שיד) לבאר הקשר בין שבת ליציאת מצרים עפ"ד הרמב"ן (ס"פ בא) שע"י נסי יציאת מצרים נתברר ונתאמת לכל באי עולם מציאותו של הקב"ה, ושהוא הבורא והמנהיג, "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה", ועפ"ז ביאר הרב הכותב שם, שמכיון יציאת מצרים באה לחזק האמונה במעשה בראשית, זהו הקשר בין יציאת מצרים והשבת שהיא זכר למעשה בראשית. עש"ב.

ולפי זה יש לבאר הקשר בין יציאת מצרים והבאת הביכורים, דטעם הבאת הביכורים יש מי שכתב שהוא כדי לחזק האמונה כי הכל מאתו יתברך ולא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (וה"ד לעיל), והיינו האמונה בנסים הנסתרים שבכל יום ויום, ויציאת מצרים היא ההוכחה לכך וכמ"ש הרמב"ן. [נדפס בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכו)].

כי תבוא (כו ד), והניחו לפני מזבח ה' אלקיך.

וביאר בספורנו הטעם וז"ל: להראות ולהודיע שהביכורים לא הובאו לכהן, אבל הובאו אל האל יתברך, והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה. ע"כ. וע"ע במש"כ לבאר בס' תכלת מרדכי.

ואפשר לבאר עוד בדרך דרש, עפמ"ש רז"ל (מדות פ"ג מ"ד) דהמזבח מאריך ימים (וכן הוא במדרש תנחומא פרשת תרומה אות י), והכהנים הם הת"ח שנאמר (דברים לג י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. [ואיתא בב"ר (פר' פ): עתיד הקב"ה ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין, ולאמר להם: למה לא יגעתם בתורה, לא הייתם נהנים מכ"ד מתנות כהונה. ע"כ. הרי דמתנות הכהונה ובכללם הביכורים ניתנו לכהנים בגלל לימודם בתורה. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמ' ז-ח) ובס' מטה לוי למהר"י לוי נר"ו (ריש עמוד ל)]. ועוד אמרו (כתובות קה ע"ב) כל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב בכורים, ואיתא בקרא (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה.

     א"נ לאפוקי מדברי בילגה שאמרה עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל (סוכה נו ע"ב) [ובדומה לזה דברי טיטוס באדר"נ (פ"א ה"ו)], לכן מניח הביכורים ליד המזבח להודיע שהשפע (שהביכורים מסמל בהיותו ראשית ביכורי האדמה) מגיע לעולם ע"י המזבח כדאיתא בכתובות (י ע"ב) ובמדרש תנחומא (פרשת תרומה אות י). וע"ע למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' פעולת צדיק לחיים [הנדפס גם בתוך ספרו עיני כל חי] (אבות פ"ה מ"ה סד"ה ולא אמר אדם). וכבר העיר בזה בס' קול חוצב (עמ' שצט). 
       [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכה). נדפס כולו ב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד טז)].

כי תבוא (כו א), והיה כי תבוא אל הארץ וגו'.

ואיתא בספרי, עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ. וכ' מהר"ד פארדו בספרי דבי רב בשם מהר"ס אוחנא ז"ל דלא גרסינן ליה, שהרי לא נתחייבו בביכורים עד שנכנסו לארץ. עש"ב. גם בס' פנים יפות הקשה כן. וה"ד תלמידו הרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה. ע"ש.

וראיתי בס' מאוצרנו הישן שכ' ליישב בשם רבי יצחק אליהו לנדא, שכוונת הספרי למחיית עמלק, והיא המצוה האמורה בענין. ע"ש. וכבר קדמו בתירוץ זה בספרי דבי רב. ועפ"ז יבואר ג"כ סמיכות פרשת ביכורים לפרשת מחיית עמלק [ועי' למהר"י ווייס בס' שיח יצחק מש"כ לבאר הסמיכות לפי דרכו. גם עי' להחת"ס בתורת משה (ד"ה והיה הב'), שלפי דבריו ג"כ מבוארת הסמיכות. וע"ע במש"כ בביאור הסמיכות בס' שפע חיים חלק כב (פר' תבוא גליון מט סוף עמ' ח)].

ומהר"י אלבאז בס' שבות יהודה כ' לבאר דברי הספרי, ד"והיה" מרמז למצוות מילה, שבזכותה נכנסו לארץ. ע"ש. וע"פ דבריו יומתקו דברי הרב שיח יצחק הנ"ל. ע"ש.

והנה בספר החינוך (מצוה תקמה) האריך לבאר חשיבות ידיעת טעמי המצוות, שכן המצוות באו ללמדנו ארחות חיים, כגון משילוח הקן מדת הרחמנות וכיו"ב. ע"ש. והנה במצות ביכורים י"ל ד' טעמים: א- סבלנות והתאפקות (עי' למהר"ש פנחסי בס' אמרי שפר (פר' כי תצא) מש"כ בזה). ב- הכרת הטוב שהכל מאתו יתברך [וכמ"ש בדרכי מוסר (והו"ד בלקח טוב) בשם האלשיך. ע"ש קושייתו. ומתורצת ע"פ ג' הטעמים. וע"ע בס' אהל תורה (סבוני) ובס' חיים שיש בהם שהאריכו בזה]. ג- אמונה ובטחון כי הכל מאתו יתברך וכחי ועוצם ידי לא עשה לי את החיל [וכמ"ש בדרכי מוסר (ד"ה והיה). והו"ד בלקח טוב. ועי' בס' החינוך (מצוה תרו), ובס' תכלת מרדכי, ובס' שיח יצחק הנ"ל (ד"ה לא וד"ה ועתה) בשם הכלי יקר והמלבי"ם]. ד- לפנות ראשית מעשיו לשמים, ועי"ז יזכה להיות כל מעשיו בקדושה, ובזה"ז שאין מצות ביכורים יש להקדיש ראשית מחשבת ומעשי היום לשמים [וכמ"ש בס' חדות שמחה (בראשית סימן נה). ע"ש]. ודברים אלו אפשר לקיימם קודם כניסתם לארץ.

א"נ י"ל דהקבלה לקיים המצוה חשיבא כמעשה, וכמ"ש רש"י (בא יב כח) בשם המכילתא. ועי' בשבת (פח ע"ב) ובפרש"י (שם ד"ה בתחלה). [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכה)].

כי תצא (כה יט), תמחה את זכר עמלק מתחת השמים.

         וכ' בס' סנסן ליאיר השלם (דף יז סע"א) ש'מתחת השמים' דייקא ולא מעל לשמים, והיינו דמבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק (סנהדרין צו ע"ב) ומנו רב שמואל בר שילת (עין יעקב שם) שהיה מלמד תינוקות, והתורה היא מעל לשמים. ע"ש. ויומתקו הדברים עפ"ד הש"ס (ב"ב ח ע"ב) שדרשו על מלמדי תינוקות קרא דדניאל (יב ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, כגון רב שמואל בר שילת. והכוכבים הינם בשמים, ולא מתחת השמים.

         ובעיקר השאלה ד'תחת השמים' יתירא, ראיתי להרמח"ל בס' רזין גניזין (עה"פ והיה בהניח) שכתב וז"ל: מאי מתחת השמים, הא אוקמוה אש ומים, דהא האי גבורה תרין נוקמין תעביד בעמלק, בקדמיתא במים, לממחי ליה ולבתר באש לאוקדא ליה ולשיצאה ליה מעלמא וכו'. מתחת השמים, דהא אע״ג דעמלק אתתקף בעמד״א דאינון שמים כמה דאמינא, עכ״ד הוה תחותיהו וכו'. מתחת השמים, דא שכינתא דאיהי תחות אינון שמים עמודא דאמצעיתא. ע"כ.

        גם ראיתי בס' וידבר משה ח"א (עמ' רטז) שביאר ש'תחת השמים' היינו בדרך הטבע. ע"ש. ואפשר דהיינו טעמא שלא רצה מרדכי להרוג את המן ע"י שם (כמ"ש בס' סנסן ליאיר השלם עמ' קנ). גם עי' בס' בא ישועה ונחמה (בהנד"מ דף צח ע"א) בשם הרב יד אבישלום (פר' בשלח), ובס' דברי שלמה למהר"ש שלם (דף מט ע"ד) בשם מהר"ש פרימו בס' אמרי שפר (פר' פקודי), ולהרב חיד"א בס' נחל קדומים (ס"פ בשלח), ובס' דבר בעתו (עניני זכור ופורים דף סא ע"א), ובס' פרי צדיק (לאחר פר' תצוה, פר' זכור אות ו), ובס' מאמרי אדמו"ר הזקן (שנת תקס"ב עמ' קעב), ובס' אור התורה להרב צמח צדק (שמות עמ' א'תשפו), ובס' מטה מנשה למהר"מ אייכנשטיין (דף לד ע"ג), ובס' נחלה לישראל עבדו (דף טז ע"א) מש"כ בביאור לישנא ד'תחת השמים'. 

כי תצא (כה יח), אשר קרך בדרך ויזנב וגו'.

         כתב בספר סנסן ליאיר השלם (דף טו ע"א): 'אשר קרך בדרך ויזנב' ר"ת אקב"ו (אשר קדשנו במצוותיו וצונו), רמז לדעת הסוברים שקריאת פר' זכור מן התורה. ע"כ. ולכאורה קשה, שהרי גם גבי מצוות דרבנן אמרינן אקב"ו שכן ציונו לשמוע לדבריהם כדאיתא בשבת (כג ע"ב): אמר רב חייא בר אשי אמר רב, המדליק נר של חנוכה צריך לברך וכו', מאי מברך, מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה", והיכן צונו, רב אויא אמר, מ"לא תסור" (דברים יז, יא), רב נחמיה אמר (שם לב, ז) "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".

         והנה הקשה בס' חידושי המהרצ"א (על סוגיות דחנוכה, סוגיא ח ביאור הגמרא) אמאי הש"ס הקשה דוקא על ברכת נ"ח ולא על ברכות ההלל והמגילה, ותירץ דבברכות ההלל והמגילה שיש בהם מצות תלמוד תורה הרי יש כאן ציווי לקרותם מלבד ציווי חכמים, ושפיר שייך למימר בהו אקב"ו. ע"ש. וא"כ תגדל הקושיא ע"ד הרב סנסן ליאיר נר"ו, שכן גם בקריאת פר' זכור מקיים מצות תלמוד תורה.

ובס' פרי צדיק (חנוכה אות ב) אף הוא הקשה אמאי שאל הש"ס על ברכת נ"ח ולא על מצוות עירובין ומגילה, וכ' ליישב: מצות נר חנוכה נקרא במדרש (תנחומא פר' נשא סימן כט) ובפסיקתא (פרק ג) 'מצות זקנים', והטעם, דכל מצות דרבנן יש להם שורש בתורה, כמו עירובין, משמרת וסיג שלא יבאו לטלטל ברשות הרבים, ודבר זה אסמכוה אקרא (ויקרא יח ל) 'ושמרתם את משמרתי', 'עשו משמרת למשמרתי' כמו שאמרו (יבמות כ ע"א), ומצות מגילה למדו מקל וחומר (מגילה יד ע"א) 'ומה מעבדות לחירות כו' ממיתה לחיים לא כל שכן', והרי כתיב בתורה שהקב"ה קבע מועד בפסח לזכר נס יציאת מצרים מעבדות לחירות, וקל וחומר ניתן לדרוש, משא"כ מצות נר חנוכה שאין לו שורש בתורה, ורק 'מצות זקנים'. וזה הטעם ששאלו בגמרא 'והיכן צונו' כו'. ע"כ. ובקו' עלים לתרופה (גליון תתלה) כ' שכ"כ גם בשפת אמת עמ"ס סוכה. ע"ש. וגם לדבריו תגדל הקושיא ע"ד הרב סנסן ליאיר נר"ו, שכן אף להאומרים שקריאת פרשת זכור מדרבנן, מקורה ממצות זכירת מעשה עמלק נתפרשה בקרא בהדיא.

ולכן לעד"נ כדברי הרב סנסן ליאיר נר"ו ולא מטעמיה, שברכת אקב"ו מברכים על הריגת עמלק, וכמ"ש בשו"ת חתן סופר (סימן עט). וע"ע בס' חשוקי חמד (מגילה י ע"ב) ובס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' פה). א"נ הכוונה על הקריאה, אלא שברכת אשר בחר בנו פוטרתה. וכמ"ש בס' מקראי קודש (פורים סימן ב בהררי קודש) ובס' אשרי האיש (עמ' רפב). וע"ע בילקוט יוסף (שם ובעמ' ק-קב). 

שופטים (כא ה), ונגשו הכהנים בני לוי.

וכ' בס' משנת רבי אהרן עה"ת וז"ל: ובאדרת אליהו, מלמד שכל המעשים נעשים דוקא בפני הכהנים. עכ"ל. נראה ביאור הילפותא, דהנה לשון גישה בכל המקרא הוא כאשר היה לפניו או אצלו מקודם, ונגש בסמוך לו ממש. ולדוגמא בפר' תולדות (כז כא) גשה נא ואמושך בני, ויגש יעקב אל יצחק (שם כב). עכ"ד הרב משנת רבי אהרן ז"ל.

     ודבריו צ"ע מקרא (שמואל ב א טו): ויקרא דוד לאחד מהנערים, ויאמר גש פגע בו, ויכהו וימת. ונראה שלא הכירו מקודם, שכן אף דוד עצמו שאלהו אי מזה אתה. 

שופטים (טז יט), לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד.

וכ' בס' תולדות יצחק עה"ת (ד"ה הספק התשיעי) וז"ל: הספק התשיעי הוא, דגרסינן באלה הדברים רבה (פ"ה סימן ו): שופטים ושוטרים, אמר רבי אחא, בוא וראה, שש מעלות לכסאו של שלמה, שנאמר (מלכים א י יט) שש מעלות לכסא, ובפרשה הזאת כתובים ששה פעמים לא תעשה, ואלו הן, לא תטה משפט, לא תכיר פנים, לא תקח שוחד, לא תטע לך אשרה, לא תקים לך מצבה, לא תזבח ליי' אלהיך, והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה, כיון שהיה עולה במעלה הראשונה היה הכרוז אומר לא תטה משפט, מעלה שניה היה הכרוז אומר [כצ"ל] לא תכיר פנים, שלישית אומר לא תקח שוחד, רביעית אומר לא תטע לך אשרה, חמישית לא תקים לך מצבה, שישית לא תזבח ליי' אלהיך. ע"כ. ועל זה המאמר קשה לי מאד, מה קישור יש בין עליית שלמה בכסאו ללא תטע לך אשרה, וכי היה נוטע שלמה אילנות במקדש שהיו מזהירים לו לא תטע לך אשרה, וכן לא תקים לך מצבה וכי היה בונה מזבחות אז, לא תזבח ליי' אלהיך וכי היה שלמה המלך ע"ה עולה בכסאו להקריב קרבנות. ע"ש. ועי' במפרשי המד"ר (עץ יוסף, ענף יוסף וחידושי הרד"ל) ולהרב צרור המור ולהרב מעם לועז מש"כ לבאר בזה בשם הרב שפתי כהן.

וי"ל בהקדם דברי הרב קדושת לוי עה"ת (עה"פ לא תקים לך מצבה) שכ' וז"ל: לא תקים לך מצבה, נראה לפרש עפ"י מה שאמרו רז"ל [אבות פ"ד מט"ז] התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, כי העולם הזה הוא הכנה לעולם הבא, ומה שאדם אוכל ושותה הוא כדי להיות בריא וחזק לעבודת השי"ת ולא להנאת עצמו ח"ו, והנה מה שאדם אוכל ומתהנה בעוה"ז נקרא לך כמאחז"ל [ביצה טו ע"ב] חצי' לכם. וזהו הרמז, לא תקים לך, פירוש תענוגי עולם הזה הנקרא לך, מצבה פי' מעמד ומצבה לקיום, רק הכנה לעוה"ב. ע"כ.

והנה אם דברי הרב קדושת לוי נאמרו לכל אדם כ"ש וק"ו לשלמה המלך ע"ה שאמר אני ארבה ולא אסור כדאיתא בסנהדרין (כא ע"ב), ונכנס לנסיון עצום בהרבותו את החומריות נגד מה שאמרה התורה [וטעם התורה באוסרה הריבוי בסוסים, נשים, כסף וזהב למלך, הוא כדי "שלא יתעסק בהנאות הגוף", וכמ"ש בדרשות ופירושי רבינו יונה גירונדי עה"ת (בפרשתינו ד"ה וסמיך). ע"ש], ולכן היה צריך תמיד שיזכירו לו "לא תקים לך מצבה".

ואפשר לומר דגם שני הלאוין האחרים רומזים על אותו דבר, "לא תטע לך אשרה" דהיינו החומריות, "אצל מזבח ה' אלקיך" שהוא הרוחניות, דהיינו שעל האדם לדעת שהרוחניות עיקר והחומריות טפילה לה, ולא להחשיב אותן כשוות. [ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (להלן פסוק כא) שביאר שהאיסור לטעת אשרה אצל מזבח ה' אלקיך, הוא משום הרמאות שיש בזה, מדוע בחר ליטע את האשרה אצל מזבח ה', דבר זה מטעה, שכולם מוקירים ומכבדים את המזבח, וכיון שאשרה נטועה בסמוך אנשים יאמינו ויכבדו את האשרה. ע"ש. ולהמבואר לעיל י"ל שהכתוב מזהיר שלא ירמה את עצמו באומרו שהוא מחפש את הגשמיות כדי לעבוד את ה' ביתר שאת, בו בזמן שהאמת היא שכוונתו אך ורק להנאתו. ושו"ר בס' מחשוף הלבן שביאר פסוק זה בענין התפילה, שלא לערב בה מחשבה אחרת, וכך מובטח לו שתפילתו לא תשוב ריקם. עכ"ל. וגם בזה י"ל שיזכור המלך להתפלל אל בוראו בלב שלם שיצליח בכל עניני המלוכה, כי הוא הנותן כח לעשות חיל].
וכן י"ל גם עה"פ "לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע", דהיינו שאם האדם מחשיב את החומריות עיקר, הרי זה מום בעבודתו הרוחנית, "כי תועבת ה' אלקיך הוא".
והנה לפי מ"ש המפרשים לבאר ד"שופטים ושוטרים תתן לך" היינו שהאדם צריך לשפוט את עצמו אם הולך אחר היצה"ר (עי' בשל"ה, ובנחל קדומים בשם מהרח"ו, ובס' לב אליהו בריש הפרשה, ובס' קהילות יעקב למהר"ר מכלוף אביחצירא ז"ל, ובס' תורת הפרשה בריש הפרשה בשם מהר"ע יוסף ז"ל, ובמש"כ בס"ד בגליון חידושי רבי רפאל חיים בן עטר דף רכה ע"ב), א"כ אפשר לומר שגם ג' הלאוין הראשונים שאומר הכרוז, גם הן רומזים לאותו ענין, שלא יקח שוחד החומריות ולא יטה את משפט התורה בגללה, "ולא תכיר פנים" שיקיים מאה"כ (ברכה לג ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר וגו', ושיקולו היחיד בהחלטותיו יהיה הצד הרוחני. 
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכג). לשמיעה: כאן].

ראה (טו ד), אפס כי לא יהיה בך אביון.

וראיתי בקובץ אוצרות הסופר (גליון יג עמוד נט אות ז) שכ' בשם גאון אחד וז"ל: בחתם סופר עה"ת (דברים דנ"ט ע"ב ד"ה אמנם רש"י) כתב, וכשעושים רצונו ויתקיימו הברכות אפס כי לא יהיה בך אביון, בטלה מצות גמ"ח בפועל, כי לא יצטרך אדם לחבירו, וע"כ יתקיים גמ"ח וצדקה ע"י לימוד הפרשה ע"ד ונשלמה פרים שפתינו. עכ"ל. ויש להעיר ממש"כ בחת"ס (שם דס"א ע"ב ד"ה אפס הא'), ר"ל אם תזכה שלא יהיה בך אביון, אי אפשר לקיים מצות צדקה אשר גורמת ברכת עוה"ז כדכתיב בחנוני נא בזאת, ע"כ אמר והבטיח גם כי לא יהיה בך אביון מ"מ רק אם שמע תשמע, ר"ל תאזין ותקשיב ותכין עצמך לקיים המצוה אם היתה באה לידך, הרי זה נחשב כאילו עשית בכל דקדוקיה וכו'. עכלה"ק. ומבואר דעל ידי הרצון לקיים המצוה מצד האדם, אף שאינו יכול לקיים מצות הצדקה, נחשב כאילו קיים, ולא ע"י הלימוד. עכ"ל.

ולא ידענא איפוא ראה בדברי החת"ס השניים שע"י הלימוד לא נחשב לו כאילו קיים, ובפשטות י"ל דהא והא קיימי, שאפשר לקיים מצות צדקה הן ע"י לימוד הפרשה, והן ע"י הרצון לקיים.

ותו י"ל דטעם הלומד פרשת צדקה שנחשב כאילו נתן צדקה הוא מכיון שע"י לימודו הוא מתאוה לקיום המצוה, וא"כ תרווייהו חדא מילתא היא. וע"ע במה שכתבתי בס"ד בחי' לבבא קמא (טז ע"ב אות ג).

ובעיקר מש"כ הרב חתם סופר ז"ל שאם תאזין ותקשיב ותכין עצמך לקיים המצוה אם היתה באה לידך, הרי זה נחשב כאילו עשית בכל דקדוקיה, כ"כ עוד הרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ וישלח ד"ה עם לבן האחרון) לענין מצות כבוד אב ואם, שקיימה יעקב אבינו אף בבית לבן. וכ"כ מהרי"ח ז"ל בס' אדרת אליהו (ר"פ בחוקותי) וז"ל: ידוע שאם האדם יבא לחשב ולומר תמיד מתי תבא מצוה פלונית בידי ואקיימנה, אז אפי' אם לא זכה לקיים אותה המצוה בפועל, מ"מ מאחר שנתאוה לאותה מצוה ונשתוקק וקיוה שתבא לידו ויקיימנה, אז הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו כאילו קיימה בפועל, ובזה יוכל האדם לקיים תרי"ג מצות בשלימות, והגם שיש בהם מצות שאי אפשר לבא לידו לקיים אותם, הנה הוא משלים אותם בזה. ע"ש. וכ"כ בספר בן איש חי (ש"ב בהקדמת פר' עקב). וכ"כ בס' עבודת הצדקה (ריש דרוש לפר' עקב). ע"ש. וכיו"ב כתב מהר"י משאש ז"ל בספר נחלת אבות (ח"ג דרוש קנה). ע"ש. וע"ע בספר פרשת רא"ה להרמ"ז ז"ל (פרשת תולדות עה"פ ויהי יצחק בן מ' שנה וגו', דף כא ע"ב. ופרשת וישלח עה"פ ויצו אותם לאמר וגו', דף כו ע"ב). ומדברי שער הגלגולים (הקדמה יא ד"ה ועתה וסוף הקדמה טז) לא משמע כן. ע"ש. וע"ע בהל' תלמוד תורה להגר"ז (פ"א ס"ד) בשם חכמי האמת, ובהערות וציונים שם, ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף מב סע"א).

      והנה כתב רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (ש"ג אות קנו) וז"ל: ואשר אין בו כח בהם ללמוד, ידעו הדר כבוד עסק התורה ויזכו בידיעתו. ע"כ. וביאר בפי' פתח השער שם, שאם אין לו כח ללמוד, אם ידע את הדר כבוד עסק התורה, יזכה בסופו של דבר ללמוד. ועוד ביאר שהכוונה היא שיתמוך בידי לומדי התורה. ע"ש. ודבריו דחוקים. ולהנ"ל יש לבאר שביודעו את הדר כבוד התורה, יגדל בליבו החשק ללומדה, ואז יזכה לשכרה אף אם אין ביכולתו ללמוד. ועוד י"ל, שהכוונה היא שמי שאין ביכולתו ללמוד הרי הוא מסתכן שמא יבזה את לומדי התורה כדרכם של עמי הארץ (ששונאים ת"ח כדאיתא בפסחים מט ע"ב ובב"מ לג ע"ב), ולכן אף אם אינו יכול ללמוד תורה, מ"מ יש לו לדעת את הדר כבוד עסק התורה, ולא יפסיד חלקו לעוה"ב כהאפיקורסים המבזים ת"ח. והוא עיקר בפשט דברי רבינו יונה ז"ל כמבואר למעיין בדבריו לעיל בסמוך. ע"ש. 
     [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכב). נדפס כולו ב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד יב). לשמיעה: כאן].

ראה (יב ז), ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם.

וביאר בספרי, ובתיכם זו אשתו. ועי' בקובץ אהלי שם (אב רחמן תשנ"ג עמ' רלד).

וכ' אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה וז"ל: וזו א' מה' מצוות עשה שהזמן גרמן שהנשים חייבות בהן, ואלו הן, מצה, שמחה, הקהל, קידוש היום ופסח ראשון. כ"כ בס' אדרת אליהו. וצ"ע הרי מצות שמחה היא בכל זמן, כפי שכתוב [תבוא כח מז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וי"ל דיש דרגות בשמחה, ובמועדים יש לשמוח יותר, והיא שמחה מיוחדת לזמנים מסוימים. ע"כ.

        ואפשר לתרץ עוד עפמ"ש מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה (ח"א ש"ב) שהשמחה היא מההכנות העיקריות לקיום תרי"ג מצוות, אולם אינה מכלל המצוות, שכן המדות מוטבעות בנפש השפלה, ואילו המצוות תלויות בנפש העליונה השכלית. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' שבת (לא סע"א).
         [לשמיעה: כאן]

ואתחנן (ו ז), ושננתם לבניך.

כ' בס' טובך יביעו ח"ב (נצבים כט כח, עמ' שעז) וז"ל: על אביו של הגאון רבי יהושע לייב דיסקין מסופר שבתקופת כהונתו כרבה של העיר בריסק, המתין לו פעם כל הקהל לאמירת כל נדרי בליל יום הכיפורים, והרב אינו מגיע. סימני השאלה היו בכפליים מאחר ואותו גאון היה ידוע בדייקנותו ומעולם לא הטריח את הקהל ולא גרם לטירדא דציבורא. הלך אחד הגבאים לביתו של הרב לראות מדוע ולמה הוא מתמהמה לבוא, ומשניכנס לשם, חשב הגבאי שהוא עומד להתעלף. הרב הנערץ ישב ולמד עם בנו הקטן פרק משניות. "מורנו ורבנו, כל הקהל ממתינים לו, והוא יושב ולומד עם בנו?" - קרא הגבאי. וגאון הגאונים, במקום להשיב פרץ בבכי. "עשיתי את חשבון נפשי לקראת יום הדין ומצאתי שאני זקוק עוד לזכויות רבות כדי לצאת זכאי בדין. חיפשתי מצוה גדולה שבכוחה להוסיף לחשבוני זכויות רבות בבת אחת, ולא מצאתי מצוה יותר גדולה מאשר שינון התורה לילדי הקטן". ע"כ.

        ולענ"ד הדברים צ"ע, שכן המטריח כ"כ הרבה אנשים ביום הדין זכות היא לו? וכי לא יצא שכרו בהפסדו? שכן יכל הוא ללמדו כל השנה, וכי רק עתה מצא את הזמן לכך, על חשבון אחרים? ועי' כיו"ב במשנ"ב (סימן רעא סוף אות א) ובס' לב אליהו (ח"א עמ' ר) [והועתקו דבריו בס' מאיר עיני ישראל (ח"ג עמ' תרמט)] ובס' ניחוחה של תורה (עמ' רכו. וע"ע שם בעמ' רלג-רלד). 
       [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכב)].

דברים (א יא), ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. ופרש״י, מהו שוב ׳ויברך אתכם כאשר דיבר לכם׳. אלא אמרו לו: משה, אתה נותן קצבה לברכותינו, כבר הבטיח הקב״ה את אברהם (בראשית יג טז) ׳אשר אם יוכל איש למנות׳ וגו׳. אמר להם: זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם.

והקשה בשפתי חכמים, שברכתו של משה בכלל ברכתו של הקב״ה, ומה הוסיף. ותירץ שברכתו של הקב״ה היא על תנאי שיקיימו רצונו, משא״כ ברכת משה שהיא בכל גווני. ע"ש.

ואאמו״ר נר״ו בס׳ אוצר הפרשה כתב ליישב עוד, שברכת משה היא לעוה״ז, וברכת הקב"ה היא לימות המשיח או לאחר תחיית המתים.

וכ׳ עוד אאמו״ר שם להקשות, שלפי״ז היתה צריכה להתקיים בנו ברכת משה, ולא מצינו בכל הדורות שעם ישראל ימנה כ״כ, שכן י״א שביציאת מצרים היו ה׳ מיליון, ואלף פעמים הם ה׳ אלפים מיליון. ותירץ, דהיינו אם נקבץ את כל הדורות יגיעו למספר זה.

ולכאורה עדיין צ״ע, שכן מימות משה ועד עתה הם מאה דורות בערך (וכדמוכח מסדר הדורות המופיע בסו״ס הולך תמים ופועל צדק ובראש ספר שודא דדייני), וא״כ כל דור צריך למנות נ׳ מיליון, ולא מצינו כזאת בדורות האחרונים. ואולי יש ליישב אם נאמר שהיו ב׳ מיליון ביציאתם ממצרים, ובצירוף מה שמצינו שבזמן בהמ״ק מנו הרבה מאוד, וכדאיתא (בגיטין נח ע"א ובאיכ"ר פ"ב סימן ד) לענין ביתר. והוסיף ע״ז המו״ן כהר חיים עבוד נר״ו שיש לצרף גם את עשרת השבטים. עכ״ד נר״ו. ואף לרבי עקיבא (בסנהדרין קי ע"ב) שלא יחזרו לעולם [וע"ע בס' אוצרות אחרית הימים (ח"ג עמ' כד) ובקובץ הערות וביאורים (אלול תשע"ב עמ' ה)], מ״מ לע״ע יש למנותם בכלל הברכה. ומדברי הרב יביע אומר ז"ל (ח"ח חאה"ע סימן יא) שכתב בשם האחרונים על האתיופים שהם משבט דן מוכח דס״ל כרבי אליעזר (סנהדרין שם) שיחזרו.

     ובעיקר קושיית אאמו״ר נר״ו אפשר עוד ליישב שברכת משה שהיא לעוה״ז היא דוקא כשיקיימו רצון ה׳, וברכת ה׳ היא לעת״ל. 

דברים (א א), אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל.

         ופרש"י: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים וכו'. ועי' בילקוט שמעוני.

         ולעד"נ שבפסוק מרומז שהם דברי תוכחה, והוא ע"פ המבואר במדרש תנחומא (פר' קרח סימן יב) בזה"ל: מלקות ארבעים מן התורה, דכתיב אלה הדברים אשר צוה ה', אלה ל"ו, דברים ב', הדברים ג', הרי ארבעים חסר אחת. ע"כ. ואמרו בברכות (ז ע"א) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות. ע"ש. ומוכח שמלקות ותוכחה שניהן לאותה מטרה באו.

         והנה יש להעיר שבמדרש תנחומא שם ציין המו"ל שהפסוק 'אלה הדברים' הוא בשמות פרק ל"ה. ושם נאמר אלה הדברים לענין שבת, ולא לענין מלקות.

         ולכן נראה דט"ס הוא, וצ"ל מלאכות ארבעים מן התורה, והוא כהמבואר בש"ס (שבת ע עא וש"נ) דיליף מקרא (ויקהל לה א) דאלה הדברים של"ט מלאכות נאמרו בשבת. וכן הובא בבעל הטורים (ויקהל שם). וטעה המעתיק בזה, כי מיד לאחר מכן כתב המדרש ענין מלקות בזה"ל: ארבעים יכנו לא יוסיף (דברים כה), כנגד ארבעים קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה, ופחתו חכמים אחד משום לא יוסיף. ע"כ.

         ויש להביא בזה מדברי ספר הליקוטים להאר"י ז"ל (פר' תצא פרק כה) וז"ל: ועוד דע, שקודם שחטא היה דבק ביהו"ה אח"ד, שעולה ט"ל, ועכשיו שחטא, נדבק בכוחות הטומאה, שהם רומזים לל"ט מלאכות, אשר חייבים העושים אחד מהם בשבת. ורז"ל הוציאום ממלת אל"ה הדברים שהם ל"ו, וג' האותיות שעולים ט"ל והם כולם בחיצונים, ונקראים אבות מלאכות. ע"כ. ונראה שדברים אלה הם המקור למש"כ בזה הרמח"ל ז"ל בס' אדיר במרום (ח"ב מאמר רישא וסיפא, ענין זוהמת הנחש והתחלקו באדם וחוה). ויש להעיר שבש"ס (שם) יליף את הג' הנוספים מדברים הדברים, ואילו האר"י ז"ל יליף לה מג' האותיות של תיבת 'אלה'. ולדבריו יש למצוא רמז לל"ט מלקות בדברי הכתוב (תצא כה ג) פן יוסיף להכותו על 'אלה' מכה רבה. ושו"ר שכ"כ באמת רבינו בחיי (תצא כה ג).