מסעי (לה ו), ואת הערים אשר תתנו ללוים, את שש ערי המקלט, אשר תתנו לנוס שמה הרוצח וגו'.

ולכאורה מדוע ערי הלויים הן מקום מקלט הרוצחים, והרי אין ניגוד גדול יותר מאשר בין רוצח למובחר משבטי ישראל הוא שבט לוי, ומה להם לזה אצל זה.

וראיתי בס' החינוך (מצוה תח) שכ' לבאר בזה בזה"ל: ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ע"כ.

         ויש לומר עוד בדומה לזה שמכיון שנאמר בשבט לוי (ברכה לג י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [וכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בספר תולדות הכהנים הגדולים (עמ' ז) ובס' מטה לוי למהר"י לוי נר"ו (ריש עמוד ל)], לכן רוצח זה יש לו לשהות אצלם כדי שיושפע מהם לטובה וילמד תורה מהם, והמאור שבה יחזירו למוטב (כדאיתא במד"ר על איכה בפתיחה סימן ב), והתורה שילמד מהם תועיל לו לכפרה. ושו"ר שכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' ברית ותורה (אופן א אות ד) ובספרו אורות החומש (פר' ראה עמ' רמ-רמא). ע"ש. וכ"כ לבאר הרי"ד פריז נר"ו, והוסיף שכמו כן בהיותם מורי העם בכוחם לגונן עליו במקרה הצורך.

ועוד אמר לי עפ"ז אאמו"ר נר"ו, שמכיון שרוצח הוא, הרי צריך להתרחק ממנו תכלית הריחוק [וכמ"ש הרמב"ם (רפ"ו מהל' דעות)], ורק שבט לוי שדרכם דרך האמת והישר בלי לערב שום רגשות [וכמ"ש בס' החינוך, וה"ד להלן], הם יכולים לשבת בשכנותם בלא שיושפעו.

ועוד כתב ליישב בס' החינוך (שם) וז"ל: ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם, אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו, ועל השבט הזה הנבחר נאמר (ברכה לג ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, כלומר שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת, ולא יטה לבם אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחה, וכ"ש אהבת שאר בני אדם. ע"כ.

ובכלי יקר (לה ו) כתב טעם אחר, וז"ל: וערי המקלט יהיו מן ערי הלוים, לפי שהנס אל עיר מקלטו הרי הוא שמה גר, ויש לחוש פן יאמרו לו יושבי הארץ גר אתה בארץ, על כן צוה שיהיו ערי מקלט מן ערי הלוים, כי גם הלוים כגרים בארץ, ויאמרו לו מום שבך אל תאמר לחברך. ע"ש. והו"ד בס' שערי אהרן. ועי' במה שהבאתי בחי' פסחים (ג ע"ב בסופו) דברי האחרונים אי ערי הלויים היו שייכות להם ממש.

ועוד י"ל ע"פ מאי דאיתא במתני' מכות (יא ע"א) "לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו", וכמו כן שבט לוי אינם רוצים שימות נשיא שבטם, הלא הוא הכהן הגדול, ולכן יתייחסו בכבוד לרוצחים יותר מאשר שאר שבטי ישראל.

ועוי"ל עפמ"ש בס' מראש אמנה (בריש הפרשה) שכדי להבין את דיוק מדת הדין וטעם כל עונש יש להיות גדול בתורה. ע"ש. ולכן הרוצח בשגגה היה נשלח לגור עם הלויים גדולי התורה, שכן רק הם יוכלו להסביר לו כראוי את עומק הדין דמגלגלין חובה ע"י חייב, ומבלעדי הסבר זה סבלו יוכפל, שכן ירגיש שהסגירוהו על לא עול בכפו.

ועוי"ל שהרוצח בשגגה מה יעשה כל זמן שהותו בעיר המקלט, והרי לא יהיה קל לו למצוא תעסוקה שם, ויש בזה סכנה גדולה, שכן איתא במתני' כתובות (נט ע"ב) שהבטלה מביאה לידי זימה ושיעמום. וע"ע במש"כ בזה בס"ד בחי' ברכות (י ע"א). ולכן שלחוהו לעיר שכולה תורה, כדי שילמדוהו תורה, ולא יתבטל ויבוא לידי עבירה. 
      [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכא) וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד יד)].

מסעי (לג ו), ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר.

וכ' בס' עוד יוסף חי (דרשות, ד"ה ואמר), דנתן בזה הכתוב סימן לתורה, שהאדם יכנס באהלה של תורה אחר היותו בן שלש שנים. ע"ש.

ודבריו צ"ע, דהרי כתב מר"ן בש"ע יו"ד (סימן רמה ס"ה) דמאימתי מתחיל ללמד לבנו, משיתחיל לדבר. ע"ש. ואם הילד התחיל לדבר לפני מלאת לו ג' שנים, יש לו להתחיל ללמדו תורה, ומאי ג' שנים דקאמר. ושו"ר בס' להשאר יהודי (עמ' רכג) שכ' שהמנהג ללמדו מגיל ג' שנים. ובס' נטעי גבריאל על הל' פסח (ח"ג ריש פרק סט) האריך בזה מדברי האחרונים.

ונראה דאף דברי מר"ן בש"ע רמיזי בקרא דהכא, דקצה היינו התחלה, ובקצה המדבר היינו בהתחלת דיבורו [דמדבר מידריש בלשון דיבור, וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג פר' בלק דף רה ע"ב) ובאור החיים (פינחס כז ג) ובעוד יוסף חי - דרשות (ר"פ דברים סד"ה במדבר)], יש לו ללמדו תורה. 
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכא)].

מטות (לא ו), וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס וגו'.

איתא בבמדבר רבה (פכ"ב סימן ד): אמר הקב"ה למשה נקם נקמת, אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים. אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה וכו'. וי"א שאינה זו מדין שנתגדל בה משה וכו'. למה שלח פנחס, אמר מי שהתחיל במצוה הוא גומר. ע"כ.

ועוי"ל עפמ"ש בבמדבר רבה (לעיל סי' ב): רבי יהודה אומר, אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי, שא"ל הקב"ה נקם ואחר תאסף, תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה, אמר בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל. ע"כ. ולכן לא רצה ללכת למלחמה, שמא כשיצטרך להחליט באמצע המלחמה על מהלכיה, נגיעתו הפרטית תשפיע על ההחלטה.

        ועוי"ל עפמ"ש בבמדב"ר לעיל (סימן ד): ד"א, וימסרו, בעל כרחן. לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדין, אמרו נלך למדין וימות משה, ונמנעו מלילך וכו'. ע"כ. ולכן לא רצה משה להיות עמהם בשעת המלחמה, שמא כשיראוהו יזכרו שמיתתו מתקרבת בגלל מלחמה זו וימנעו מלהלחם כראוי. 

מטות (לא ב), לכל מטות ישראל. ופרש"י, לרבות שבט לוי.

והקשה בס' טעם ודעת, מדוע שבט לוי יצאו למלחמת מדין, והרי פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"ב) ששבט לוי אין עורכין מלחמה. עכ"ל. ועי' במרדכי גיטין (ס"פ מי שאחזו).

וי"ל שלא הלכו להלחם אלא ללוות את הארון, וכן מוכח בבאר מים חיים לאחי המהר"ל.

ועוי"ל שמכיון שהיה צריך שדוקא פינחס ילך למלחמה זו, שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור כמ"ש רש"י (להלן פסוק ו), ועי' באוה"ח ובכלי יקר (שם), לכן היה צורך שילכו עמו בני שבטו, שכן שאר השבטים ביזוהו ואמרו לו הראיתם בן פוטי וכו', ואין כוחו של פינחס יפה אם אין אימון בו מהעם הנמצאים עמו, וכמו שביאר אאמו"ר נר"ו בנידונו בס' סערת אליהו (עמ' פה). ודבריו חזרו ונדפסו בספרו ואביטה אורחותיך (עמ' ס והלאה). וכ"כ עוד בספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קסז).

ועוי"ל שהטעם שבני לוי אינם עורכים מלחמה הוא מכיון שהם חיל ה' וכמ"ש הרמב"ם שם, ולכן אין להם להלחם כדי לנחול את הארץ, משא"כ במלחמת מדין שהיא נקמת ה' היא הנותנת שדוקא חיל ה' ילך למלחמה. ועי' ברמב"ם שם הי"א שדוקא בא"י לא נוחלים הלויים, משא"כ בשאר ארצות. ושו"ר שכן תירץ בטעם ודעת. ושוב י"ל קובץ עומקא דפרשה (פר' שופטים תשע"א), ושם (דף ב ע"ב) כתב הרב משה חיים לייטער נר"ו אף הוא לתרץ כן, והעיר שמקור דברי רש"י שאף שבט לוי הלכו למלחמת מדין הוא מדברי הספרי, ושם הגיה הגר"א ז"ל 'להוציא שבטו של לוי'. ע"ש. 

[נדפס ברובו בעלון קול התורה שי"ל במיקסיקו (מטו"מ תשס"ט עמ' ג) ובספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכ)].

מטות (לא ב), נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך.

וביאר מהר"ש הכהן דריהם ז"ל בס' שער שמעון (בפרשתינו אות א' וב') ע"פ מה שאמרו ז"ל [וה"ד ברש"י] "מאת המדינים", ולא מאת המואבים, מפני שתי פרידות שיש להוציא מהם, נעמה ורות. עוד כתב בס' דברי דוד (פר' יתרו) בשם הרב שני"ע ז"ל, דיש חקירה, אחר שהפיל הוא יתברך גורלות לכל אומה ואומה באיזה שר תהיה גורלה, ונפלו ישראל בחלקו יתברך, וא"כ למ"ד גורל קונה, איך הקב"ה מקבל הגרים הנלוים אל ה', דנראה ח"ו כגזל להוציאת מתחת שר שלהם. והתירוץ לזה דקב"ה שאני, שהוא מלכו של עולם, וכו"ע דיליה הוא, ואף דהשר קנאו בגורל, הא קיי"ל (סנהדרין כ ע"ב) כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, והרשות ביד המלך לעשות כרצונו. ולכן השתא דגילה הקב"ה דין זה דמלך מותר לו לקחת נחלת אחרים, לכן אמר למרע"ה שהיה לו דין מלך שלא יכנס לא"י, כדי שלא יבלבל הנחלות שהם ע"פ ה'. עכת"ד.

והעיר שם הרב המגיה ז"ל, וז"ל: וצריך חיפוש בזה, דא"כ לכל מלך ניחוש לזה. ע"כ. ואם כוונתו שגם יהושע יכל להעביר הנחלות, הנה דוקא מרע"ה היה לו דין מלך (כדאיתא בזבחים קב ע"א) ולא יהושע. וצ"ל שכוונתו היא, דא"כ איך העמיד הקב"ה מלכים לעם ישראל מזמנו של שאול והלאה, ולא חשש שיעבירו נחלה. וע"ז י"ל דשאני בכניסתן לא"י שהיא שעת חלוקת הנחלות, ואז המלך יכול לבלבל הכל, משא"כ לאחר כמה מאות שנים שהתיישבו בנחלתם, לא יעיז המלך לבצע שינויים דרסטיים בנחלתם. ושו"ר בשו"ת כוכבי יצחק (ח"ג בקו' כבוד מלכים שבראש הספר אות כא-כב) ובס' עיטורי חיים (עמ' שצא) שהביאו מדברי האחרונים שדנו אי יהושע יש לו דין מלך. ע"ש. וע"ע בזה להרב אור החיים (ואתחנן ג כח), ולמהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' בית אבות (דף ו ע"ב ד"ה א"ה ודף ז ע"ב ד"ה ועוד), ולבניו מהר"א ז"ל בס' וימהר אברהם (מע' הי' אות נח) ומהר"י ז"ל בס' יפה תלמוד ח"ב (יומא עג ע"ב), ובתורה אור להמלבי"ם (פר' וזאת הברכה עה"פ ויהי בישרון מלך), ובס' כרמי שומרון (עמ' ס ועמ' סב-ע ועמ' עב ועמ' עה ועמ' עז), ובס' זכרון אפרים – רבבות אפרים (עמוד קיא), ובקו' מרי"ח ניחוח (פר' בא תשע"ה גליון רכה [כצ"ל] דף יח ע"א), ובמש"כ בס"ד בחי' פסחים (קי ע"א). ואם נאמר שיהושע היה לו דין מלך, א"כ כוונת הרב המגיה היא שגם יהושע יכל להעביר נחלה שכן דין מלך יש לו. 
    [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תיט)].

פינחס (כו יז), לאראלי משפחת האראלי.

הנה כל שמות ראשי המשפחות מוטעמים ברביע או בזקף גדול, חוץ מחנוך ואראלי ויחלאל ומכיר ואשריאל ומלכיאל ויחצאל. וטעמא בעי. ועי' באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 6971). וכבר כתב הרב העמק דבר בפרשה זו (כו ה ד"ה חנוך) שאין דבר ריק בתורה. וכמו כן מצינו להגר"א מוילנא שביאר בכמה דוכתי כוונת הטעמים, עי' בספריו דברי אליהו (פר' ראה עה"פ כי פתוח וגו') וקול אליהו (פר' כי תשא סימן עז – עח ופר' ראה סימן קט וסימן קי). וע"ע בחידושי הרש"ש על במדבר רבה (פ"ו סימן ב ד"ה ניתנה) ובס' קול תודה על מגילת אסתר (פ"ג פ"א ד"ה גדל) ולמהר"ש סובל ז"ל בס' שלמה חדשה ח"א (סימן ב) ובס' סנסן ליאיר השלם (עמ' ט ועמ' י ועמ' יב ועמ' כט ועמ' ל ועמ' מו ועמ' קיט ועמ' קכא ועמ' קכב ועמ' קמו ועמ' קפו) ובס' למיסבר קראי (מהדו"ב בהערותיו על פי' הרוקח שבסוה"ס פר' ויצא שער הפשט כט לג) ובס' מריח ניחוח על טעמי המקרא ובקו' מריח ניחוח (גליון סח דף ח ע"ב והלאה וגליון עד עמ' א) ובס' שיח פורים (עמ' עה) ובקו' כתר מלוכה (גליון ד דף יז סע"ב).

וי"ל דכל ראש משפחה מוטעם ברביע או בזקף גדול להורות על חשיבותו ויחודיותו בתוך כלל ישראל. והני מכיון ששמו של הקב"ה בתוכם, וממה דר"מ בדיק בשמא (כדאיתא ביומא פג ע"ב) מוכח דהשם מורה על פנימיותו של האדם [וכמ"ש בשער הגלגולים (הקדמה כג) ובאור החיים (לעיל פסוק יד עה"פ המוכה וגו') ובס' בן יהוידע למהרי"ח ז"ל (יומא לח ע"א ד"ה שם בשמך)], ולכן לא היה צורך לתת עליהם א' מהטעמים הנ"ל.

גם חנוך הנקרא בשם חנוך אשר התהלך את האלקים (בראשית ה כב), שמו אין צריך בדיקה. וטעמא דמכיר דגם גביה לית א' מהטעמים הנ"ל י"ל מכיון שמוזכר בתורה (מטות לב לט-מ ודברים ג טו) שבני מכיר כבשו את הגלעד עוד בחיי משה ויתן להם משה את הגלעד, זה מספיק להורות על חשיבותם.

         והקשה על דברינו ר' שלמה מובשוביץ נר"ו שבשמו של נמואל יש רביע על אף ששם ה' בקרבו. וי"ל דמכיון דיש מקום לטעות שכוונת שמו היא שנם אל ח"ו, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל. ובאמת יש לבאר שהוא מלשון אמירה. ולכן הוצרך להחשיב את שמו. ועוי"ל עפמ"ש בס' שערי אהרן (פסוק יב ד"ה בני) בשם המלבי"ם, שנשתנה שמו של ימואל לנמואל, כי מתו רבים ממשפחתו, ושינוי השם מבטל הגזירה. ולכן מוטעם ברביע, שלמרות שמתו חלק מהמשפחה בעוונם, מ"מ מחשיבם הכתוב. א"נ שלא נאמר שקראוהו נמואל לומר שנם אל ח"ו בהריגת חלק ממשפחתו. א"נ כדי להבדילו מנמואל משבט ראובן שלא נתיחדה שם משפחה עליו [למרות שלא מת, כמ"ש הרמב"ן בפי' (בפסוק ט)]. 
      [נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תיט) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון סט דף טז ע"א)].

פינחס (כה יב), הנני נתן לו את בריתי שלום.

כתב בכתב סופר עה"ת וז"ל: במדרש [במדבר רבה פכ"א סימן א] מאריך כאן על מעלת [כצ"ל] השלום, שנאמר [משלי ג יז] דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ונתן הקב"ה לפנחס ברית שלום, ונ"ל בפירוש הקרא דרכיה דרכי נועם וכו', כי לא צוה ה' ולא הטריח אותנו בדברים המטריחים שהם לעול ולמשא על האדם יותר מדי וכו', ועל זה ראוי [כצ"ל] לקרות על התורה הקדושה דרכיה דרכי נועם, כי לא קשה לקיים התורה מאל"ף עד תי"ו, ואינה מנגדת לטבעי האדם, ולא הכביד עלינו הבורא וכו', אבל הצדיק יעשה לעצמו גדרים וסייגים לסגף את עצמו, והצדיקים אינם חסים על עצמם וכו', וזה אינו דרך נועם, כי אינו מתענג הגוף מזה וכו', אבל לא יאמר אדם שיהיה חסיד ופרוש יותר ממה שציותה התורה לנו, ויהיה פרוש מהעולם, מוזר מאחיו הישראלים, ולא יתחבר להם, כי מה לו ולהם וכו', כי לא כן הוא רצון העליון ית"ש המשגיח בחסדו על כולנו וכו', ומי שאינו מתנהג עם העולם באחדות ובכל עת ובכל מקום כראוי ונכון, אינו מקיים אפילו התורה שנתן לנו כמצווה עלינו מנותן התורה וכו', וז"כ דרכיה דרכי נועם, דהתורה נעימה לכל בני אדם, וזה התורה, אבל הנתיב אינו נעים, ועכ"פ שלום יהיה בכל נתיבות שדורך בה הצדיק העושה דרך לעצמו בגדרים וסייגים, ומ"מ יהיה בשלום עם שאר אחיו ישראל. והנה פנחס אשר קנא לאלוקיו וכו', אם לא היה מתנהג בשלום ובאחדות והיה פרוש מכל אדם, למה לו לסכון בעצמו כפי' רש"י שהיה רוצה להורגו, ומה לו לזה, אבל עשה כן לטובת הכלל אחיו בני ישראל, ולכן ראוי שיהיה לו שכרו שלום, והיינו דמייתי המדרש מקרא קודש דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ע"ש.

והנה איתא בילקוט שמעוני (רמז תשעא עה"פ והיתה לו ולזרעו וגו'): אמר רבי שמעון בן לקיש, פינחס הוא אליהו. א"ל הקב"ה, אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר (מלאכי ג כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים וכו'. הנני נותן לו את בריתי, בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונתן לו חיי העוה"ז וחיי העוה"ב ונתן לו שכר טוב, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ע"כ.

ונראה לבאר עפ"ז מה שאליהו לאחר שהרג את נביאי הבעל, ואיזבל איימה עליו שתהרגנו, כתוב (מ"א יט ד) "וישאל את נפשו למות, ויאמר רב עתה ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי", ואמר (שם פסוק י ופסוק יד) "ואותר אני לבדי", דהיינו שחשש פינחס הוא אליהו ששכרו הגדול שקיבל מאז, יתבטל עתה, שכן עתה דרך בדרך שבה נשאר לבדו, ונתיבותיה שלום כתיב, ואם נשאר לבדו, א"כ מוזר הוא מאחיו הישראלים, ולכן ביקש נפשו למות, שכן כל שכרו באריכות ימים בעוה"ז הוא דוקא בגלל השלום, ועתה שביטל מידה זו א"כ לא טוב הוא מאבותיו שחיו חיים רגילים ומתו בבוא עיתם. ולכן הקב"ה אמר לו (שם פסוק יח) "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל", כדי שלאחר שישאיר בישראל רק שבעת אלפים וכולם צדיקים, א"כ אליהו הינו כבר חלק מהרוב אשר לא כרעו לבעל, ולא ישאר לבדו בין רוב עובדי ע"ז.

ואפשר שהיינו הטעם שנגלה ה' אליו פנים אל פנים בפעם הב' (כמ"ש בפסוק יא) [וזה בשכר שקידש שם שמים בהר הכרמל, וכמ"ש ברד"ק (פסוק יג) ובפי' בינת המקראות (הפטרת פינחס בפסוק י בסוגריים)], ודוקא עתה ולא מיד אחר מעשה הר הכרמל, כי עתה כשתהא על הראשונות בחושבו שלא טוב עשה ולכן יפסיד את ברית השלום עם הקב"ה, הראה לו ה' שהברית קיימת, והינה בתוקפה ביתר שאת, שכן דוקא עתה נראה אליו פנים אל פנים, וגם זהו השכר הגדול ביותר שאפשר לקבל בעוה"ז, וזהו חל משכרו בעוה"ז.

ובעיקר הענין דפינחס הוא אליהו, ראה במה שהאריך בזה בס' 'אליהו הנביא אליהו התשבי אליהו הגלעדי' (סימן ג). ועי' להרד"ק (שם פסוק ד) עה"פ כי לא טוב אנכי מאבותי, שכ' וז"ל: נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו. וזה ראיה לאומר פנחס הוא אליהו. ע"כ. ועי' בשו"ת הרדב"ז (סימן ב' רג) שהביא דעת האומרים שפינחס הוא אליהו ממש, ושוב הביא דעת חכמי הנסתר ששורש נשמת אליהו הוא פינחס, ואינו פינחס ממש. ומהר"צ הכהן מלובלין ב"הערות לדברי ימי חכמי ישראל" [שנדפסו בקובץ סיני ובסו"ס אשל הגדולים ובסו"ס שם הגדולים הוצאת יהדות] (עמ' ב והלאה ובעמ' יג) דן בענין אורך ימיו של פינחס, וכן בביאור פינחס הוא אליהו. ע"ש. ובתוך דבריו (בעמ' ד) כתב וז"ל: ויראה כי היה ענין פינחס להתבודד בפני עצמו בעבודת ה' לבד, ולכן נדמה למלאך. ע"ש. ושם ציין לדברי התנא דבי אליהו רבה (פרק יא אות ב) שנחשב לפינחס שהרג מ"ב אלף מבני אפרים מפני שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה להחזיר את ישראל למוטב. ע"ש. וכל זה היפך מעשה פינחס עם זמרי וכזבי לפי ביאור הרב כתב סופר ז"ל.

ודרך אגב, יש להשוות דברי הרב כתב סופר ז"ל בענין שאף הצדיק צריך להתנהג באחדות עם אחיו ולא ליפרד מהם, למ"ש מו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (סוף עמ' ל) בשם חמיו מהר"מ גיפטר ז"ל. ע"ש. ובקו' דעה חכמה לנפשך (עש"ק מטו"מ תשע"ג דף יד ע"א) הביא בזה דברי המשנה בעדיות (פ"ח מ"ז) 'אין אליהו בא לרחק וכו', אלא לעשות שלום בעולם'. 
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תיז)].

פינחס (כה יא), בקנאו את קנאתי בתוכם וגו'.

י"ל סמיכות הפרשיות ע"פ מ"ש רש"י להלן (כו סד) עה"פ ובאלה לא היה איש וגו', וז"ל: אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל ד יד), והנשים אומרות תנה לנו אחוזה (להלן כז ד), לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן. ע"כ. שכן בנות צלפחד הראו את חיבתן לא"י ע"י מה שדרשו נחלה (ועי' בזה בכתב סופר עה"פ ובאלה לא היה איש).

והנה כתיב גבי בנות צלפחד "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (להלן כז ה), וביאר רש"י שם, שנתעלמה הלכה ממנו. ע"ש הטעם. וע"ע טעם אחר בבמדבר רבה (פכ"א סימן יג). ואפשר לומר דמרע"ה ידע את התשובה למשפטן, ומ"מ העדיף להקריב את משפטן לפני ה' כדי ללמד זכות על עם ישראל, להראות כמה מחבבין את הארץ. ונצרך לזה כשראה שמתעוררת קטגוריא בשמים על עם ישראל בהזכיר הכתוב "ובאלה לא היה איש וגו', כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר", דהיינו אלו שאמרו שאינם חפצים בא"י, ולכן הזכיר לפני ה' את בנות צלפחד שמראות חיבתן לארץ. ועי' בס' קדושת לוי (ס"פ בא עה"פ היום אתם יוצאים וגו') שכ' שהפה לא נברא רק לדבר דברי תורה וללמד זכות על ישראל. ועי' בתולדות המחבר שבסוה"ס (סעיף ב וסעיף נד והלאה) ובס' בר ליואי על תולדות ריב"ל (עמ' סג).

וכן מצינו שעשה פינחס שהמליץ על עם ישראל, כמ"ש בקדושת לוי (בריש פרשתינו ד"ה או הא') דכן איתא בגמ' (סנהדרין מד ע"א) שבא וחבטן בקרקע ואמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל. ע"ש. וזוהי גם כוונת מרע"ה באומרו (להלן כז טז) יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, כמו שביאר בקדושת לוי (ד"ה יפקוד ה') דהכוונה "לכל בשר" היינו שה' מלמד זכות על עמו, שמחמת שהם בשר ודם, והאדם טרוד בפרנסתו כדי למלאות הצטרכויותיו, ומחמת זה לפעמים אינו עובד ה' בתמידות.

ולפי זה סמיכות הפרשיות היא בענין להמליץ טוב על עם ישראל, שכן עשה פינחס, וכן עשה משה כשראה שהוזכר מעשה המרגלים הלך והזכיר מעשה בנות צלפחד, וזוהי גם כוונת הכתוב "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר".

       וע"ע בס' אמת ואמונה למהרמ"מ מקוצק (סימן רעג וסימן תצח) ולהרב משנה שכיר ז"ל במאמרו הנדפס בקובץ המעין (תמוז תשע"א עמ' ג והלאה) מה שביארו בדרך אחר שייכות פרשת יפקוד ה' אלהי הרוחות לפר' פינחס.

פינחס (כה יא), פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

         והנה היו"ד דפינחס זעירא. וביאר בזוה"ק (דף רכ ע"א): פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן באת י' זעירא, בגין דתרין אלפין ביתין רשימין, אלפא ביתא דאתוון רברבן ואלפא ביתא דאתוון זעירן, אתוון רברבן אינון בעלמא דאתי, ואתוון זעירן אינון בעלמא תתאה, י' זעירא ברית קיימא קדישא, כיון דקני פנחס על ברית דא, אתוסף ביה י' זעירא, רזא דברית דא. וכ' עוד (בדף רטו ע"ב): רזא דברית קדישא היא את יו"ד דמתעטרא ברשימו עלאה והא איהו דאתרשים בברית תדיר לעלמין, ובגין דקני פנחס על ברית אתרשים בשמיה הכא את דא פנחס יו"ד זעירא איהו יו"ד דאיהו ברית ודאי דנפיק מגו יו"ד עלאה קדישא וכו'. ובנצוצי אורות (דף רכ ע"א אות ב) כתב: י' י"ו יו"ד גימטריא אליה, ועם ו' אותיות הריבוע גימטריא אליהו. ע"כ. ועי' בזוה"ק (דף ריג ע"ב) שכ' שהתוספה לו לפינחס אות יו"ד כיון דקני בהאי. ע"ש. 

         ואיתא עוד בזוה"ק (דף רטו ע"ב) דאי לאו בגין אות יו"ד דשדי דקני עלה פנחס דאגין ליה משבטא דשמעון, הוו קטלין ליה ואובדין ליה מעלמא. ואפשר להוסיף עפ"ד מהר"מ אלשיך שכתב: לזה אמר כל אשר עשה אחזיק לו טובה שהשיב את חמתי בקנאו את קנאתי, ששת לבו לקדש שם שמים, אף שהשאר עשיתי אני, כי אין הקב"ה מבקש רק שיגול האדם אליו דרכו ויבטח עליו והוא יעשה. ועי' במה שביאר בדבריו בקו' באר הפרשה (פרשת פינחס תשפ"א עמוד יד). ובהקדם מש"כ בבעל הטורים (להלן כז טז עה"פ יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר וגו') שבשני הפסוקים שם יש כ"ח תיבות, ויהושע פירנס את ישראל כ"ח שנים, וזהו שאמר 'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. עכ"ל. ובהקדם מש"כ בחידושי רבי רפאל חיים בן עטר ש'פינחס' גימטריא במספר קטן כ"ח, וכן 'הוא אליהו' גימטריא במספר קטן כ"ח. עכ"ל. והוא כי הקב"ה הוסיף לו אות יו"ד כדי שיגיע לגימטריא כ"ח, ובזה היה לו הכ"ח להצליח במעשה קנאתו וניצל בניסים ממבקשי רעתו, והוא נתן לו כ"ח לעשות חיל.

         ועוד י"ל שהתוספה על שמו אות יו"ד לרמז על י' מאמרות שבהן נברא העולם כדי לשלם שכר טוב לצדיקים וכו' כדאיתא באבות (פ"ה מ"א), ובמיוחד גבי פינחס שהציל את עם ישראל מכליון ח"ו, כמאה"כ ולא כליתי וגו' (וע"ע בס' שערי אהרן ד"ה והקשה והלאה), והקב"ה ברא העולם בשביל הצדיקים שנאמר ראשית תבואתה כמ"ש רש"י בריש פירושו עה"ת, וא"כ פינחס קיים את העולם שנברא בי' מאמרות. והיו"ד הינה זעירא לרמז ע"ז שהינה תוספת מאוחרת ולא היתה בשמו מלכתחילה.

         ועוי"ל שבא לרמז על המעלה הגבוהה ביותר שיגיע אליה הצדיק, שהם י' עולמות מעולם האצילות, וכמ"ש באור החיים (כו כג סד"ה בני יששכר) בביאור ש"י עולמות שיש לכל צדיק וצדיק, והוא הצדיק השלם, ופינחס נקרא שלם שכן אות ו' דשלום קטיעא, וכדאיתא בקדושין (סו ע"ב). וע"ע למהרש"ר הירש ז"ל בפי' עה"ת, וה"ד בס' שערי אהרן (פסוק יב ד"ה ובפשטות). ואפשר לבאר עפמ"ש בדרשות רבי יוסף פינטו - לקח טוב (עמ' שסג) שפינחס קיבל שכרו מצד הדין, ואין בו טענת מי הקדימני ואשלם. ונראה לבאר הטעם, שמכיון שמסר נפשו לא שייך בזה האי טענה, שכן נותן הכל בחזרה, והיא השלימות המוחלטת.

         ועוי"ל עפמ"ש בדרשות רבי יוסף פינטו - לקח טוב (עמ' שעח), שמה שאמר לשמעוני ביו"ד, לרמוז ששם י"ה עדות לישראל שלא היה בהם זנות, שיו"ד באיש וה"א באשה ויו"ד זה היתירה באה לרמוז שבני שבטו היו קדושים, וזה אינו קדוש וכו'. ע"ש. וע"ע בס' שערי אהרן בשם המפרשים שכ' כיו"ב. ולכן הוסיפו לפינחס אות יו"ד שתיקן עוון הזנות בעם ישראל ע"י קנאתו, והשיב שם י"ה עדות לישראל. וכן מרמז בזה כריתת הברית עם הקב"ה.

         ועוי"ל עפמ"ש מהרי"ח ז"ל בס' בן יהוידע (סנהדרין צד ע"א) על מה שאמרו בש"ס שם גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמיה, שיש בעולם עשר כוחות טומאה, ולכן עד עשרה דרי לא ישאר שום לחלוחית מכוחות הטומאה שהיה נדבק באותו הגר בגיותו, שבכל דור ימחה חלק א' מהם לגמרי וכו'. ע"ש [וכן אפשר גם לבאר למ"ש מהרי"מ טולידאנו ז"ל בס' שריד ופליט (עמ' סט אות טו) בשם ספר כת"י דעשרה דרי היינו עד עשרה שורות משער ראשו וזקנו, שנעשה זקן. ע"כ. וא"כ עד שיגדלו לו עשרה דרי, עדיין יש בו מכוחות הטומאה]. ולכן פינחס שאמרו עליו שיש בו עדיין מטומאת אבי אביו שפיטם עגלים לע"ז, העיד עליו הכתוב בהוסיפו על שמו אות יו"ד שכבר טהר לחלוטין מאותה טומאה, וכאילו כבר עברו עליו י' דורות מאז. ולכן הזכיר הכתוב ביחוסו שהוא בן אלעזר בן אהרן הכהן, שמידותיו היו משורש אהרן, ולא משורש אבי אמו. ואפשר לבאר הטעם עפמ"ש האדמו"ר מטאהש ז"ל בס' עבודת עבודה (ח"ב עמ' קעז) שכאשר האדם מוסר את נפשו על איזה ענין, זוכה לתקן מה שלא היה אפשר לו לתקן בשנים רבות. והו"ד בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קמה דף ח ע"ב) ובקו' מסירות נפש לה' יתברך.

         ובזה מיושבת קושיית הרב חנוכת התורה ז"ל (סימן קמג, ובהנד"מ סימן קמז) על דברי המדרש (במד"ר פכ"א סי' ג) שלפי שהשבטים מבזים אותו ואומרים ראיתם בן פוטי וכו' לפיכך יחסו הכתוב אחר אהרן. והקשה סוף סוף הלא אבי אמו היה עובד ע"ז. ע"ש. וע"ע בס' שערי אהרן (ד"ה ובעומק) מש"כ בזה בשם המפרשים. ולהנ"ל מיושב, שכן הטומאה ההיא נעלמה כלא היתה מגודל מעשהו של פינחס.

ועוי"ל בביאור אות יו"ד זעירא שבאה להפריד ולהבליט את האות פ"א שלפניה, שכן פ' (עה"כ) בגימ' נדב אביהוא, שכשפרחה נשמתו של פינחס נכנסו בו נשמותיהם וכך הצליח לקדש ש"ש כדאיתא בזוה"ק (דף רטו ע"ב ודף ריז ע"א). ועי' בנצוצי אורות שם (דף רטו ע"ב). וכ"כ בדרשות רבי יוסף פינטו - לקח טוב (עמ' שסט) בשם האר"י ז"ל, שהתגלגלו בו נשמות נדב ואביהוא. ע"ש (וע"ע בשער הגלגולים הקדמה יד והקדמה לא ד"ה עוד והקדמה לב והקדמה לו ד"ה ובה וד"ה אח"כ ובדף נ רע"ב ובס' דברי יעקב על כתבי האר"י עמ' תשכא). וכ"כ בבן יהוידע (סנהדרין קו ע"ב ד"ה שם כד קטיל). וע"ע בס' מועד לכל חי (סימן יא אות לג) ובס' שערי אהרן (ד"ה ויש) בשם המפרשים, ובס' פחד דוד (פר' פינחס, מהדורה שלישית עמ' תלח).

וראיתי בס' פחד דוד (שם דף תלו ע"ב) שכ' שמעשהו של פינחס היה בענוה, ולכן נאמר עליו (לעיל פסוק ז) "ויקם מתוך העדה", והיינו שהרגיש את עצמו מתוך העדה, ולא עליהם. וכ' עוד (בפר' בלק דף תכז ע"ב) שלכן האות יו"ד בשם פינחס קטנה, רמז לענוה שבו. 
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תטז)].

בלק (כג י), תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו.

וכתב הרב אור החיים וז"ל: תמות נפשי מות ישרים. אלו דברי עצמו, ולא דברי רוח הקודש. וכבר אמרו ז"ל, כי כשהיה רוצה לדבר דברים שאין היזק לישראל, היה ה' מניחו לדבר אשר יחפוץ. ואמר מות ישרים, ולא אמר כמותם שחוזר על ישראל, הפליג רשע לשאול ענין גדול שאמרו ז"ל אנשי אמת, שיש ב' הדרגות בצדיקים בשעת מיתתם, הא' שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל באין מעכב עד מקום האושר העליון, ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה, ונמנעים מלכת תכף ומיד, ומתעכבים עד זמן מה, אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפילו חטא כל שהוא יסובב הדבר. ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון, שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך באין מסך באין מעכב. עוד אפשר שדבריו גם בזה ברוה"ק נאמרו, והכוונה בהם היא, תמות נפשו מות ביד ישרים, שיהרגוהו ישראל, כמו שכן היה. עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל [בסנהדרין (קה ע"ב) ובע"ז (ד ע"ב)] תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות. ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע, ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות, שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר וכו'. ע"ש.

ואפשר לומר שפסוק זה נאמר ברוח הקודש לשלושת הפירושים, והוא בהקדם מש"כ אאמו"ר נר"ו בס' אורות החומש (ר"פ בלק) וז"ל: בלק בן צפור - בזוהר [פר' בלק דף קצז ע"א] כתוב שבני משפחת יתרו כלם התגיירו, ובלק היחידי שלא התגייר. ומואב שמהו למלך על זה שלא רצה להתגייר. וראינו [כצ"ל] שאח"כ הוא בנה מזבחות והקריב קרבנות לשם ע"י בלעם, וכן כיבד את בלעם הנביא מאומות העולם, והוא ע"י מעשיו גרם לברכות לעם ישראל. ונראה שכל זה היה צריך לבוא מצד הטוב, אמנם לבסוף על כרחו שבא מצד הרע, מאחר ובחר ברע. והיה צריך לכבד את נביא עם ישראל משה, ולברכם, ולהקריב קרבנות. א"כ אין אדם בורח מגורלו, אלא רק מטהו אם מצד לקבל שכר או מצד העונש. ודו"ק. וזהו שנאמר (תהלים קלט ח) אם אסק שמים שם אתה, ואם אציעה שאול שם הנך. ע"כ. ועי' במש"כ בס"ד בחי' שבת (קלז ע"ב) בשם הרב קובץ הערות. ובדומה לזה י"ל נמי הכא שהנבואה היתה "תמות נפשי מות ישרים", וביד בלעם היתה הבחירה אם להיות צדיק גמור כפירוש הא', או לפחות לחזור בתשובה בראותו שכלו כוחותיו וקרב קיצו כפירוש הג', או למות מיתת חייב ביד פינחס כפירוש הב', וממ"נ תתקיים הנבואה, רק שבלעם יבחר אם לטוב אם למוטב, והוא בחר בדרך הב'.

והנה כתב עוד הרב אור החיים וז"ל: ותהי אחריתי כמוהו וכו', לפי מה שפירשנו בכוונת מאמר מות ישרים שיהרגוהו, יתבאר מאמר ותהי אחריתי וגו', ע"פ מה שקדם לנו ממאמרי אנשי אמת, שאין לך קליפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדושה סוד המחיה אותה. וכבר הארכתי בענין זה בכמה מקומות ובפרשת שלח לך [יד ט] בפסוק כי לחמנו הם וגו'. ואותו ניצוץ כשבעליו נהרג ע"י ישראל, מתברר הניצוץ ההוא הטוב, ולפעמים ידבק בו אם הוא נקי בלא פסולת. והוא מאמר תמות נפשי מות ישרים, ובזה תהיה אחריתי כמוהו, כי הניצוץ ידבק באיש ישראל, והרי הוא כמוהו. ומצינו בדברי המקובלים כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו וכו'. ע"ש.

ובזה יש לבאר דברי הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב, דף נב ע"א) "ד"א על חלליהם, שהיה צף כנגד כל חלליהם, והיה פינחס מראה לו את הציץ והוא שוקע ויורד". ע"כ [וכ"כ בזוה"ק (פרשת בלק  דקצ"ג ע"ב) דטאסין באוירא הוא ומלכי מדין, ואלמלא ציץ דקדושא וצלותא דפנחס דאפילו להון על קטיליא וכו'. ועי' בבמדבר רבה (פכ"ב סימן ה) ובמדרש תנחומא (בלק סימן יד ומטות סימן ד) וברש"י (מטות לא ו) באופנים אחרים. וע"ע בתרגום יונתן (מטות לא ח)]. ולכאורה וכי לא ידע בלעם הנביא שפינחס יכול להורידו, וא"כ בשביל מה צף. ועפ"ד הרב אור החיים ז"ל מיושב, שכן רצה שיהרגהו פינחס דוקא ולא אדם אחר, כדי שניצוצי הקדושה שבו ידבקו בפינחס ויהי תיקון לנשמתו. וכן היה בסופו של דבר שהרגו פינחס עצמו, כדאיתא בסנהדרין (קו ע"ב). ובזוה"ק (שם) איתא דפינחס וסיעתיה קטלוה. או איכא מ"ד (ילקוט שמעוני מטות ד"ה אותם ואת פינחס) שב"ד הרגוהו [ועי' בסנהדרין (שם) שהרגוהו בד' מיתות ב"ד. והובא בילקוט (שם)], וע"ע בס' כרמי שומרון (עמ' נט פרק ה) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קנא דף יב ע"א אות ד), ונתקנה נפשו כמ"ש הרב אור החיים ז"ל.

ועל פי הדברים אלו יש לצרף את ג' ביאורי הרב אור החיים ז"ל ג'ם יח'ד, והוא בהקדם מש"כ הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (עוקצין פ"ג מי"ב, בהנד"מ עמ' רכה) בשם הרב לוית חן בשם המפרשים, דעל ידי השלום יקיים כל א' מישראל כל המצות, אף מה שלא באו לידו, שכיון שיש שלום לו עם כולם, נמצאו כולם נפש א', וכל המצות כולם הרי הם כאלו קיימם הוא. ע"ש. ולכן בלעם רצה שיהרגהו צדיק (כפירושו הב' של הרב אור החיים ז"ל), כדי שידבקו ניצוציו בנפש הצדיק, ונפש הצדיק היא נפש א' עם כלל ישראל, ונחשב שקיים את כל התורה כולה, ובזה בשעת מיתה יהיה לצדיק (כפירוש הג') וילך ביושר עד מקום האושר העליון (כפירוש הא').

ויומתקו הדברים יותר למ"ד שפינחס הרגו כנ"ל, שנאמר בו (פינחס ה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, וע"י השלום נמצאו כולם נפש א' כמ"ש הרמ"ז ז"ל בשם המפרשים כנ"ל. 
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תיד)].

חקת (יט ב), ויקחו אליך פרה אדומה וגו'.

כתב בס' קדושת לוי (ר"פ חקת) וז"ל: ובזה יבואר מה שצוה לעשות פרה לטהר מטומאת מת, כי הכלל הנשמה והחיות אשר באדם, אשר הנשמה והחיות נחצב מתחת כסא הכבוד רוצה תמיד לעבוד את הבורא ב"ה בלי הפסק רגע אחד, רק הגוף אשר באדם אינו מניח, ויש מלחמה תמיד בין הנשמה והחיות עם הגוף וכו', ואדם הזוכה מגבר הנשמה על הגוף לעשות ולקיים התורה והמצות, ולכך אדם המת שהנשמה עולה למעלה ונשאר הגוף לבדו, מטמא הגוף. ולכך קברי הצדיקים אינם מטמאים, כי הגופים מהצדיקים הם מזוככים עד שהגוף ג"כ רוצה בקיום התורה והמצות, ולכך גם הגופים שלהם אינם מטמאים. ע"כ.

ולכאורה קשה מדברי הש"ס (ב"מ קיד ע"א) על קרא (להלן פסוק יד) אדם כי ימות באוהל, שנכרים שאינם קרוים אדם אינם מטמאים באוהל. ולכאורה לדברי הרב קדושת לוי ז"ל טומאת הנכרים צריכה להיות חמורה משל ישראל, שכן כל ימיהם רק בתר גופייהו אזלי.

וי"ל ע"פ מה שהביאו בטור וב"י (יו"ד סו"ס שעב) דעות האומרים דאין הלכה כדברי הש"ס בשם רשב"י, אלא הלכה היא שנכרים מטמאים באוהל. ואולי גם הרב קדושת לוי ז"ל ס"ל הכי. ועי' להרב חיד"א ז"ל בס' בתי הנפש על הגדה של פסח (דף ד ע"ד) שכתב וז"ל: ארחות הדורשים שמראים פנים לכל צד, רק שיהיה סברה טובה או סברת פוסק אחד. ע"כ. וכ"כ עוד הוא ז"ל בכמה דוכתי. והביא דבריו מהרי"ח סופר נר"ו, מח"ס ברית יעקב ועוד, במאמרו שבקובץ מבקשי תורה (גליון טז סימן קפו ד"ה והנראה, דף שפא ע"ב). ע"ש. וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קמו דף יא ע"ב). וכ"ש בנ"ד דחשש מר"ן בש"ע (שם ס"ב) לדעה זו לדינא. והרדב"ז בס' טעמי המצוות (מצוה תלו דס"ג ע"ב) ובתשו' (ח"ח הנד' מכ"י סימן קצח) כתב שרק מקצת הפוסקים ס"ל דגוי אינו מטמא באוהל. וע"ע בס' שנות דור ודור שי"ל בירושלם תשס"ד (עמוד תקכ), ובס' כנסת יעקב למהרי"ח סופר נר"ו (עמ' קב), ובשו"ת פאר הדור להרמב"ם הוצאת מכון ירושלם (ס"ס נז בהערה). וא"כ י"ל דתפס הרב קדושת לוי ז"ל לדרשתו את שיטת הסוברים שנכרים מטמאים באוהל.

א"נ י"ל ע"פ מה דאיתא בב"ק (לח ע"א) ובע"ז (ב ע"ב) שעמד והתירן להם ז' מצוות. ולמסקנת הש"ס שם היינו שהם כאינם מצווים ועושים. וא"כ גם היצה"ר נפחת להם, שכן אינם מצווים ממש, ולכן אין טומאה שולטת בהם כבישראל.

א"נ י"ל ע"פ מ"ש הרב כתב סופר (בריש פרשתינו) דלנכרים אין בחירה חפשית [ועי' בס' אמונה ומדע למהרמ"מ שניאורסון ז"ל (עמוד כב סוף אות ג [וכן הוא באגרות קודש שלו ח"ג סימן תלט] ועמוד לד ד"ה כן ועמ' קכט ד"ה ולא). אולם עי' באור החיים (מקץ מב כב, מד יז) שדעתו שגם לנכרים יש בחירה. וכן משמע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (שמות עמ' קסו ד"ה ולפי) בשם מהר"ם אלשיך ז"ל. וכן דעת הרב בני יששכר ז"ל (מאמרי חודש סיון מאמר ב אות יב), וה"ד מהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן (ס"פ בהר ד"ה ובזה אפשר לפרש)], וא"כ אין טומאה שולטת בהם כמו אצל יהודי שבבחירתו החופשית עובר על מצוות התורה.

ותו י"ל דמכיון שיש להם רק קצת מצוות, דלא כעם ישראל שיש לנו תרי"ג מצוות, א"כ גם היצה"ר שבהם קטן הוא, וא"כ טומאתם מעטה מטומאת ישראל.

ועי' להרב אור החיים (בריש פרשתינו) שביאר הטעם שנכרים אינם מטמאים, שאין הטומאה תאבה לידבק אלא בעם ישראל הקדושים, כמו שהזבובים הולכים יותר אחר הדבש מאחרי הזבל. ע"ש. וצ"ל דס"ל כהאומרים דקברי צדיקים מטמאים [עי' דעות הפוסקים להלן].

ועוד אפשר לבאר דברי הרב אור החיים ז"ל ע"פ מ"ש הרב קדושת לוי ז"ל (פר' נח עה"פ וירח ה' וגו') שריח הניחוח העולה לפני ה' הוא דוקא מבני האדם שיש להם יצה"ר וכובשים אותו ולא מהמלאכים. ע"ש. וי"ל דריח ניחוח זה הוא המקרב את זבובי הטומאה במות האדם, וצדיקים אלו שזיככו את גופם עד בלי היות להם נטיה להרע (וכמ"ש הרב קדושת לוי ז"ל, וה"ד לעיל), הינם כמלאכים, ואין ריח ניחוח יוצא מהם, ולכן אינם מטמאים במותם. ויש לבאר יותר, דהטומאה מקנא ומתגרה באדם המתגרה בה, שלוחם נגד יצה"ר, משא"כ עם הצדיקים שכבשו יצרם לגמרי ואינם נלחמים בו יותר, אין הטומאה הולכת אחריהם כלל, שכן אינם מתעסקים איתה כלל, ותו שכבר התיאשה מהם והתרחקה מהם לעולמים.

ועפ"ז יש לבאר מש"כ הרב קדושת לוי ז"ל (בסוף דרושים לחנוכה ד"ה המעשה) וז"ל: הכלל הוא, הצדיקים כשרוצים להעלות ניצוצות, צריכין לפעמים לעבור על ד"ת וכו', צריך לעשות איזה עובדא כעובדא שלהם, כדי שעל ידי זה יוכל לשבור את הקליפה. ע"ש. וכ"כ עוד (בר"פ בהעלותך). ע"ש. ולפי הנ"ל מבואר באר היטב, שהצדיקים התרחקו כ"כ מהקליפה, עד כדי שהקליפה התיאשה והתרחקה מהם לחלוטין, ואינם בהישג ידם יותר כדי לשברה. ולכן כדי להלחם בה ולהוציא יקר מזולל, צריכים לעבור על ד"ת, ועי"ז חוזר היצה"ר ונכנס בהם, ואז יכולים להלחם בו ולשברו ולהעלות הניצוצות.

ובעיקר הדין אם מותר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים, נחלקו בזה רבותינו. והמתירים הם: מדרש שוחר טוב (משלי פרשה ט), ילקוט שמעוני (משלי פרק ט רמז תתקמד), הרמב"ן בפירושיו (ריש פרשתינו) ובחידושיו (יבמות סא ע"א), ספר החינוך (ריש פר' אמור), פני דוד להרב חיד"א (פר' בשלח), שו"ת בית שערים (חיו"ד סימן תמח). והסוברים לאסור הם: התוס' (ב"מ קיד ע"ב), ספר האשכול (ח"ב סוף עמ' קעד), שו"ת מהרי"ל (סימן קנ סעיף ו), שו"ת בתי כהונה (ח"א סימן כג, הביאו הרב חיד"א בפתח עיניים ב"ב נח ע"ב והרב עיקרי הד"ט י"ד כלל לה אות לח והרב פתחי תשובה י"ד סימן שעב אות ג), שו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן קעז, הביאו הרב עיקרי הד"ט י"ד כלל לה אות יא. ועי' במפתחות לשו"ת הלק"ט), שו"ת משפטי צדק (סימן עו), זרע שמשון (פרשת חוקת אות ד), בית עובד (בדיני אסור טומאה לכהן אות לט הביא דברי הפוסקים לאסור), שערי צדק להרב חיי אדם (בהקדמתו), פאת השלחן (סימן ב סעיף טז), דברי יחזקאל למהר"י משינאווא (בסופו), קצור שלחן ערוך (סימן רב סעיף יד), שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא תליתאי ח"ב חיו"ד סימן רלא), שו"ת זית רענן (ח"ב חיו"ד סימן כו), שו"ת נטע שורק (סימן קס), שו"ת ביכורי יעקב למהר"י זריהן (סימן כ), הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (עמ' נט ובהנד"מ עמ' קיב. וע"ע בהנד"מ עמ' רטז והלאה), מהר"מ מיימון רבה של קרית אתא (הובא בתהלתו בפי שם), שו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן נח. וכן שמעתי מפיו ז"ל), מהר"ר יששכר פראנד נר"ו (מח"ס אהלי יששכר. כן שמעתי מפיו, והוכיח כן מסוכה כה ע"א שהיו טמאי מת שנתעסקו בארונו של יוסף, וכן מהא דב"ב נח ע"א דרבי בנאה, ואע"ג דבהגהות יעב"ץ לב"מ פה ע"ב כתב דטעמא הוי כדי שיוכלו להתפלל על קבריהם, הנה הרי"ף ורבינו גרשום והרשב"ם ביארו שהטעם הוא משום טומאה). וכן משמע מדברי הריטב"א (מגילה ג ע"ב). ובחי' הרשב"א (יבמות סא ע"א) הביא המחלוקת בזה. וע"ע בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סימן נז ובהנד"מ הערה יח) ובס' שדי חמד (מע' הט' כלל מג ומע' הכ' כלל צג) ובס' תל תלפיות – מונקאטש (עמ' מב ד"ה עוד) ובס' מנחה חריבה (דף קסה רע"ב) ובס' משנת אברהם על ספר חסידים (ח"א דף קפז ע"ב ד"ה ומי) ובס' מנחת אשר (פר' חוקת סימן מט) ובס' נטעי גבריאל על אבילות ח"ב (פרק צא סעיף ב) ובקובץ אורייתא (כרך יט עמ' שכג) ובשו"ת דברי יציב ח"ד (יו"ד סימן רלא-רלב). ובענין קבר רחל דעת מהר"י אלפייה בס' אהבת השם (עמוד קכח הגה פז) להקל. וכ"כ מהר"מ אליהו ז"ל בספר הלכה (ח"ב עמ' קיב אות כד) ובתשובתו שהובאה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן יח אות ב). ודעת הרב ציץ אליעזר (חלק טו סימן סח וחלק טז סימן יח אות ד) לאסור. וכ"כ מהרב"צ מוצפי נר"ו בתשובה (בשו"ת שבאתר דורש ציון סימן 7921, 58337 ו- 127623 ועוד), ושכן דעת אביו מהר"ס ז"ל. ובענין קבר הרשב"י, עי' בקו' תל תלפיות (תמוז תשע"ג עמ' רפו), ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפח עמ' יט וגליון שפח דף כז ע"ב), ובתשובת מהרב"צ מוצפי נר"ו (שם סימן 7921). ובענין מערת המכפלה, אסר מהרב"צ מוצפי נר"ו (שם). ועתה ראיתי בקובץ אור ישראל (גליון מא עמוד ח והלאה) שהאריך להביא מדברי האחרונים בענין אם מותר לכהנים להשתטח בקברי צדיקים, וכן בענין הקברות הנ"ל בפרט.
    [נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' תיב)].

קרח (יח ו), ואני הנה לקחתי את אחיכם הלויים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה' לעבוד את עבודת אוהל מועד.

         וראיתי בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' עג) שכ' וז"ל: על הפסוק "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים" (במדבר ג יב) נאמר במדרש רבה (פ"ג סימן ד) "ואני – בשמחה, הנה – ברצון, דברי רבי ישמעאל". בספרי לבמדבר (פיסקה קיז) מובאים דברי רבי ישמעאל בקשר לפסוק "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחוק עולם" (קרח יח ח): "ואני – ברצון, הנה – בשמחה". רצון ושמחה הם שני מושגים קרובים בהוראותיהם ומתחלפים זה בזה, ולכן למעשה מדובר באותה דרשה על שני פסוקים נפרדים. ברם יש לתמוה, למה לא הביא בעל הספרי את הכלל של רבי ישמעאל ש"ואני" הוא לשון שמחה, במקום על הפסוק הנ"ל (יח ח) – על הפסוק "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלויים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה' לעבוד את עבודת אוהל מועד" שנמצא רק שני פסוקים קודם (שם ו)? [וכן הקשה מהר"ד פארדו ז"ל בס' משכיל לדוד. ע"ש]. ונראה שבעל הרוקח הרגיש בקושי זה, ולכן לפני שהביא (בפירושו על במדבר, עמ' עא) את הספרי לפסוק ח' – הוא פירש שהכוונה של לשון 'ואני' שבפסוק ו' היא 'ואני נמלכתי בפמליא שלי', לכך נאמר בפסוק זה 'ואני' ולא 'אני' (ולא משום ש'ואני' הוא לשון רצון ושמחה וכו'. יש לציין שכלל זה ש"ואני" הכוונה "ואני נמלכתי בפמליא שלי" מתייחס למעשים של פגיעה ועונש שה' עושה, אבל לא למעשים נעימים ו'חיוביים' שה' עושה, שלגביהם אינו נמלך בבית דינו וכו'. על יסוד האמור נראה להציע שבעל הספרי לא פירש לשון 'ואני' בקשר לבחירת הלויים במובן 'בשמחה' משום שבחירתם באה ע"י שלילת מעמדם של הבכורים, ולא ראוי לתת דבר בשמחה אם הדבר גורם צער לאחר, לכן יש לפרש לשון 'ואני' במובן 'אני ופמליא שלי'. ע"ש.

         ויש להקשות על זה ממה דאיתא בספרי בהמשך שאמרו לו תלמידיו לרבי ישמעאל 'רבינו, לפי מה שהוא אומר ואני הנני מביא את המבול מים (נח ו יז), שומע אני שיש שמחה לפני המקום. אמר להם, יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסין מן העולם'. ולדברי הה"כ נר"ו הול"ל שמכיון שיש צער לנטבעים במי המבול לכן ההסבר הוא 'ואני – ואני נמלכתי בבית דיני', וכמ"ש באמת רש"י בפר' נח, שהקב"ה הסכים עם אותם שזרזוהו, והם המלאכים וכמ"ש בשפתי חכמים (אות ש-ת). ועי' באור החיים שם. ומוכח מדברי הספרי דלא כדברי הה"כ נר"ו.

ואולי יש לחלק בין צער הבכורות לצער דור המבול, וכמ"ש ביריעות שלמה למהרש״ל כאן בשם ספר ישן פירוש על הספרי דשאני דור המבול, ובזה יישב מה דמצינו בכ"ד שאין הקב"ה שש במפלתן של רשעים. וע״ע במשכיל לדוד למהר״ד פארדו ז״ל ובגור אריה ובנחלת יעקב כאן. ובעמק הנצי״ב (עמ׳ פט-צ) כ׳ דדוקא ברשעים להכעיס כבדור המבול יש שמחה לפני המקום. וגם בזה יש לחלק בין דור המבול להבכורות. וכמו כן יש ליישב לפי מה שהביא אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' פריו יתן ח"א (סימן מד אות ה) בשם המפרשים דשאני רשעים שנתמלאה סאתן. אלא שהעיר לי אחי ידידי הנ"ל שכל החילוקים שנאמרו מפני הדוחק ע"י האחרונים לבאר סתירת דברי חז"ל אם יש שמחה לפני המקום באבוד רשעים, אין להם על מה שיסמוכו בהגלות נגלות דברי חז"ל בכמה דוכתי דפליגי תנאי בזה, וכמ"ש בספרו הנ"ל. וע"ע בקובץ המעין (תשרי תשע"א עמ' מה הערה יז) ובקובץ המאור (גליון תמו עמ' יח והלאה).

ואפשר לומר שדברי הה"כ נר"ו יכונו לדעת רש"י, שכאן (בפסוק ח) הביא דברי רבי ישמעאל, ואילו בפר' נח כ' שהסכים הקב"ה עם המלאכים.

קרח (טז טו), לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם.

ולכאורה קשה, וכי מי אמר על משה שלקח ממנו חמור או הרע לו, שהיה צורך למשה לומר שלא עשה כן, והלא טענות החולקים על משה לא היו ע"ז. ועי' בס' אמרי שפר למהר"ש קלוגר, ולדבריו מיושב.

וראיתי בקו' קול התורה במקסיקו (גליון טו עמ' ב) שכ' להקשות בשם מהר"מ פיינשטיין ז"ל, וז"ל: קשה מדוע אמר "לא חמור אחד מהם נשאתי", הלא המלך רשאי להטיל מס על העם כרצונו [כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות מלכים ה"א)], ולמשה היה דין של מלך [כדאיתא בזבחים (קב ע"א). וע"ע למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' בית אבות (דף ו ע"ב) שהאריך בזה. ובהשמטות לס' בית אבות (שנד' בסוף שו"ת לב חיים ח"ג) ציין בזה לדברי הרב חק"ל ז"ל בס' מערכי לב ח"א (דף נח ע"ד). וע"ע בספרו ובחרת בחיים (דף כג ע"ד) ובשו"ת כוכבי יצחק ח"ג (בקו' כבוד מלכים שבראש הספר אות כא-כב)]. ע"כ. וקושיא זו תקשי נמי ע"ד הש"ס בנדרים (לח ע"א וברש"י שם ד"ה לאפוקי) שאם מרע"ה היה נוטל חמורם של ישראל בלא שכר, היה נחשב לגזלן (ודלא כדמשמע מדברי הרב עלינו לשבח כאן שהיה זה ממדת חסידות).

וי"ל דמשה רבינו מרוב ענוותו [כמאמר הכתוב (בהעלותך יב יג) והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה] לא החשיב את עצמו כראוי ליטול מסים מעם ישראל. ועפ"ז יש ליישב הקושיא הא', דמכיון שלא גבה מסים מעם ישראל (וכמ"ש רש"י בשם ת"א), ע"כ שענו היה, ומזה תשובה מוצאת למאמר החולקים עליו "השתרר עלינו גם השתרר", "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" [וטענה זו של גאות משה כביכול, היא זו שהביאתם לטענות אחרות עליו, וכמו שביאר לנכון בס' עבודת הצדקה (פר' קרח ד"ה אמר עוד ויקהלו והלאה). ע"ש].

וליישב ענין "ולא הרעותי את אחד מהם" לכאן י"ל עפ"ד האר"י ז"ל בשער הפסוקים (פר' קרח) שנשמת הבל היו בה ניצוצות כמנין משה, והיו בה מצד הטוב ל"ז ניצוצות כמנין הבל, והיה בה מצד הרע ש"ח ניצוצות, ול"ז שהם מצד הטוב לקחם משה, וש"ח שהם מצד הרע לקחם קרח, ולכך קרח שהיה מצד הרע עשה מחלוקת עם משה. והו"ד בס' עבודת הצדקה (ר"פ קרח) [ומ"ש בעבודת הצדקה שם לבאר עפ"ז מארז"ל (סנהדרין קט ע"ב) ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, כבר קדמו בזה בשער הפסוקים שם. ע"ש]. ונראה דלזה רימז מרע"ה "ולא הרעותי את אחד מהם" שכן כל כולו היה מצד הטוב, ומחלוקתו של קורח כולה מצד הרע אין בה מתום.

ובעיקר קושיית מהר"מ פיינשטיין ז"ל נראה עוד ליישב עפ"ד הרמב"ם (פ"ד מהל' מלכים ה"א) "רשות יש למלך לתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות", ומכיון שמרע"ה עשיר היה, כדאיתא בנדרים (לח ע"א. ע"ש), וגם במדבר היו אוכלים את המן חינם, וכן מלבושיהם לא בלו [כמאה"כ (עקב ח ד) שמלתך לא בלתה מעליך], לא הותר לו להטיל מס על העם, שכן לא היה לו צורך לו.

ואאמו"ר נר"ו כתב לי (ביום ג שבט תשס"ז) ליישב הקושיא ע"ד הש"ס בנדרים הנ"ל שמרע"ה היה נחשב לגזלן אם היה נוטל חמורם של ישראל, מדברי הרמב"ם הנ"ל דשרי למלך להטיל מסים, וז"ל: בנדרים איירי לפני שהחשיבוהו כמלך, כשהתחיל בתפקידו, ונטל את אשתו ובניו, כיון שאח"כ היה מ"מ עשיר, ולא זקוק להם. עכ"ד נר"ו. ומקורו טהו'ר מדברי רש"י כאן דמשה מיירי על כשלקח את אשתו ובניו ממדין למצרים (ועפ"ז מיושב מה שהקשיתי לעיל ע"ד הרב עלינו לשבח). ושו"ר למהר"ח פאלאג'י בס' ובחרת בחיים (דף ח ע"ד) שכ' שמרע"ה נקרא מלך רק לאחר מתן תורה. ע"ש. וע"ע למהרי"ח סופר נר"ו בס' כרם יעקב (עמ' קפג). 

[נדפס ברובו בקו' קול התורה במקסיקו (גליון טז עמ' ג) ובספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תיא) ובקו' 'קול התורה' שי"ל במיקסיקו (כי תצא תש"ע עמ' ג)].

קרח (טז טו), ויחר למשה מאוד, ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם.

וכתב אאמו״ר נר״ו בס׳ אוצר הפרשה וז״ל: במדרש תנחומא ביאר: נצטער מאוד. ולמה הצטער, שלא השיבו לו, וע״כ יש בו צער גדול. וכן פירש רש״י: נצטער עד למאוד. תמהו, מדוע לא פירשו כפשוטו מלשון כעס. ובספר אמרי שפר למהרש״ק הביא את הגמ׳ (ערובין סה ע״א) ׳רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי׳ [ובס' אמרי שפר שם כ' כן בשם רבא, והוא ט"ס], וכיון שמשה היה בכעס, כיצד התפלל מיד להקב״ה ׳אל תפן אל מנחתם׳, הלא אין מתפללים בשעת כעס, לכן הוצרך רש״י לפרש שהפירוש כאן ׳ויחר׳ אינו כעס. עכ״ד. ותמוה, דמחשיב את הבקשה ׳אל תפן אל מנחתם׳ כתפילה, זו היתה בקשה להענישם ולא תפילה. ולעצם השאלה, הלא לא כתיב ׳ויחר אף משה׳, שאז הכוונה לכעס, אלא כתוב ׳ויחר׳ שהכוונה בכל מקרה לצער, וכגון אצל דוד (ש״ב ו ח) ׳ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳ פרץ בעוזה [כצ״ל]׳, וכי דוד כעס, לא יתכן לכעוס, על מי לכעוס, אלא בכוונה שהצטער על מיתת עוזה, וכן כתוב (ש״א טו יא) ׳ויחר לשמואל ויזעק אל ה׳ כל הלילה׳, ברור שהפירוש הוא שהצטער על כשלונו של שאול. גם כאן הפירוש הוא כאב לו מאוד, וכפי שהתפרש במדרש. עכ״ד אאמו״ר נר״ו. 

ואפשר להקשות עוד ע״ד הרב אמרי שפר, שאף לפירוש המדרש שהוא לשון צער יקשה מעירובין (שם), שהובאו כמה דוגמאות לחוסר יישוב הדעת הגורם ביטול תורה ותפילה, ואחת הדוגמאות היא שאמר רבא שאם עוקצתו כינה אינו יכול ללמוד, ובאופן כללי איתא שם: אמר רב חייא בר אשי אמר רב, כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, משום שנאמר בצר אל יורה. וא"כ אם משה נצטער צער גדול, גם משום הא לא היה לו להתפלל.

וא"כ ע"כ לומר שהכל תלוי לפי מה שהוא אדם, שאם כועס ומצטער כ"כ שלא יכוון בתפילתו, אל יתפלל, הלא"ה יכול להתפלל. והני אמוראי כל אחד לפי מידתו לא יכל לכוין בכה"ג, ולכן לא התפללו ולמדו כשאירע להם כן. וצ"ל שמרע"ה למרות צערו הגדול יכל להתגבר ע"ז ולכוין כראוי, ולכן התפלל בשעת צערו. אלא דאי הכי נדחית ראיית הרב אמרי שפר ממה שרבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי, שכן מי יימר שמרע"ה ביומא דרתח לא יכל לכוין.

ובעיקר דברי אאמו"ר שכתב שאין זו תפילה אלא בקשה, לכאורה היינו הך, ואי אמרה בלא כוונה הרי זו תפילת שוא.

         ומש"כ עוד להביא ראיה מדוד ושמואל, יש להעיר מדברי הרב מצודת דוד (ש"ב ו ח) עה"פ ויחר לדוד: על עצמו חרה, כדרך המיצר ונבהל, וכן ויחר לשמואל. ע"כ. ואף כאן י"ל כן. ואפשר לבאר שחרה לו על שלא ענו לו, שהרגיש בעצמו שטעה במה שהוכיחם, והוא עפמ"ש בס"ד בחי' פר' ויצא (מא יא) שיעקב לא הוכיח את לבן כי ידע יעקב שלא ישמע לו, ואיתא ביבמות (סה ע"ב) שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואפשר לומר שהטעם שלא ישמע לו לבן הוא עפמ"ש הרב בן איש חי ז"ל (דרושים לפר' טהרות בסופו) שהמוכיח צריך שיוכיח וכוונתו לש"ש, דאל"ה אין תוכחתו מועילה. והביא מעשה שאירע בזה. ע"ש. והו"ד בס' אבותינו ספרו לנו על זמירות שבת ובהמ"ז (עמ' תנג). וע"ע בס' אביהם של ישראל ח"א (עמ' פט) שכן נהג מהר"מ אליהו ז"ל. ולכן מכיון שיעקב היתה לו טינה בליבו על לבן על שעשקו, כמו שראינו כאן שטען עליו שהחליף את משכורתו, לכן לא הוכיחו. ואולי אפשר לומר שאף אם יעקב היה מוכיחו ללא פניות כלל, מ"מ לבן היה חושב שיעקב מוכיחו לתועלת עצמו, וגם כהאי גוונא אינה מועילה התוכחה. והוא ה"ה בנ"ד שחשדוהו שהוא משתרר עליהם, ולטובתו מתכוין. 

קרח (טז א), ודתן ואבירם בני אליאב. וכן הוא בפר' פינחס (כו ט).

מכאן יש לתמוה עמ"ש הרב אזנים לתורה ז"ל (שמות ב טו עה"פ וישמע פרעה) שדתן היה האיש המוכה ע"י המצרי, והצילו משה, ואבירם היה אח אשתו. ע"ש. והכתוב אומר שדתן ואבירם אחים היו.

ושו"ר שמקור דברי הרב אזנים לתורה ז"ל הוא מדברי הרב ילקוט ראובני ז"ל (סימן קיט) שכתב בשם הרב שלשלת הקבלה ז"ל (דף יא ע"ב) וז"ל: וילך העברי לביתו לגרש את אשתו שנטמאה מן המצרים, ותברח האשה ויגד לאבירם אחי האשה. ע"כ. אולם בס' שערי אהרן (שמות ב יג עה"פ והנה שני וגו') העתיק דברי הרב ילקוט ראובני ז"ל בזה"ל: ויגד הדבר לאבירם אחי אישה. ע"כ. וגירסתו נכונה יותר, כמו שהעיר בנידונו הרד"ל על המד"ר (שמו"ר פ"א אות מא), שכן במדרש שם איתא שדתן היה הבעל, והאשה היתה שלומית בת דברי למטה דן, ואבירם אחי דתן הוא מבני אליאב למטה ראובן. וע"ע באזנים לתורה (שמות ב יא עה"פ מאחיו), ומש"כ בס"ד (בשמות ב יא) על דבריו. גם יש להעיר מדברי פרקי דרבי אליעזר (פרק מח) שבעלה של שלומית היה משבט דן, ונהרג באותו הלילה שנאנסה אשתו.

        שוב חיפשתי בס' שלשלת הקבלה (מהד' ויניציאה שמ"ז דף יא ע"ב ומהד' אמשטרדם תנ"ז דף ה ע"ב ומהד' ורשא תרמ"א דף ה ע"ב ומהד' ירושלם תשכ"ב עמ' כב) ומצאתי כגירסת הרב שערי אהרן נר"ו. 

שלח (יד מה), ויכום ויכתום עד החרמה.

יש להקשות, מדוע המעפילים נענשו באופן מיידי, שמתו בו במקום, בו בזמן שבחטא המרגלים נענשו במיתה בגיל ששים (וכמ"ש רש"י לעיל בפסוק לג), והרי לכאורה חטא המרגלים חמור יותר שכן לא רק שהמרו את פי ה', אלא גם כפרו ביכולתו של הקב"ה להלחם עם עמי כנען (וכמ"ש רש"י לעיל יג לא).

והשיב לי ש"ב מהר"ג טולידאנו ז"ל (מח"ס מצעדי גבר) שהמעפילים מתו מיד כיון שנכנסו למקום סכנה [שהרי אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (כדאיתא בב"ר פצ"א סי"ב)], משא"כ בחטא המרגלים.

ולעד"נ ליישב ע"פ מש"כ הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) לבאר הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה' [וביאר בזה הרב מדרגת האדם ז"ל דברי המדרש תנחומא (פר' נצבים) "רשעים כיון שהופכים מעשיהם מיד הן כלין, שנאמר הפוך רשעים ואינם", וזה נקרא הופכים מעשיהם, שאינן משוים מדותיהם. אולם במדרש תנחומא (ר"פ נצבים) הובאו הדברים בזה"ל: הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (משלי יב), כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה. ועי' במה שביאר בעץ יוסף על המדרש שם]. עש"ב. וכבר קדמו בזה בצל"ח (סוף נזיקין, ובצל"ח הוצאת אורייתא הינו לאחר מס' נדה) [וביאר בזה דברי הש"ס בסנהדרין (כו ע"א). ע"ש]. וכ"כ מדנפשיה בבית הלוי עה"ת (פר' ויגש ד"ה וזהו). ע"ש. והו"ד בס' מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד לא). ע"ש. ועי' בדרשות בית ישי (מאמר עגל ומרגלים) מה שביאר בזה. ועי' בשלמא בעלמא (מקץ מב יא).

ועפ"ז יש ליישב קושייתנו, שבחטא המרגלים היה אפשר ללמד עליהם זכות שפחדנים הם מטבעם, ולכן העונש לא היה מיידי, משא"כ כשהראו המעפילים את אומץ לבם להלחם למרות אזהרות מרע"ה שאין השכינה בקרבם (וכן הזהירם מחוזק האויב, וכמ"ש באור החיים. גם הזהירם שהארון לא ילך עמם, וכמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל), א"כ היפכו מדותיהם בזה, והראו שאין זה כי אם רוע לב למרוד במלכו של עולם, ולכן נענשו מיד.

והמו"ן יהודה ליאון הכהן נר"ו אמר לי בזה ללמד זכות על המעפילים, שבגודל חרטתם על האמינם למרגלים הסכימו בנפשם להלחם במסירות נפש אף ללא שתהיה השכינה בקרבם כדי להראות גודל אמונתם בטוב הארץ כמאמר הקב"ה. וכן אמר לי מהרג"ט ז"ל הנ"ל. 
    [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תי)].

שלח (יג כב), וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים.

כתב בס' עבודת הצדקה (פר' שלח ד"ה איתא הא') בזה"ל: איתא בגמ' סוטה (לד ע"ב), וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, מאי נבנתה, אילימא נבנתה ממש, אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה בית לבנו גדול, אלא מאי נבנתה, שהיתה מבונה על אחת משבע בצוען. ע"כ. אבל במדרש (במד"ר פט"ז סימן ט) איתא שנבנתה ממש חברון קודם לצוען שבע שנים, דהכי איתא התם: וחברון שבע שנים נבנתה, להודיע שבחה של ארץ ישראל, שהפסולת שלה משובח הרבה יותר מכל המשובח של מצרים, שבשעה שיצאו בני נח ונחלו את העולם, הם בנו תחלה עיירות, ולא במקום השבח אלא במקום הפסולת של ארץ ישראל, וצוען מצרים היא הטובה בארץ מצרים, וזו קדמה לה שבע שנים. ואם תאמר מי שבנה זו לא בנה זו, הוא הדור הוא המשפחה, ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ועמדו ובנו זו לפני זו, וחברון שבע שנים נבנתה וגו'. ע"כ. הרי לך בהדיא דס"ל לבעל המדרש שהאי דכתיב וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שנבנתה ממש קודם לצוען שבע שנים, וכי תימא אם כן מנא לן שהיתה מעולה חברון ומשובחת טפי מצוען, דבשלמא אם נפרש דהאי ונבנתה היא שמבונה על אחת משבע בצוען כדקאמר תלמודא שפיר, אבל אם נפרש נבנתה ממש שבע שנים קודם לה, מנא לן דמעולה יותר חברון טפי מצוען. אמנם כבר כתב הרב מתנות כהונה על זה וז"ל: וזו קדמה לה שבע שנים, ולפי שקדמה היתה מבונה יפה מצוען, כי כן המנהג, אדם אחד הבונה ב' בנינים בונה היפה תחילה ואח"כ הכיעור, שפסולת של ראשון נותן בשני [ומקורו מהספרי (ר"פ עקב)]. ע"כ. א"כ לפי דברי המדרש חברון קדמה לצוען בין בבנין שנבנית תחילה ובין בחשיבות שהיא יפה יותר מצוען, ולפי מה שמפרש המדרש דהא דכתיב וחברון שבע שנים נבנתה שנבנית שבע שנים קודם לצוען, נהי דמוכח דהיא חשובה יותר שכן דרך הבונים שבונים היפה קודם והפסולת של ראשון נותן בשני, אבל ליכא הוכחה שחברון מעולה על אחת משבעה מצוען, דבשלמא לפי דברי הגמרא דהרי נבנתה הכוונה לומר שמבונה על אחת משבע מצוען שפיר מוכח שמעולה על אחת משבע בצוען, אבל לדעת המדרש ליכא הוכחה דמעולה על אחת משבע בצוען. ע"כ.

ולפי"ז הקשה הרב עבודת הצדקה ז"ל על דברי המדרש, דלכאורה קשה קושיית הש"ס דאפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה בית לבנו גדול, וכי תימא דבניו של חם בנו כל אחד לעצמו ולא הוא בנה בשבילם, א"כ מאי ראיה איכא דחברון עדיפא מצוען, והרי הפסולת של כנען אינה שייכת למצרים כדי שיבנה הוא בה את צוען. וצ"ע. עכת"ד.

וראיתי בעץ יוסף על המדרש שם שכ' ליישב דהמדרש ס"ל דכנען היה הבכור, ושכ"כ רבינו בחיי [וראה בדברי רבינו החזקוני (ד"ה והכנעני אז בארץ) שכ' שדברי הש"ס 'אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה בית לבנו גדול' איירי בנח לגבי בניו שם וחם. ע"ש. ולפי זה אין ראיה מדברי הש"ס שמצרים הוא הבכור. ומה שהקשה בס' יפה תלמוד ח"ב (כתובות קיב ע"א) דמקרא דמייתי הש"ס 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען' מוכח דהש"ס מיירי בבני חם, תירץ ידידי מהר"ר עובדיה זאיד הלוי נר"ו דהאי קרא אייתיה הש"ס כדי לבאר שמצרים היה בנו של חם, ונח היה צריך לבנות תחילה את ערי בני חם שהוא הגדול].

ועוי"ל דמלשון המדרש מוכח שאחרי המבול הלכו בני נח להתיישב, ואולי הלכו בני חם ביחד, ובצאתם מהרי אררט הגיעו קודם לאזור חברון ואח"כ הדרימו עד מצרים, ומצרים לא אהב את חברון והשאירה לאחיו הקטן, והוא בעצמו פנה למצרים.

ועל דברי הספרי קשה לי, וכי יקחו עמם את הפסולת של חברון עד למצרים כדי לבנות, והלא מסתברא שאת חומרי הבנין לבנין צוען לקחו ממצרים עצמה ולא הרחיקו לקנותם מרחוק. ואיפכא מסתברא, שכל שאדם בונה יותר, לומד מטעויותו הראשונות והבנינים הולכים ויפים, וא"כ מסתבר שהבנינים האחרונים עדיפים. וצ"ע. והצעתי שאלה זו בפני מו"ר מהר"מ יוני נר"ו [ראש ישיבה גדולה כתר תורה דמיקסיקו] והסכים עמדי.

וכתבתי שאלה זו לאאמו"ר יחש"ל, וזה אשר השיב לי (ביום ג שבט תשס"ז): י"ל חברון נבנתה קודם, כאשר התכנית היתה לבנות את שניהם, ואז את מיטב הכוחות, והחומרים הקלים, לא האבנים, לקחו לחברון, כגון עצי ארזים וכו'. ומדובר באנשים מנוסים, שלא הוסיפו בנסיון ע"י עיר אחת נוספת, והרי כשמתחילים משקיעים כוחות יותר, ואח"כ מתרגלים ולא מתפעלים. עכ"ד נר"ו. 

[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תט)].

שלח (יג כב), ויעלו בנגב ויבא עד חברון.

כתב רש"י ז"ל: כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות וכו'.

וכתב הרא"ם ז"ל: בסוטה פרק אלו נאמרים [לד ע"ב] אמרו, ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ויבאו מיבעי ליה, אמר רבי אבהו מלמד שפירש כלב מחברת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות וכו'. ואע"פ שמצינו בכמה מקומות שיבא לשון יחיד על רבים, כמו נלכדה הקריות [ירמיה מח מא], לא תמעד אשוריו [תהלים לז לא], והמצדות נתפשה [ירמיה שם], וקבל היהודים [אסתר ט כג], כל היכא דאיכא למדרש דרשינן. ועוד מאן לימא לן דלא דרשו בכלם. ע"כ.

וכ' בס' עבודת הצדקה וז"ל: ולעד"נ דלא קשה מידי, דשאני הכא דהתחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, דכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון, וכי היכי דכתב ויעלו בנגב הוי ליה לומר נמי ויבאו עד חברון בלשון רבים, ואמאי כתב ויבא עד חברון, לכך דרשו שהלך כלב לבדו. ופשוט הוא. ע"כ.

      ולעד"נ דמיאן הרא"ם ז"ל בביאור זה, שכן גם קרא בקרא דאסתר הכי הוא, דכתיב וקבל היהודים בלשון יחיד, ושוב כתיב את אשר החלו לעשות בלשון רבים.

שלח (יג יח), וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה וגו'.

כתב הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (ריש פר' שלח) בזה"ל: וראיתם את הארץ מה היא וגו', והכוונה שהקב"ה שולח מלאכי השרת לעולם הזה ואומר להם תראו את ארץ התחתונה מה ענינה, 'ואת העם היושב עליה', דהיינו הצבור שבהם, תלמידי חכמים העוסקים בתורה ובהם המון העם המחזקים ידיהם. וזהו שאמר 'החזק הוא הרפה', כנגד תלמידי חכמים אם חזקים בתורה או נרפים בה. וכנגד ההמון, 'המעט הוא אם רב', אם נותנים פרס לעמילי תורה הרבה או מעט דוקא. ובאה התשובה מאת מלאכי השרת להקב"ה ששלחם, ואמרו 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו' וכו', ר"ל באנו אל הארץ התחתונה ומצינו שהחכמים עוסקים בתורה וגם המון העם מחזיקים בידם. וזה אומרם 'זבת חלב', ר"ת זריזים בעלי תורה חצות לילה ביום, דהיינו מקיים מקרא שכתוב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, דהיינו קמים בחצות הלילה לקרות התורה. וזהו שאמר חצות לילה כיום, זהו כנגד חלוקת הת"ח. וכנגד ההמון אמרו 'ודבש', ר"ת ונותנים דמיהם בלב שלם וכו'. ע"ש.

ועפ"ז יש לבאר גם קרא דקדים ליה 'לתור את ארץ כנען', שביקש הקב"ה מהמלאכים שיבדקו דוקא אצל הנכנעים [וכן ראיתי להחת"ס בס' תורת משה (פר' ויחי עמ' רכו ד"ה והעלה), והו"ד בס' אוצרות חתם סופר (ר"פ מקץ), שביאר ארץ כנען מלשון הכנעה וענוה. וכ"כ בס' נתיבות שלום למהרש"נ ברזובסקי ז"ל (פר' במדבר מאמר 'במספר שמות' ד"ה ובזה) בשם הרב חיד"א ז"ל בנצוצי אורות. ע"ש. וכ"כ מהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן (פר' שלח). וע"ע במש"כ בס"ד בחי' פר' וישלח (לג יח). גם ארץ הוא לשון ענוה, עי' בקובץ המעין (תשרי תשע"א עמ' קיג) שהביא כן בשם תלמיד מהרא"י בס' לקט יושר (ריש הל' סוכה)], שכן אצלם אפשר שימצאום שלמים בעבודת השי"ת, משא"כ אצל בעלי הגאוה, שאין מה לחפש ולמשמש במעשיהם, וכמ"ש מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) שא' מד' המדות המגונות שהן הגורמות ביטול כל התורה כולה היא הגאוה. והו"ד בברכי יוסף (או"ח סימן תרג אות ב) ובענף עץ אבות על פרקי אבות (פ"א מי"ג) [ובזה יבואר גם הסמיכות לפסוק הקודם 'ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע', וביאר בתרגום יב"ע "כד חמא משה ענוותנותיה דהושע"].

גם יש לבאר עפ"ז המשך הכתוב "עלו זה בנגב ועליתם את ההר", ופרש"י ז"ל שכן דרך התגרים שמראים את הפסולת תחילה ואח"כ מראים את השבח. וכן בנ"ד, שמכיון שאין למלאכים בחירה חפשית, א"כ לא יצדק לפניהם כל חי, שכן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והם אינם מבינים את נסיונות היצר הצר הצורר אשר בעוכרינו [וכמו שאירע בענין שמחזאי ועזאל, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק כב). ועי' בס' ענף עץ אבות על פרקי אבות (דף צ ע"א)], לכן שולחם הקב"ה ברישא אצל הפסולת שהם הרשעים כדי שיבינו עד היכן הבחירה החפשית יכולה להוביל את האדם, ואז ידעו להעריך את מאמץ הצדיקים להגיע למעלתם. ויש לציין מש"כ בעל הטורים ש'את ההר' בגימ' תורה. וכמ"ש הרמ"ז ז"ל דהכא מיירי בעסק התורה. וכן ענין הענוה שהזכרנו לעיל קשור לענין התורה, כדאיתא בתענית (ז ע"א) שדברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו. ועי' בענף עץ אבות על פרקי אבות (דף תא ע"ב והלאה) שהביא עוד מדברי רז"ל בזה. [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תח)].

בהעלותך (יא כח), ויאמר, אדוני משה כלאם.

וכ' הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף צב ע"ב) וז"ל: ואיתא בתוס' (סנהדרין יז ע"א ד"ה והם), הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ר"ל שנבואתן כלה מהם, לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות (כדאיתא בשבת ל ע"ב). ע"כ. ויש לדקדק, הלא מה שאמר יהושע אדוני משה כלאם היה לפי שהתנבאו משה מת יהושע מכניס, אם כן מה הועיל בזה שאמר למשה שיטיל עליהם צרכי צבור כדי שתכלה נבואתן, מה בכך שיכלה מתן נבואתן מכאן ולהבא, אם נתנבאו שמשה מת, מה דהוה הוה. עכ"ד הרמ"ז ז"ל.

וי"ל שמכיון שהתנבאו שלא ברשות משה רבן (עי' ברמב"ן), עונשם שלא יתנבאו עוד כדי שלא יחזרו על זה.

והרמ"ז ז"ל כתב שם ליישב בזה"ל: ונ"ל כי איתא בדברי רז"ל מה שהקב"ה מגיד על ידי מלאך, לפעמים הקב"ה חוזר מאותו דבר ומבטלו, אבל מה שהקב"ה גוזר על ידי נביא, אינו מבטל לעולם, כדי שלא יאמרו שהוא נביא שקר. ויש לתת טעם, וכי בשביל שלא יאמרו עליו שהוא נביא שקר בשביל זה לא יחזור הקב"ה מרעה לטובה, ומה בכך שיאמרו עליו נביא שקר (חסר וחע"ד). ע"כ.

ואחי ידידי כמהר"ר יוסף נר"ו כתב בגליון הספר הנד"מ וז"ל: נראה שרצונו לומר, שכיון שאינם נביאים עוד, א"כ לא חיישינן שיאמרו שהם נביאי שקר, וממילא יכול הי"ת לבטל נבואתם, ומה שלא רוצים שיאמרו שהם נביאי שקר שא"כ חייבים מיתה, שנביא שקר נהרג. ע"כ. וזה אינו, שכן אי הכי גם לאחר מכן יהרגו, ומה הועילו בהפסקת נבואתם.

ועתה הראני ידידי מהר״ר אליהו אדמוני נר"ו [ר"מ כולל שובה ישראל במיקסיקו] בדברי הרב המגיה בספר מנחת חינוך הנד״מ ע״י מכון ירושלם (מצוה תקיז הערה ב) בשם הרב העמק שאלה (דברים יח) שדייק מלשון הרמב״ם (פ״ט מהלכות יסודי התורה ה״ב) שדין נביא שקר שייך רק אחר שיעשה אות או מופת ונתחזק לנביא. וא״כ עדיין יועיל הפסקת נבואתם כל זמן שלא נעשה האות והמופת. עכ״ד נר״ו. וזה אינו, שכן לדעת הרב העמק שאלה גם אם אח״כ יעשו אות או מופת אין להורגם על מה שהתנבאו לפני שהוחזקו לנביאים. ועוד יש להעיר שמדברי הרב מנחת חינוך שם משמע דלא ס״ל כהרב העמק שאלה. וגם עיינתי בס׳ העמק שאלה ולא מצאתי שכתב כן. ושו״ר שכ״כ בספרו העמק דבר (שופטים יח כ).

ולעד"נ שכוונת הרמ"ז ז"ל היא, שהחשש שלא יאמרו עליו שהוא נביא שקר הוא כדי שיאמינו בנבואותיו הבאות, ואם רואים שנבואתו לא התקיימה, לא יאמינו לו לעתיד, וכל זה שייך בנביא שעתיד להתנבא ג"כ, משא"כ הכא אי פסקה נבואתן ליתא להאי חששא, ושפיר יכול הקב"ה לבטל גזירתו שמשה מת ויהושע נכנס.

אלא שלכאורה דברים אלו הם דלא כמ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' יסודי התורה ה"ד) שנבואה לרעה חוזרת. ובס' עבדא דמלכא (סימן לט) כתב שכן דעת כל הראשונים. ע"ש. וי"ל דשאני נבואת אלדד ומידד שהיתה פחות ממדרגת הנבואה, וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פרק מה). וכ"כ במשך חכמה (לעיל פסוק יז). ועי' ב-http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behaalot/pha.html. ודמיא לגזירת הצדיק לרעה שאינה מתבטלת, וכמ"ש במדרש תנחומא (בובר פרשת קרח הוספה סימן ג), ובספר העיקרים (מאמר ד פרק כב). וביאר דבריהם בס' עבדא דמלכא (שם עמוד קכב). ע"ש.

ועוי״ל שכיון שזו היתה נבואתם הראשונה, הרי נבואה זו היא האות והמופת, ונבואה שהיא לאות ולמופת אינה חוזרת לדעת רבינו חסדאי ן' קרשקש בס' אור ה' (מאמר ב כלל ד פ"ב) [ועי' בס' עבדא דמלכא (שם)], וזה דלא כהרב העמק דבר הנ"ל. [נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תד). לשמיעה, ראה כאן].

במדבר (א ג), מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם וגו'.

         ויש לשאול, מדוע פחותים מגיל כ' אינם יכולים לצאת בצבא. ועי' בס' מקום מקדש למהר"ח סינואני ז"ל מש"כ בזה. וי"ל עפ"ד הש"ס (קדושין כט ע"ב) שבן כ' ולא נשא אשה תיפח עצמותיו. ולכן תיקנו רבני ירושלם שעל הרווקים מגיל כ' ומעלה לצאת מהעיר [עי' בס' התקנות של ירושלם (דף מא ע"ב) ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סימן יד אות ג)]. הרי שבדרך כלל בן כ' כבר נשא אשה. ומי שנשא אשה הרי הוא שמח כדמשמע בש"ס (יבמות סב ע"ב). והשמח חזק בגופו, כמו שביאר אחי ידידי כמוהר"ר אהרן נר"ו (מח"ס מגילת המלך) במאמרו שנדפס בקובץ שיח שפתותינו (גליון כא דף א ע"א), ויליף לה מדברי הרא"ם שהובאו בס' דברי יוסף למהר"ר יוסף סמברי (אות ריא). ע"ש.

         ויש לשאול עוד, שמכיון שמנה ה' את ישראל מרוב חיבתו להם (כמ"ש רש"י לעיל בפסוק א), מדוע מנאן דוקא מבן עשרים ומעלה היוצאים בצבא, ולא מבן חודש כמו שמצינו בשבט לוי. וכי הקב"ה מחבב רק את היוצאים בצבא. וי"ל שמכיון שמי שלא נשא אשה שנאוי בעיני הקב"ה, לכן רק לאחר גיל עשרים שכבר נשא אשה חביב הוא בעיני הקב"ה. ומלבד הטעם שאמרו בש"ס (קדושין שם) שכל ימיו בהרהורי עבירה, כמו כן מכיון שכתב מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) שהשמחה הינה בסיס לקיום כל התורה, יש בידינו טעם נוסף על מה שדווקא מי שנשא אשה חביב הוא בעיני הקב"ה. וכל התוכחות נאמרו 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' (תבוא כח מז).
לשמיעה ראה כאן.

במדבר (א ב), למשפחותם לבית אבותם.

וכ׳ בס׳ תוספת ברכה על במדבר (סוף עמ׳ ו): ודע דעפי״ז שישראל מתיחסים לאביהם ולא לאמם, עפ״י זה יתבאר מה שלא מצינו בכל הכתובים [כצ״ל] (זולת פעם אחת כיוצא מן הכלל בישעיה נא ד) שעם ישראל יכונה בשם ׳אומה׳ כשאר העמים, כמו בתהלים (ב א) ולאומים יהגו ריק, ושם (קיז א) שבחוהו כל האומים, ובמשלי (יד לו) וחסד לאומים חטאת, והרבה כהנה. וזה יתבאר עפמ״ש (יבמות צח ע״א) אין אב למצרי, כלומר שהם לא ידעו את אביהם כי אם את אמותיהם, ולכן שפחה או נכרית שילדו לישראל הולד מתיחס אחריהן (קדושין סח ע״א). ע״כ. ויש להביא ראיה לדבריו ממה דאיתא בפתיחתא דרו״ר א: לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות סבתא רעמה וסבתכא, מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי, שמעה עמי ואדברה (תהלים נ ז). מאין זכיתם שתקראו עמי, מואדברה, ממה שדיברתם לפני בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד ז). ע"כ. ועי' למהרי"ח ז"ל בס' ברכת חיים ח"ב (עמ' קצז) שביאר שלכן נקראים ישראל 'עמי' שכן הינם עם (בחיריק) השכינה.

והנה קרא דישעיה (נא ד) שהביא הרב תוספת ברכה ז"ל הוא 'הקשיבו אלי עמי, ולאומי אלי האזינו, כי תורה מאתי תצא, ומשפטי לאור עמים ארגיע', וכ' הרב תוספת ברכה שהוא יוצא מן הכלל, שכן במקומות אחרים לא מתייחס עם ישראל כלאום אלא כעם. וי'ש מקו'ם ברא'ש לבאר שפסוק זה אינו יוצא מן הכלל, דמכיון דלעיל מיניה (פסוק ב) אמר קרא 'הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם', לכן באותו משקל אמר 'הקשיבו אלי עמי' כנגד אברהם, 'ולאומי אלי האזינו' כנגד שרה. ועוי״ל דקרא ד'ולאומי אלי האזינו' מיירי לעת״ל כשכל הגויים יעבדו את ה׳ וכמ״ש בהמשך ׳כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ירגיע׳, ועי׳ בפרש״י וברד"ק שם. ואז יקראו אף הם ששייכים לה', ולכן יאמר עליהם 'לאומי'.

ולכאורה יש להקשות עוד על יסודו של הרב תוספת ברכה ז"ל מקרא ד'ולאום מלאום יאמץ' [וראה בזוה"ק (בהשמטות השייכים לספר במדבר סימן י דף ד ע"א): ואתן אדם, אל תקרי אדם אלא אדום, ולאומים דא הוא לאום מלאום יאמץ, ודא זרעא דעשו דיהיב תחות נפשיה]. וי״ל ע״פ מש"כ הרב עמק יהושע ז"ל, הביאו הרב מר זקני מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (פר' תולדות), שיצחק היה מתפלל שאינו רוצה בנים כי אם מרבקה, ורבקה מתפללת שאינה רוצה בנים כי אם מיצחק, ומאה"כ ויעתר לו היינו שהתקבלה תפילתה שממנו יהיה הזרע, שתפילת צדיק בן רשע עדיפא. ועי' להרב מר זקני ז"ל שם שדחה ביאור זה. גם עי' במש"כ בזה בס"ד בחי' א"ח (סימן נג על הט"ז אות אות ג). ולדברי הרב עמק יהושע ז"ל מיושב, שכיון שנולדו בזכותה, נתיחסו אליה, ולכן נקראו בפסוק זה לאומים.

ועוי״ל עפמ״ש בספורנו (תולדות כה ב) שעשו היה רשע כי אמרו חז״ל (ב״ב קי ע״א) שרוב בנים דומין לאחי האם. וכ״כ במהרש״א בח״א (ב״ב שם). והטעם שלא חשש יצחק לקחתה הוא כי היא לא הושפעה לרעה מהסובבים אותה, ולכן יהיו בניה צדיקים, וכמ״ש בעלון האיחוד בחידוד (פר׳ תולדות תש״ע עמ׳ ב). והביא שם גם דעות האומרים שהענין שדומין אחי האם הוא טבעי בתולדה, ולא תלוי בצדקות האם. ע״ש. וא״כ תכונות שניהם, יעקב ועשו, באו בגלל רבקה, עשו בגלל אחיה, ויעקב בגללה, ולכן נקראו לאומים בהאי קרא. וזה בצירוף ב׳ הטעמים שדומין לאחי האם (דאפשר לומר גם ע"ז דאלו ואלו דא"ח), צדקות האם עצמה, וגם טבעה בתולדה שדומה לאחיה.

        ועוי"ל בפשטות למ"ד (יבמות עח ע"א) דעובר ירך אמו. ולכן כשהיתה בהריון נקראו לאומים, שכן הם חלק מאמם. 

בחוקותי (כו ה), ואכלתם לחמכם לשובע. ופרש"י, אוכל קימעא והוא מתברך במעיו.

ובס' דרך שיחה כ' שמקשים לאיזה צורך התברך המזון במעיהם, והרי יהיה שובע גדול כמ"ש בתחילת הפסוק, וא"כ יש מספיק לכולם שיאכלו ויותירו. ותירץ שאם יאכלו מעט יהיה להם יותר זמן ללמוד. ע"ש. ויומתקו הדברים עפ"ד התוס' (כתובות קד ע"א) בשם המדרש שעד שמתפלל אדם שיכנסו דברי תורה לתוך מעיו, יתפלל שאל יכנסו מאכלים ומשקים יתירים לתוך מעיו. וע"ע בס' תקנת השבין (סימן מה).

      ועוי"ל עפ"ד הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות הט"ו) שרוב החולאים באים ממה שאוכל האדם. וע"ע בשו"ת עטרת פז ח"א (כרך ג אה"ע סימן ב אות ז). וסיפר לי אחי מהר"ר אהרן נר"ו על מהר"ר ישראל אביחצירא ז"ל (אב"ד ארפוד) שבזקנותו אמר עליו הרופא שיש לו מעיים של ילד, וזה בגלל אכילתו המועטת. ולכן ברכה היא שיספיק להם לאכול מעט.