שלמא בעלמא

מסעי (לה ו), ואת הערים אשר תתנו ללוים, את שש ערי המקלט, אשר תתנו לנוס שמה הרוצח וגו'. ולכאורה מדוע ערי הלויים הן מקום מקלט הרוצחים, והרי אין ניגוד גדול יותר מאשר בין רוצח למובחר משבטי ישראל הוא שבט לוי, ומה להם לזה אצל זה. וראיתי בס' החינוך (מצוה תח) שכ' לבאר בזה בזה"ל: ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ע"כ.          ויש לומר עוד בדומה לזה שמכיון שנאמר בשבט לוי (ברכה לג י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [וכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בספר תולדות הכהנים הגדולים (עמ' ז) ובס' מטה לוי למהר"י לוי נר"ו (ריש עמוד ל)], לכן רוצח זה יש לו לשהות אצלם כדי שיושפע מהם לטובה וילמד תורה מהם, והמאור שבה יחזירו למוטב (כדאיתא במד"ר על איכה בפתיחה סימן ב), והתורה שילמד מהם תועיל לו לכפרה. ושו"ר שכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' ברית ותורה (אופן א אות ...

מסעי (לג ו), ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר. וכ' בס' עוד יוסף חי (דרשות, ד"ה ואמר), דנתן בזה הכתוב סימן לתורה, שהאדם יכנס באהלה של תורה אחר היותו בן שלש שנים. ע"ש. ודבריו צ"ע, דהרי כתב מר"ן בש"ע יו"ד (סימן רמה ס"ה) דמאימתי מתחיל ללמד לבנו, משיתחיל לדבר. ע"ש. ואם הילד התחיל לדבר לפני מלאת לו ג' שנים, יש לו להתחיל ללמדו תורה, ומאי ג' שנים דקאמר. ושו"ר בס' להשאר יהודי (עמ' רכג) שכ' שהמנהג ללמדו מגיל ג' שנים. ובס' נטעי גבריאל על הל' פסח (ח"ג ריש פרק סט) האריך בזה מדברי האחרונים. ונראה דאף דברי מר"ן בש"ע רמיזי בקרא דהכא, דקצה היינו התחלה, ובקצה המדבר היינו בהתחלת דיבורו [דמדבר מידריש בלשון דיבור, וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג פר' בלק דף רה ע"ב) ובאור החיים (פינחס כז ג) ובעוד יוסף חי - דרשות (ר"פ דברים סד"ה במדבר)], יש לו ללמדו תורה.  [נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכא)].

מטות (לא ו), וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס וגו'. איתא בבמדבר רבה (פכ"ב סימן ד): אמר הקב"ה למשה נקם נקמת, אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים. אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה וכו'. וי"א שאינה זו מדין שנתגדל בה משה וכו'. למה שלח פנחס, אמר מי שהתחיל במצוה הוא גומר. ע"כ. ועוי"ל עפמ"ש בבמדבר רבה (לעיל סי' ב): רבי יהודה אומר, אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי, שא"ל הקב"ה נקם ואחר תאסף, תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה, אמר בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל. ע"כ. ולכן לא רצה ללכת למלחמה, שמא כשיצטרך להחליט באמצע המלחמה על מהלכיה, נגיעתו הפרטית תשפיע על ההחלטה.         ועוי"ל עפמ"ש בבמדב"ר לעיל (סימן ד): ד"א, וימסרו, בעל כרחן. לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדין, אמרו נלך למדין וימות משה, ונמנעו מלילך וכו'. ע"כ. ולכן לא רצה משה להיות עמהם בשעת המלחמה, שמא כשיראוהו יזכרו שמיתתו מתקרבת בגלל מלחמה זו וימנעו מלהלחם כראוי. 

מטות (לא ב), לכל מטות ישראל. ופרש"י, לרבות שבט לוי. ו הקשה בס' טעם ודעת, מדוע שבט לוי יצאו למלחמת מדין, והרי פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"ב) ששבט לוי אין עורכין מלחמה. עכ"ל. ועי' במרדכי גיטין (ס"פ מי שאחזו). וי"ל שלא הלכו להלחם אלא ללוות את הארון, וכן מוכח בבאר מים חיים לאחי המהר"ל. ועוי"ל שמכיון שהיה צריך שדוקא פינחס ילך למלחמה זו, שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור כמ"ש רש"י (להלן פסוק ו), ועי' באוה"ח ובכלי יקר (שם), לכן היה צורך שילכו עמו בני שבטו, שכן שאר השבטים ביזוהו ואמרו לו הראיתם בן פוטי וכו', ואין כוחו של פינחס יפה אם אין אימון בו מהעם הנמצאים עמו, וכמו שביאר אאמו"ר נר"ו בנידונו בס' סערת אליהו (עמ' פה). ודבריו חזרו ונדפסו בספרו ואביטה אורחותיך (עמ' ס והלאה). וכ"כ עוד בספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קסז). ועוי"ל שהטעם שבני לוי אינם עורכים מלחמה הוא מכיון שהם חיל ה' וכמ"ש הרמב"ם שם, ולכן אין להם להלחם כדי לנחול את הארץ, משא"כ במלחמת מד...

מטות (לא ב), נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך. וביאר מהר"ש הכהן דריהם ז"ל בס' שער שמעון (בפרשתינו אות א' וב') ע"פ מה שאמרו ז"ל [וה"ד ברש"י] "מאת המדינים", ולא מאת המואבים, מפני שתי פרידות שיש להוציא מהם, נעמה ורות. עוד כתב בס' דברי דוד (פר' יתרו) בשם הרב שני"ע ז"ל, דיש חקירה, אחר שהפיל הוא יתברך גורלות לכל אומה ואומה באיזה שר תהיה גורלה, ונפלו ישראל בחלקו יתברך, וא"כ למ"ד גורל קונה, איך הקב"ה מקבל הגרים הנלוים אל ה', דנראה ח"ו כגזל להוציאת מתחת שר שלהם. והתירוץ לזה דקב"ה שאני, שהוא מלכו של עולם, וכו"ע דיליה הוא, ואף דהשר קנאו בגורל, הא קיי"ל (סנהדרין כ ע"ב) כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, והרשות ביד המלך לעשות כרצונו. ולכן השתא דגילה הקב"ה דין זה דמלך מותר לו לקחת נחלת אחרים, לכן אמר למרע"ה שהיה לו דין מלך שלא יכנס לא"י, כדי שלא יבלבל הנחלות שהם ע"פ ה'. עכת"ד. והעיר שם הרב המגיה ז"ל, וז"ל: וצריך חיפוש בזה, דא...

פינחס (כו יז), לאראלי משפחת האראלי. הנה כל שמות ראשי המשפחות מוטעמים ברביע או בזקף גדול, חוץ מחנוך ואראלי ויחלאל ומכיר ואשריאל ומלכיאל ויחצאל. וטעמא בעי. ועי' באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 6971). וכבר כתב הרב העמק דבר בפרשה זו (כו ה ד"ה חנוך) שאין דבר ריק בתורה. וכמו כן מצינו להגר"א מוילנא שביאר בכמה דוכתי כוונת הטעמים, עי' בספריו דברי אליהו (פר' ראה עה"פ כי פתוח וגו') וקול אליהו (פר' כי תשא סימן עז – עח ופר' ראה סימן קט וסימן קי). וע"ע בחידושי הרש"ש על במדבר רבה (פ"ו סימן ב ד"ה ניתנה) ובס' קול תודה על מגילת אסתר (פ"ג פ"א ד"ה גדל) ולמהר"ש סובל ז"ל בס' שלמה חדשה ח"א (סימן ב) ובס' סנסן ליאיר השלם (עמ' ט ועמ' י ועמ' יב ועמ' כט ועמ' ל ועמ' מו ועמ' קיט ועמ' קכא ועמ' קכב ועמ' קמו ועמ' קפו) ובס' למיסבר קראי (מהדו"ב בהערותיו על פי' הרוקח שבסוה"ס פר' ויצא שער הפשט כט לג) ובס' מריח ניחוח על טעמי המקרא ובקו...

פינחס (כה יב), הנני נתן לו את בריתי שלום. כתב בכתב סופר עה"ת וז"ל: במדרש [במדבר רבה פכ"א סימן א] מאריך כאן על מעלת [כצ"ל] השלום, שנאמר [משלי ג יז] דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ונתן הקב"ה לפנחס ברית שלום, ונ"ל בפירוש הקרא דרכיה דרכי נועם וכו', כי לא צוה ה' ולא הטריח אותנו בדברים המטריחים שהם לעול ולמשא על האדם יותר מדי וכו', ועל זה ראוי [כצ"ל] לקרות על התורה הקדושה דרכיה דרכי נועם, כי לא קשה לקיים התורה מאל"ף עד תי"ו, ואינה מנגדת לטבעי האדם, ולא הכביד עלינו הבורא וכו', אבל הצדיק יעשה לעצמו גדרים וסייגים לסגף את עצמו, והצדיקים אינם חסים על עצמם וכו', וזה אינו דרך נועם, כי אינו מתענג הגוף מזה וכו', אבל לא יאמר אדם שיהיה חסיד ופרוש יותר ממה שציותה התורה לנו, ויהיה פרוש מהעולם, מוזר מאחיו הישראלים, ולא יתחבר להם, כי מה לו ולהם וכו', כי לא כן הוא רצון העליון ית"ש המשגיח בחסדו על כולנו וכו', ומי שאינו מתנהג עם העולם באחדות ובכל עת ובכל מקום כראוי ונכון, אינו מקיים אפילו התורה שנתן לנו כמצווה עלינו מנות...

פינחס (כה יא), בקנאו את קנאתי בתוכם וגו'. י"ל סמיכות הפרשיות ע"פ מ"ש רש"י להלן (כו סד) עה"פ ובאלה לא היה איש וגו', וז"ל: אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל ד יד), והנשים אומרות תנה לנו אחוזה (להלן כז ד), לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן. ע"כ. שכן בנות צלפחד הראו את חיבתן לא"י ע"י מה שדרשו נחלה (ועי' בזה בכתב סופר עה"פ ובאלה לא היה איש). והנה כתיב גבי בנות צלפחד "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (להלן כז ה), וביאר רש"י שם, שנתעלמה הלכה ממנו. ע"ש הטעם. וע"ע טעם אחר בבמדבר רבה (פכ"א סימן יג). ואפשר לומר דמרע"ה ידע את התשובה למשפטן, ומ"מ העדיף להקריב את משפטן לפני ה' כדי ללמד זכות על עם ישראל, להראות כמה מחבבין את הארץ. ונצרך לזה כשראה שמתעוררת קטגוריא בשמים על עם ישראל בהזכיר הכתוב "ובאלה לא היה איש וגו', כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר", דהיינו אלו שאמרו שאינם חפצים בא"י, ולכן הזכיר לפני ה...

פינחס (כה יא), פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.          והנה היו"ד דפינחס זעירא. וביאר בזוה"ק (דף רכ ע"א): פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן באת י' זעירא, בגין דתרין אלפין ביתין רשימין, אלפא ביתא דאתוון רברבן ואלפא ביתא דאתוון זעירן, אתוון רברבן אינון בעלמא דאתי, ואתוון זעירן אינון בעלמא תתאה, י' זעירא ברית קיימא קדישא, כיון דקני פנחס על ברית דא, אתוסף ביה י' זעירא, רזא דברית דא. וכ' עוד (בדף רטו ע"ב): רזא דברית קדישא היא את יו"ד דמתעטרא ברשימו עלאה והא איהו דאתרשים בברית תדיר לעלמין, ובגין דקני פנחס על ברית אתרשים בשמיה הכא את דא פנחס יו"ד זעירא איהו יו"ד דאיהו ברית ודאי דנפיק מגו יו"ד עלאה קדישא וכו'. ובנצוצי אורות (דף רכ ע"א אות ב) כתב: י' י"ו יו"ד גימטריא אליה, ועם ו' אותיות הריבוע גימטריא אליהו. ע"כ. ועי' בזוה"ק (דף ריג ע"ב) שכ' שהתוספה לו לפינחס אות יו"ד כיון דקני בהאי. ע"ש.           ואיתא עוד בזוה"ק (דף רטו ע"ב) דאי לאו בגין אות יו"ד דשדי דקני עלה פנחס ד...

בלק (כג י), תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו. וכתב הרב אור החיים וז"ל: תמות נפשי מות ישרים. אלו דברי עצמו, ולא דברי רוח הקודש. וכבר אמרו ז"ל, כי כשהיה רוצה לדבר דברים שאין היזק לישראל, היה ה' מניחו לדבר אשר יחפוץ. ואמר מות ישרים, ולא אמר כמותם שחוזר על ישראל, הפליג רשע לשאול ענין גדול שאמרו ז"ל אנשי אמת, שיש ב' הדרגות בצדיקים בשעת מיתתם, הא' שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל באין מעכב עד מקום האושר העליון, ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה, ונמנעים מלכת תכף ומיד, ומתעכבים עד זמן מה, אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפילו חטא כל שהוא יסובב הדבר. ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון, שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך באין מסך באין מעכב. עוד אפשר שדבריו גם בזה ברוה"ק נאמרו, והכוונה בהם היא, תמות נפשו מות ביד ישרים, שיהרגוהו ישראל, כמו שכן היה. עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל [בסנהדרין (קה ע"ב) ובע"ז (ד ע"ב)] תגיד על...

חקת (יט ב), ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. כתב בס' קדושת לוי (ר"פ חקת) וז"ל: ובזה יבואר מה שצוה לעשות פרה לטהר מטומאת מת, כי הכלל הנשמה והחיות אשר באדם, אשר הנשמה והחיות נחצב מתחת כסא הכבוד רוצה תמיד לעבוד את הבורא ב"ה בלי הפסק רגע אחד, רק הגוף אשר באדם אינו מניח, ויש מלחמה תמיד בין הנשמה והחיות עם הגוף וכו', ואדם הזוכה מגבר הנשמה על הגוף לעשות ולקיים התורה והמצות, ולכך אדם המת שהנשמה עולה למעלה ונשאר הגוף לבדו, מטמא הגוף. ולכך קברי הצדיקים אינם מטמאים, כי הגופים מהצדיקים הם מזוככים עד שהגוף ג"כ רוצה בקיום התורה והמצות, ולכך גם הגופים שלהם אינם מטמאים. ע"כ. ולכאורה קשה מדברי הש"ס (ב"מ קיד ע"א) על קרא (להלן פסוק יד) אדם כי ימות באוהל, שנכרים שאינם קרוים אדם אינם מטמאים באוהל. ולכאורה לדברי הרב קדושת לוי ז"ל טומאת הנכרים צריכה להיות חמורה משל ישראל, שכן כל ימיהם רק בתר גופייהו אזלי. וי"ל ע"פ מה שהביאו בטור וב"י (יו"ד סו"ס שעב) דעות האומרים דאין הלכה כדברי הש"ס בשם רשב"י, אלא הלכה היא שנכרים מט...

קרח (יח ו), ואני הנה לקחתי את אחיכם הלויים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה' לעבוד את עבודת אוהל מועד.          וראיתי בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' עג) שכ' וז"ל: על הפסוק "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים" (במדבר ג יב) נאמר במדרש רבה (פ"ג סימן ד) "ואני – בשמחה, הנה – ברצון, דברי רבי ישמעאל". בספרי לבמדבר (פיסקה קיז) מובאים דברי רבי ישמעאל בקשר לפסוק "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחוק עולם" (קרח יח ח): "ואני – ברצון, הנה – בשמחה". רצון ושמחה הם שני מושגים קרובים בהוראותיהם ומתחלפים זה בזה, ולכן למעשה מדובר באותה דרשה על שני פסוקים נפרדים. ברם יש לתמוה, למה לא הביא בעל הספרי את הכלל של רבי ישמעאל ש"ואני" הוא לשון שמחה, במקום על הפסוק הנ"ל (יח ח) – על הפסוק "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלויים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה' לעבוד את עבודת אוהל מועד" שנמצא רק שני פסוקים קודם...

קרח (טז טו), לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם. ולכאורה קשה, וכי מי אמר על משה שלקח ממנו חמור או הרע לו, שהיה צורך למשה לומר שלא עשה כן, והלא טענות החולקים על משה לא היו ע"ז. ועי' בס' אמרי שפר למהר"ש קלוגר, ולדבריו מיושב. וראיתי בקו' קול התורה במקסיקו (גליון טו עמ' ב) שכ' להקשות בשם מהר"מ פיינשטיין ז"ל, וז"ל: קשה מדוע אמר "לא חמור אחד מהם נשאתי", הלא המלך רשאי להטיל מס על העם כרצונו [כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות מלכים ה"א)], ולמשה היה דין של מלך [כדאיתא בזבחים (קב ע"א). וע"ע למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' בית אבות (דף ו ע"ב) שהאריך בזה. ובהשמטות לס' בית אבות (שנד' בסוף שו"ת לב חיים ח"ג) ציין בזה לדברי הרב חק"ל ז"ל בס' מערכי לב ח"א (דף נח ע"ד). וע"ע בספרו ובחרת בחיים (דף כג ע"ד) ובשו"ת כוכבי יצחק ח"ג (בקו' כבוד מלכים שבראש הספר אות כא-כב)]. ע"כ. וקושיא זו תקשי נמי ע"ד הש"ס בנדרים (לח ע"א וברש...

קרח (טז טו), ויחר למשה מאוד, ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם. וכתב אאמו״ר נר״ו בס׳ אוצר הפרשה וז״ל: במדרש תנחומא ביאר: נצטער מאוד. ולמה הצטער, שלא השיבו לו, וע״כ יש בו צער גדול. וכן פירש רש״י: נצטער עד למאוד. תמהו, מדוע לא פירשו כפשוטו מלשון כעס. ובספר אמרי שפר למהרש״ק הביא את הגמ׳ (ערובין סה ע״א) ׳רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי׳ [ובס' אמרי שפר שם כ' כן בשם רבא, והוא ט"ס], וכיון שמשה היה בכעס, כיצד התפלל מיד להקב״ה ׳אל תפן אל מנחתם׳, הלא אין מתפללים בשעת כעס, לכן הוצרך רש״י לפרש שהפירוש כאן ׳ויחר׳ אינו כעס. עכ״ד. ותמוה, דמחשיב את הבקשה ׳אל תפן אל מנחתם׳ כתפילה, זו היתה בקשה להענישם ולא תפילה. ולעצם השאלה, הלא לא כתיב ׳ויחר אף משה׳, שאז הכוונה לכעס, אלא כתוב ׳ויחר׳ שהכוונה בכל מקרה לצער, וכגון אצל דוד (ש״ב ו ח) ׳ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳ פרץ בעוזה [כצ״ל]׳, וכי דוד כעס, לא יתכן לכעוס, על מי לכעוס, אלא הכוונה שהצטער על מיתת עוזה, וכן כתוב (ש״א טו יא) ׳ויחר לשמואל ויזעק אל ה׳ כל הלילה׳, ברור שהפירוש הוא שהצטער על כשלונו של שאול. גם כאן הפירוש הוא כאב לו מאוד, וכפי שהתפרש במדרש. עכ...

קרח (טז א), ודתן ואבירם בני אליאב. וכן הוא בפר' פינחס (כו ט). מכאן יש לתמוה עמ"ש הרב אזנים לתורה ז"ל (שמות ב טו עה"פ וישמע פרעה) שדתן היה האיש המוכה ע"י המצרי, והצילו משה, ואבירם היה אח אשתו. ע"ש. והכתוב אומר שדתן ואבירם אחים היו. ושו"ר שמקור דברי הרב אזנים לתורה ז"ל הוא מדברי הרב ילקוט ראובני ז"ל (סימן קיט) שכתב בשם הרב שלשלת הקבלה ז"ל (דף יא ע"ב) וז"ל: וילך העברי לביתו לגרש את אשתו שנטמאה מן המצרים, ותברח האשה ויגד לאבירם אחי האשה. ע"כ. אולם בס' שערי אהרן (שמות ב יג עה"פ והנה שני וגו') העתיק דברי הרב ילקוט ראובני ז"ל בזה"ל: ויגד הדבר לאבירם אחי אישה. ע"כ. וגירסתו נכונה יותר, כמו שהעיר בנידונו הרד"ל על המד"ר (שמו"ר פ"א אות מא), שכן במדרש שם איתא שדתן היה הבעל, והאשה היתה שלומית בת דברי למטה דן, ואבירם אחי דתן הוא מבני אליאב למטה ראובן. וע"ע באזנים לתורה (שמות ב יא עה"פ מאחיו), ומש"כ בס"ד (בשמות ב יא) על דבריו. גם יש להעיר מדברי פרקי דרבי אליעזר (פרק...

שלח (יד מה), ויכום ויכתום עד החרמה. יש להקשות, מדוע המעפילים נענשו באופן מיידי, שמתו בו במקום, בו בזמן שבחטא המרגלים נענשו במיתה בגיל ששים (וכמ"ש רש"י לעיל בפסוק לג), והרי לכאורה חטא המרגלים חמור יותר שכן לא רק שהמרו את פי ה', אלא גם כפרו ביכולתו של הקב"ה להלחם עם עמי כנען (וכמ"ש רש"י לעיל יג לא). והשיב לי ש"ב מהר"ג טולידאנו ז"ל (מח"ס מצעדי גבר) שהמעפילים מתו מיד כיון שנכנסו למקום סכנה [שהרי אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (כדאיתא בב"ר פצ"א סי"ב)], משא"כ בחטא המרגלים. ולעד"נ ליישב ע"פ מש"כ הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) לבאר הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבע...

שלח (יג כב), וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. כתב בס' עבודת הצדקה (פר' שלח ד"ה איתא הא') בזה"ל: איתא בגמ' סוטה (לד ע"ב), וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, מאי נבנתה, אילימא נבנתה ממש, אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה בית לבנו גדול, אלא מאי נבנתה, שהיתה מבונה על אחת משבע בצוען. ע"כ. אבל במדרש (במד"ר פט"ז סימן ט) איתא שנבנתה ממש חברון קודם לצוען שבע שנים, דהכי איתא התם: וחברון שבע שנים נבנתה, להודיע שבחה של ארץ ישראל, שהפסולת שלה משובח הרבה יותר מכל המשובח של מצרים, שבשעה שיצאו בני נח ונחלו את העולם, הם בנו תחלה עיירות, ולא במקום השבח אלא במקום הפסולת של ארץ ישראל, וצוען מצרים היא הטובה בארץ מצרים, וזו קדמה לה שבע שנים. ואם תאמר מי שבנה זו לא בנה זו, הוא הדור הוא המשפחה, ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ועמדו ובנו זו לפני זו, וחברון שבע שנים נבנתה וגו'. ע"כ. הרי לך בהדיא דס"ל לבעל המדרש שהאי דכתיב וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שנבנתה ממש קודם לצוען שבע שנים, וכי תימא אם כן מנא לן שהיתה מעולה חברון ומשו...

שלח (יג כב), ויעלו בנגב ויבא עד חברון. כתב רש"י ז"ל: כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות וכו'. וכתב הרא"ם ז"ל: בסוטה פרק אלו נאמרים [לד ע"ב] אמרו, ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ויבאו מיבעי ליה, אמר רבי אבהו מלמד שפירש כלב מחברת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות וכו'. ואע"פ שמצינו בכמה מקומות שיבא לשון יחיד על רבים, כמו נלכדה הקריות [ירמיה מח מא], לא תמעד אשוריו [תהלים לז לא], והמצדות נתפשה [ירמיה שם], וקבל היהודים [אסתר ט כג], כל היכא דאיכא למדרש דרשינן. ועוד מאן לימא לן דלא דרשו בכלם. ע"כ. וכ' בס' עבודת הצדקה וז"ל: ולעד"נ דלא קשה מידי, דשאני הכא דהתחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, דכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון, וכי היכי דכתב ויעלו בנגב הוי ליה לומר נמי ויבאו עד חברון בלשון רבים, ואמאי כתב ויבא עד חברון, לכך דרשו שהלך כלב לבדו. ופשוט הוא. ע"כ.       ולעד"נ דמיאן הרא"ם ז"ל בביאור זה, שכן גם קרא בקרא דאסתר הכי הוא, דכתיב וקבל היהודים בלשון יחיד, ושוב כתיב את אשר החלו לעשות בלשון רבים.

שלח (יג יח), וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה וגו'. כתב הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (ריש פר' שלח) בזה"ל: וראיתם את הארץ מה היא וגו', והכוונה שהקב"ה שולח מלאכי השרת לעולם הזה ואומר להם תראו את ארץ התחתונה מה ענינה, 'ואת העם היושב עליה', דהיינו הצבור שבהם, תלמידי חכמים העוסקים בתורה ובהם המון העם המחזקים ידיהם. וזהו שאמר 'החזק הוא הרפה', כנגד תלמידי חכמים אם חזקים בתורה או נרפים בה. וכנגד ההמון, 'המעט הוא אם רב', אם נותנים פרס לעמילי תורה הרבה או מעט דוקא. ובאה התשובה מאת מלאכי השרת להקב"ה ששלחם, ואמרו 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו' וכו', ר"ל באנו אל הארץ התחתונה ומצינו שהחכמים עוסקים בתורה וגם המון העם מחזיקים בידם. וזה אומרם 'זבת חלב', ר"ת זריזים בעלי תורה חצות לילה ביום, דהיינו מקיים מקרא שכתוב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, דהיינו קמים בחצות הלילה לקרות התורה. וזהו שאמר חצות לילה כיום, זהו כנגד חלוקת הת"ח. וכנגד ההמון אמרו 'ודבש', ר"ת ונותנים דמיהם ב...

בהעלותך (יא כח), ויאמר, אדוני משה כלאם. וכ' הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף צב ע"ב) וז"ל: ואיתא בתוס' (סנהדרין יז ע"א ד"ה והם), הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ר"ל שנבואתן כלה מהם, לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות (כדאיתא בשבת ל ע"ב). ע"כ. ויש לדקדק, הלא מה שאמר יהושע אדוני משה כלאם היה לפי שהתנבאו משה מת יהושע מכניס, אם כן מה הועיל בזה שאמר למשה שיטיל עליהם צרכי צבור כדי שתכלה נבואתן, מה בכך שיכלה מתן נבואתן מכאן ולהבא, אם נתנבאו שמשה מת, מה דהוה הוה. עכ"ד הרמ"ז ז"ל. וי"ל שמכיון שהתנבאו שלא ברשות משה רבן (עי' ברמב"ן), עונשם שלא יתנבאו עוד כדי שלא יחזרו על זה. והרמ"ז ז"ל כתב שם ליישב בזה"ל: ונ"ל כי איתא בדברי רז"ל מה שהקב"ה מגיד על ידי מלאך, לפעמים הקב"ה חוזר מאותו דבר ומבטלו, אבל מה שהקב"ה גוזר על ידי נביא, אינו מבטל לעולם, כדי שלא יאמרו שהוא נביא שקר. ויש לתת טעם, וכי בשביל שלא יאמרו עליו שהוא נביא שקר בשביל זה לא יחזור הק...

במדבר (א ג), מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם וגו'.          ויש לשאול, מדוע פחותים מגיל כ' אינם יכולים לצאת בצבא. ועי' בס' מקום מקדש למהר"ח סינואני ז"ל מש"כ בזה. וי"ל עפ"ד הש"ס (קדושין כט ע"ב) שבן כ' ולא נשא אשה תיפח עצמותיו. ולכן תיקנו רבני ירושלם שעל הרווקים מגיל כ' ומעלה לצאת מהעיר [עי' בס' התקנות של ירושלם (דף מא ע"ב) ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סימן יד אות ג)]. הרי שבדרך כלל בן כ' כבר נשא אשה. ומי שנשא אשה הרי הוא שמח כדמשמע בש"ס (יבמות סב ע"ב). והשמח חזק בגופו, כמו שביאר אחי ידידי כמוהר"ר אהרן נר"ו (מח"ס מגילת המלך) במאמרו שנדפס בקובץ שיח שפתותינו (גליון כא דף א ע"א), ויליף לה מדברי הרא"ם שהובאו בס' דברי יוסף למהר"ר יוסף סמברי (אות ריא). ע" ש.          ויש לשאול עוד, שמכיון שמנה ה' את ישראל מרוב חיבתו להם (כמ"ש רש"י לעיל בפסוק א), מדוע מנאן דוקא מבן עשרים ומעלה היוצאים בצבא, ולא מבן חודש כמו שמצינו בשבט לו...

במדבר (א ב), למשפחותם לבית אבותם. וכ׳ בס׳ תוספת ברכה על במדבר (סוף עמ׳ ו): ודע דעפי״ז שישראל מתיחסים לאביהם ולא לאמם, עפ״י זה יתבאר מה שלא מצינו בכל הכתובים [כצ״ל] (זולת פעם אחת כיוצא מן הכלל בישעיה נא ד) שעם ישראל יכונה בשם ׳אומה׳ כשאר העמים, כמו בתהלים (ב א) ולאומים יהגו ריק, ושם (קיז א) שבחוהו כל האומים, ובמשלי (יד לו) וחסד לאומים חטאת, והרבה כהנה. וזה יתבאר עפמ״ש (יבמות צח ע״א) אין אב למצרי, כלומר שהם לא ידעו את אביהם כי אם את אמותיהם, ולכן שפחה או נכרית שילדו לישראל הולד מתיחס אחריהן (קדושין סח ע״א). ע״כ. ויש להביא ראיה לדבריו ממה דאיתא בפתיחתא דרו״ר א: לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות סבתא רעמה וסבתכא, מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי, שמעה עמי ואדברה (תהלים נ ז). מאין זכיתם שתקראו עמי, מואדברה, ממה שדיברתם לפני בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד ז). ע"כ. ועי' למהרי"ח ז"ל בס' ברכת חיים ח"ב (עמ' קצז) שביאר שלכן נקראים ישראל 'עמי' שכן הינם עם (בחיריק) השכינה. והנה קרא דישעיה (נא ד) שהביא הרב תוספת ברכה ז"ל הוא 'ה...