חיי שרה (כג ט), ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו.

         לכאורה אינו מובן מדוע עפרון הציע לאברהם (בפסוק יא) 'השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה', לאחר שאברהם ביקש את המערה בלבד. ושו"ר מש"כ בזה בס' תוספות השלם עה"ת (אות ב). ע"ש.

         ואפשר לבאר בהקדם דברי התוס' (ר"ה יג ע"א ד"ה ולא) שאאע"ה קנה את א"י, ועד דעיילו עם ישראל לא"י יש לנכרי רק מה שזרע. עוד נקדים מה דאיתא בב"ר (פנ"ח סימן ו) עה"פ (לעיל פסוק ד) 'גר ותושב אנכי עמכם', אם תרצו, הריני גר, ואם לא, הריני תושב ואטלינה מן הדין, שכך אמר לי הקב"ה (לך יב ז) 'לזרעך אתן את הארץ'. ובס' פרשת דרכים (דרוש ט) כתב לבאר שמכיון שרצה אברהם לזכות בקרקע לאחוזת קבר, שפיר קאמר 'הריני תושב ואטלינה מן הדין', משום דמשעה שניתנה לו זכה בה. ע"ש. וקלסיה הרמ"ז מהרי"ט ז"ל בס' אהל יעקב (לעיל פסוק ד ד"ה ומהר"י). וע"ע בס' ותלמודו בידו (פרשת לך עמוד מג).

         ועפ"ז יבואר הטעם שאברהם ביקש המערה דוקא שלא זורעים בה [וכמ"ש בתוספות השלם עה"ת (אות י)] ושלו היא, ועפרון עשה בערמה לתת לו גם את השדה כדי שיצטרך לשלם לו עכ"פ מה שזרע ששלו הוא. ובזה יובן מה שאמר אאע"ה (להלן פסוק יג) 'נתתי כסף השדה קח ממני', ולא הזכיר המערה שלא היה לו לשלם עליה.

         והנה בס' בית מאיר על הש"ס (בליקוטים שבסוה"ס דף עד ע"ג) הקשה ע"ד הרב פרשת דרכים ז"ל, שמכיון שיש לנכרים זכות לזרוע, איך יגזלם זכות פירותיהן. והו"ד בהערות המגיה בס' פרשת דרכים הנד"מ (עמ' קז אות כא). ע"ש. ולהנ"ל יובן, שכן דוקא את המערה שאינה בת זריעה יכל לקחת בחוזקה, ואת זה ביקש אאע"ה.

וירא (כב יב), ולא חשכת את בנך את יחידך ממני.

ולכאורה קשה אמאי קאמר "את יחידך". בשלמא לעיל (פסוק ב) דקאמר "את בנך את יחידך" וגו', כבר ביארו רש"י שם כראוי, אולם הכא מאי איכא למימר.

וי"ל דאברהם היה עלול לטעות שמכיון שנגזרה שחיטה על יצחק, בטלה ממנו ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" וניתנה לישמעאל, ואע"פ שבסופו של דבר לא נשחט יצחק [ומצינו כיו"ב בס' יוחסין באותו שהמשיך לחיות ע"י נס, והיה חשוב כמת, והבאתי דבריו להלן בחי' כי תשא (לד כח). וע"ע בכיו"ב בקו' המעין (גליון רו עמ' כה-כו). וכ"ש למ"ד (עי' בפרקי דרבי אליעזר פרק לא, ובבית המדרש לילינק ח"א עמ' לח, ובשבלי הלקט ענין תפילת יח דף ט, ובלקוטי תורה להאר"י פר' חיי שרה עה"פ מה' יצא הדבר, ובס' הליקוטים להאר"י פר' חיי שרה עה"פ ויען לבן ובתואל וגו', ובמחזיק ברכה א"ח סי' ריט אות ב) שפרחה נשמתו של יצחק, ודמי למה שנסתפק הרב חיד"א ז"ל בברכ"י (אה"ע ר"ס יז) בענין איתתיה דרבי זירא שנשחט וחי. וע"ע בזה בשו"ת לב חיים ח"ג (סי' נג) ובס' מאור ישראל (מגילה ז ע"ב) ובס' משנת אברהם על ספר חסידים (ח"א דף קפו סע"ב) ובס' שיח השדה למהר"ח קנייבסקי נר"ו (ח"ב ליקוטים סימן ד) ובס' אמרי דוד למהר"ד מלינובסקי ז"ל (ח"א בסוה"ס עמ' יב) ובס' מאי חנוכה (מהדו"ת עמ' רד) ובס' אוצרות אחרית הימים ח"א (עמ' קכב) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ובמש"כ אאמו"ר נר"ו בס' משיח לאור ההלכה (סימן טו) ובס' כרם יעקב למהרי"ח סופר נר"ו (עמ' קסג ועמ' רלח) ובס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' תרפא) ובמש"כ בס"ד בחי' לפר' מקץ (מב יא). ויש להעיר ממה שבנ"י בכו על עסקי משפחותיהם (כדאיתא בשבת קל ע"א) למרות שפרחה נשמתן בהר סיני (כדאיתא בשבת פח ע"ב), ומ"מ לא הותרו בקרובותיהן. ובס' אביהם של ישראל (ח"ב עמ' מ) כ' בשם מהר"מ אליהו ז"ל שמכיון שפרחה נשמתן בהר סיני ע"מ לחזור, לא נטמאו. ע"ש. וכיו"ב כתב בקובץ כאיל תערוג (גליון רו עמוד ב). ועי' במה שהאריך בזה בשו"ת דברי בניהו (ח"ד חא"ח ס"ס י), ודבריו חזרו ונדפסו בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד קט). ואפשר דה"ה בנ"ד שלא נחשבים כאדם חדש. ולאידך גיסא יש להביא ראיה מהמבואר בס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' שב) שמה ששחטו רבה לרבי זירא הוא ע"ד עקידת יצחק, שאברהם בחינת חסדים רצה לשחוט את יצחק בחינת גבורות, אך שם היה די בעקידה בלבד, כי נשחט תמורתו איל, גם כדי שיהיה מפלת המן ובניו היה צריך להיות שחיטה ממש. ע"ש. ואי כשהחיהו הינו עדיין אותו אדם, א"כ מה הרויח בשחיטתו, ואינה דומיא דמפלת המן שלא הוסיף קום, אלא ודאי שרבי זירא שנשחט וחי, אינו אותו אדם כלפני שחיטתו], מ"מ לא חזרה אליו ההבטחה. לכן קאמר "את בנך את יחידך", שיצחק הוא עדיין בנו יחידו לענין ההבטחה.

וראיתי בס' גבורת יעקב (חיי שרה כג ב) עה"פ ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, שצריך להבין למה יצחק לא מוזכר שספד לאמו יחד עם אביו אברהם. ע"ש. וי"ל שאין אשה מתה אלא לבעלה כדאיתא בסנהדרין (כב ע"ב). ועוי"ל שלאחר העקידה כבר אינו מתייחס לאאע"ה. אלא שהדברים יסתרו מש"כ לעיל שגם לאחר העקידה, עדיין בנו יחידו של אברהם הוא.

וי"ל בהקדם מש"כ בס' גבורת יעקב (ר"פ תולדות) עה"פ ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, וז"ל: וצריך להבין מה משמיענו הפסוק שאברהם הוליד את יצחק. ואפשר שהפסוק בא לומר שיצחק לא היה רק בנו של אברהם במובן הגשמי אלא גם במובן הרוחני, דהיינו מידותיו ומסירות נפשו של אברהם שהושרשו ביצחק, וזה שהפסוק מדגיש "אברהם הוליד את יצחק". ע"כ. ולדברינו י"ל שלמרות שבמובן הגשמי כבר לא היה בנו לאחר העקידה, מ"מ במובן הרוחני עדיין רוב חכמתו ממנו, ועל זה אמרו חז"ל (בסנהדרין יט ע"ב) שכל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ולכן במובן זה עדיין יתקיים בו "כי ביצחק יקרא לך זרע". ועי' בתוס' השלם עה"ת (תולדות כה יט אות יא) שכ': הוליד את יצחק, כמו גידל, כמו (להלן נ כג) יולדו על ברכי יוסף. ע"ש. וע"ע שם (אות יב).

ובמה שכתבתי לעיל שיצחק נחשב כמת לאחר העקידה, יש להוסיף עוד ע"פ מ"ש בב"ר (פס"ה סימן יח), שבשעת העקידה ירדו דמעות המלאכים לתוך עיני יצחק, והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו. וסומא חשוב כמת כדאיתא בנדרים (סד ע"ב), ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי, וזמן ממילא קאתי [עי' בכיו"ב למהר"ע יוסף ז"ל בתשו' שהובאה בקו' בית אהרן וישראל (ניסן תשנ"ט עמ' נג) ולמר בריה נר"ו בס' הלכה ברורה ח"א (בשו"ת אוצרות יוסף שבסוה"ס סימן לה)].

וכן לדברי התוס' השלם עה"ת (ר"פ תולדות אות ז) ובמגיד מישרים (ר"פ תולדות ד"ה שנת) שיצחק היה בג"ע לרפאות החבורה שעשה בו אאע"ה. ע"ש. ועי' במש"כ בס"ד בחי' לפר' כי תשא בענין אי הנכנס חי לג"ע נחשב כמת.

ועתה מצאתי להדיא בזוהר הקדוש (פר' נח דף ס ע"א בתוספתא) כדברינו, וז"ל: דיצחק בשעתא דאתקרב ע"ג מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי, ובגין דא תשכח דלא יחד קוב"ה שמיה אלא על יצחק, בגין דאתחשב כמת, ועל דא רמז קרא ואמר [איוב טו טו] הן בקדושיו לא יאמין וגו'. ע"כ. ועי' בס' קהלת יעקב למהר"מ אביחצירא ז"ל (בהקדמה עמוד יא).
[נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפג)].

וירא (יח א), והוא ישב פתח האהל כחום היום.

ופרש"י, ישב כתיב. בקש לעמוד, א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל.

וראיתי בעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט גליון ג עמ' ג) שהביאו דברי רש"י וכ': והדבר צ"ע, וכי לדון אותו בא, הרי לבקר את החולה בא, כמבואר ברש"י בתחילת הפרשה. ע"כ. וע"ע במש"כ בזה בס' מלחמות יהודה עה"ת.

ויש להעיר שאם כוונתם להשוות מעשה דאברהם לדיינים, א"כ הי"ל להקשות "וכי אברהם ישב לדון".

ובפשטות י"ל שאף שאברהם לא ישב לדון, הקב"ה אמר לו שכשם שעכשיו עמד הקב"ה ואברהם ישב לגודל מעלתו, כמו כן הדיינים יגדל מעלתם שהקב"ה יעמוד והם ישבו.

ובשו"ת בנין שלמה (בחי' עה"ת מאבי הרב המחבר ז"ל שבראש הספר) כ' לבאר שהקב"ה בא לאברהם כדי שידון את סדום. ע"ש. ובעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט גליון ד עמ' ג) כתבו שכעין זה תירצתי אני הצעיר. ע"ש. ולא נכון הדבר.

וראיתי בס' שער שמעון (בפרשתינו אות ט) שכ' בזה וז"ל: ולכאורה מה ענין הדיינים למילה. ואפשר לפרש לפי מש"כ הרב קולו של יעקב [פר' בראשית אות יד] משם הזוה"ק דמאן דאתגזר אקרי בן להקב"ה. ונודע דהמשפט לאלהים הוא, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה, אלא דישראל בנים למקום, והבן משתמש בשרביטו של אביו. ולכן כאן שבא לבקר את אברהם שהיה חולה מחמת המילה, שכעת אקרי בן להקב"ה, אמר לו שאתה סימן לבניך כשהם יושבים בדין וכו', דכיון שאתם בנים יכולים לדון ולהשתמש בשרביטו של מלך ואין לכם שום חשש, דהבן מותר להשתמש בשרביטו של אביו, והם יהיו יושבים ואני אעמוד כאב המחבב את בניו ושמח בהם כשהם משתמשים בשרביטו. ע"כ.

והוסיף הרב עובדיה הלוי זאיד נר"ו עפ"ד המדרש (שמו"ר פ"ל סימן יב): 'אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב (תהלים קמז יט-כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי, ולמי, לבני ישראל'. וקרא קאמר 'ומשפטיו לישראל', שאין לו להיות שופט אם אינו מל.

ועוד י"ל עפמ"ש בבעל הטורים (ר"פ משפטים) שפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם יש בו ה' תיבות, שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו כאילו קיים חמשה חומשי תורה. והנה אברהם אבינו קיים כל התורה ואפי' עירובי תבשילין, ובגיל צ"ט המצוה היחידה שחסרה לו היתה המילה, ועכשיו שמל קיים כל התורה כולה, והקב"ה כיבדו בגלל זה שעמד הוא ואברהם יושב, וכמו כן הקב"ה מכבד הדיינים המקיימים כל התורה ביושבם לדון.

ועוי"ל עפמ"ש בעירובין (יט ע"א) שאברהם עומד בפתחו של גיהנם ולא נותן ליכנס לכל מי שיש לו ברית מילה, ובזה אברהם הינו דיין המזכה כל המולים מדינה של גיהנם. ומסתברא שהגיע למעלה זו לאחר שמל עצמו [ושו"ר מש"כ בזה מהרי"ל פישמן ז"ל בס' חדר הורתי (דף כט ע"ב סימן כח). ע"ש]. ואז הקב"ה עמד לכבודו כמו שעומד למעלת הדיינים. 

וראה עוד מה שביאר בזה מהרא"ז מרגליות (מח"ס מטה אפרים), והו"ד בקובץ שפתי ישנים (גליון ד דף א ע"א). 
[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפב)].

וירא (יח א), והוא ישב פתח האהל כחום היום.

ופרש"י, ישב כתיב. בקש לעמוד, א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל.

וכ' בס' שער שמעון (בפרשתינו אות ד) וז"ל: והוא יושב, מלא, נוטריקון ו'לעמוד ב'קש ו'אמר א'ליו ש'ב ו'לבניך י'היה ה'סימן [כצ"ל], כמ"ש רש"י ז"ל. ע"כ.

ודבריו צ"ע, שכן רש"י למד כן ממה שכתוב ישב בלא וא"ו, והרב שער שמעון רמז דבריו עם תיבת יושב מלא. ואפשר לומר הנוטריקון עם תיבת ישב חסר בזה הדרך: ו'לעמוד ב'קש א'מר ש'ב ו'לבניך י'היה ה'סימן. 
    [נדפס בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפב)].

לך (יד א), ויהי בימי אמרפל. ופרש"י, אמרפל, הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש.

וכ' בס' עלינו לשבח ח"א (עמ' קצ) בזה"ל: הגיעה אלינו שאלה מעניינת מאחד הפעילים המפורסמים בארץ ישראל, הנאבק במשך שנים רבות נגד המסיון הנועץ צפרניו ביהודים ומעבירם על הדת. במקרה מסוים ניהל העסקן מלחמה עזה במיוחד נגד מוסדות המסיון, וקציני המשטרה איימו עליו שהוא עלול להאסר בשל כך בבית הכלא. שאלתו היתה, מה עדיף? האם להמשיך במאבק, עד כדי מאסר, או לנצל את זמנו וכישוריו לחינוך, להחדרת יראת שמים ואהבת תורה בתלמידים. באיזו דרך כדאי לבחור? והשבנו לו, שלכאורה יש עדיפות לדרך השניה. המקור לכך הוא מה שמובא בכתב סופר בפרשתנו, וז"ל: יש לחקור, אברהם אבינו ע"ה מסר נפשו כששיבר צלמי נמרוד, ועמד נגדו, ולמה לא עשה כן בארץ כנען שהיתה מליאה גלולים ואין לך עץ רענן שלא היה תחתיו עבודה זרה, וכן הר גבוה וגבעה נישאה כדאיתא בע"ז (דף מה ע"א), ולא מצינו ששיבר אליליהם, אדרבה, השתחוה לבני חת ונכנע להם. אבל האמת, ממשיך הכתב סופר, שם באור כשדים לא שמעו לקולו כלל, ולא הועיל בכל תוכחותיו, ולא עשה נפש כמו שעשה בארץ, ולא היה שם מכיר ה' כי אם הוא. על כן השליך נפשו מנגד, להפרישם מע"ז כל מה שאפשר. ואם ימיתוהו, מה לו בכך. אך בארץ ישראל קרא בשם ה' ונתגדל שמו, וקיבלו ממנו רבבות, ועשה נפשות הרבה, על כן אין לו רשות להתגרות עם אותם שלא שמעו לו, כי אם ימיתוהו, מה יעשו כל אותם תלמידים הסמוכים על הוראתו ותורתו, ואין לומר יסמוך על הנס, ואין זה מדת חכמים וכו'. יעו"ש. ומכאן נלמד לעניינננו, דאין להתגרות באותו מוסד מסיונרי, אלא יניח להם, ויעסוק בעשיית נפשות לתורה ויראת שמים. עכ"ד ס' עלינו לשבח.

ולכאורה אי מהא לא איריא, דבנידונו מיירי ביהודים וכל ישראל ערבים זה לזה ולא תעמוד על דם רעך העומד ליטמע. ועי' בשערי אהרן שהביא בשם הרד"ק שתועלת סיפור מלחמת אברהם להצלת לוט היא, שיש לאדם לסכן בעצמו להציל את קרובו. וצ"ע.

       והשיבני מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב סימן 2548, באלול המרוצה תש"ע) וז"ל: אבל כשייאסר לא יוכל לעשות מאומה. ע"כ. ויש לחלק, שכן אמרו לו שעלול הוא להיאסר, ואינו ודאי. וגם שאני מהא דאאע"ה, שכן הכא אף אם יאסרוהו, בסופו של דבר יצא משם. וגם עצם מאסרו יגרום רעש גדול שיעזור שאנשים ישימו את הלב על ענין חשוב זה. 

[נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפא). נדפס כולו בעלון פני חמה (פר' לך תשע"ב)].