וישב (לז ח), ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו.

         וכתב הרא"ש ז"ל בפי' עה"ת (הנדפס גם בס' הדר זקנים ובס' משנת הרא"ש) וז"ל: וא"ת איש כמוהו כיוסף נבון וחכם, איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו שחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ועל דבריו, ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם. וי"ל דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלריא המאירה, ואמרינן (סנהדרין פט ע"א) הכובש נבואתו במיתה, פירוש המעלים ומכסה את הנבואה שהראו לו מן השמים, חייב מיתה בידי שמים. אמר, מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים, משאפול בידי שמים חלילה, נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו (שמואל ב כד יד). ע"כ.

         וכ' בס' משנת הרא"ש וז"ל: ולכאורה קשה, דמפסוק זה ראיה להיפך, שהרי דוד אמר מוטב שאפול ביד ה'. ע"כ.

         ואפשר לבאר דהנה הרא"ש ז"ל דקדק בדבריו שכ' גם בנפילה בידי אדם שההצלה היא ביד ה', ומהמשך הכתוב 'כי רבים רחמיו' ברור שאין הכוונה לעובר על דת, שכן האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו כדאיתא בב"ק (נ ע"א).

וישב (לז ב), ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.

כתב הרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (פר' ויחי, בהנד"מ דף לו ע"ב) וז"ל: וכבר כתבנו בקונטריסינו זה בכמה דוכתי טובא משם הקדמונים ז"ל (פרשת דרכים דרוש א) דיוסף ס"ל דדין האבות לא יצאו מכלל בני נח רק להחמיר אבל לא להקל, והשבטים ס"ל דיצאו מכלל בני נח אפילו להקל. ודבר זה למדוהו ממה שהיה מביא דבתם רעה אל אביהם, שהיה אומר עליהם אוכלין אבר מן החי (ב"ר פר' פד סימן ז). והענין, שהם היו עושין כעובדא דגמרא דחולין (לג ע"א), הרוצה שיבריא יחתוך כזית מבית השחיטה ומולחו יפה יפה וכו' ומניחו עד שתמות הבהמה ואוכלו. וכהאי גוונא היו עושין גם השבטים. ואמנם היתר זה לא נמצא רק לישראל דתלי להו רחמנא בשחיטה, אבל לבני נח אסור, דהכל תלוי במיתה. ויוסף סבירא ליה דדינם כבן נח, ולכך אומר שהיו אוכלין אבר מן החי, והשבטים ס"ל דדינם כישראל ולכך אכלוהו. נמצא דיוסף שיטתיה הוא דדין האבות כב"נ, ולפי שיטתו נתפש על מחשבת אשת פוטיפר, שאמרו רז"ל (סוטה לו ע"ב) ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט יא), חד אמר וכו' וחד אמר לעשות צרכיו עמה, א"כ יענש עליה, שקיי"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) בישראל אין הקב"ה מעניש על המחשבה של שאר עבירות חוץ ממחשבות עבודה זרה, אבל בב"נ תפוסים על המחשבה רעה וכו', וא"כ לפי שיטת יוסף דס"ל שדינם כב"נ, א"כ נתפש על מחשבת פיגול אשת פוטיפר. ע"ש. וע"ע בקו' המאור (ניסן תשע"ד עמ' מח).

וכתב אחי מהר"ר יוסף נר"ו בהערה שם וז"ל: לכאורה היינו דוקא באופן שנאנס ולא עשאה, אבל באופן שלא עשה מחמת שחזר ממחשבתו הרעה לא יענש. ע"כ. וי"ל דמכיון שמחמת דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו חזר בו כדאיתא בסוטה (לו ע"ב), א"כ הוי נאנס ולא עשאה. ואפשר לומר כמ"ש בס' חזון עובדיה על הגש"פ (עה"פ הים ראה וינוס) בשם המפרשים, דלאו דוקא דמות דיוקן אביו ראה, אלא "שראה והתבונן במעלת יעקב אביו, שבן פ"ד שנה לא ראה קרי, כמ"ש כחי וראשית אוני (יבמות עו ע"ב)". ע"כ. וא"כ לא חשיב אונס, אלא שחזר בו. וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (להלן לט יא).

ויש להקשות עוד ע"ד הרמ"ז ז"ל, שהרי מחשבת גילוי עריות היא גופא עבירה, דכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם [כמ"ש בפי' הראב"ן הירחי למס' כלה (עמ' יד-טז). וע"ע בזה למהר"י אירגאס ז"ל בשו"ת דברי יוסף (סימן ס), ולהרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נד ע"א ד"ה לא תנאף, ודרוש כז לשבת תשובה דף קכה ע"ד ד"ה עריות), ולמהר"ח ביז'ה ז"ל בס' חיים עד העולם (דרוש ח לשבת הלבשה, בהנד"מ עמ' רצא והלאה), ולמהר"ע יוסף ז"ל בס' מאור ישראל ח"ב (יומא כט ע"א), ובקובץ תשובות למהרי"ש אלישיב ז"ל (ח"ב סימן כח בדברי הרב השואל ז"ל אות א). ואחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו (מח"ס פריו יתן) כתב לי בזה וז"ל: כעת ראיתי במדרש משנת רבי אליעזר פרשה ט' שכתוב להדיא שלא מצטרף למעשה ע"ש. וגם שדי חמד (כללים מע' המ' כלל כ) כתב שדעת מהרלנ"ח והחיד"א שגם בעריות לא מצטרפת. ע"ש באורך. עכ"ד נר"ו [ועיינתי בס' שדי חמד שם, וראיתי שהביא כן בשם הרב חיד"א בכמה דוכתי, ולא זכר מדברי הרב חיד"א בס' כסא דוד הנ"ל שכ' איפכא]. וכן מוכח מדברי הרמ"ע מפאנו בס' גלגולי נשמות (סימן סד) שכתב גבי ג"ע שאין מחשבה רעה מצרפה למעשה. ושוב אמר לי אחי ידידי כמוהר"ר יוסף נר"ו שבילקוט ביאורים שבש"ס הוצאת מתיבתא (ע"ז כ ע"ב) ציינו להרבה אחרונים שחלקו על הרב שדי חמד, ושבס' סעדו לבכם למהר"א הכהן משאלוניקי (סוף חולין) גם הוא כתב בזה, והביא עוד מדברי המפרשים. ואמ"א. גם הראה לי שבס' כללי המצוות למהר"י גיקטילייא (אות הרהור, עמוד נט) כתב שדוקא מחשבת ע"ז נתפס עליה כמעשה, משא"כ מחשבת עריות], ולא מדין מחשבת עבירה נגעו בה. גם עי' בעלון היא שיחתי (מטו"מ תשס"ו) שכ' בשם ספר שדה יצחק, שלצדיקים מענישים גם על מחשבה רעה. וכ"כ מהר"ח ביז'ה ז"ל בס' חיים עד העולם הנ"ל (בהנד"מ דף רצד ע"ב ודף רצו ע"ב ודף רצז ע"א ד"ה הדרן). ע"ש.

וכתב לי ע"ז אחי מהר"ר יוסף נר"ו (במכתבו מיום ג שבט תש"ע) שיש ליישב דברי הרמ"ז ז"ל שגם הוא מודה "שהקב"ה מעניש על מחשבת עריות שהיא גופא עבירה, אמנם כוונתם שאע"פ שהיא עבירה אינה עריות גופא, והעונש עליה אינו כעונש שיש על הדבר שהיה במחשבתו לעבור" [ובזה ביאר גם מש"כ בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (ליקוטים עמ' שלח ד"ה וקשה) שהמהרהר באשה אין מחשבתו מצטרפת למעשה. ע"ש]. ע"כ. ולכן בנידון הרמ"ז ז"ל אף אם עבר יוסף על איסור מחשבת עריות, עדיין אפשר להחשיב גבי יעקב שהיתה מיטתו שלימה כל זמן שבניו לא עברו עבירות חמורות. ויש להעיר שהדבר תלוי אם מחשבה דהוי כמעשה היינו כמעשה ממש או פחות ממנו, ועי' בזה במ"ש בס"ד בחי' קדושין לט ע"ב אות ג.

והנה הרמ"ז ז"ל שם (בהנד"מ עמ' לח) כתב שליוסף דס"ל שדינם כדין בני נח לכן הסכים לקבור את יעקב בא"י למרות דברי הזוהר (פר' ויחי דף רכה סע"ב) שיש בזה משום (ירמיה ב ז) ותבואו ותטמאו את ארצי, מכיון שא"י לא התקדשה ע"י מה שהחזיק בה אברהם אבינו, שכן אין בן נח קונה בחזקה. ע"ש. וצ"ע, שהרי ליוסף ס"ל דיש להם לקיים גם חומרות ישראל, וא"כ היה לו להחמיר ולא להסכים לקבורת אביו בא"י. והשיב לי בזה אחי כמוהר"ר יוסף נר"ו (במכתבו מיום ז כסלו תש"ע) בזה"ל: אפשר שלדיני ממונות לא שייך להחמיר דקיי"ל קולא לנתבע, וממילא ודאי לא קנו ולא נתקדשה הארץ בודאי. ע"כ. ודפח"ח.

וכן יש להקשות עוד עמ"ש הרמ"ז ז"ל שם דס"ל ליעקב שיצאו מכלל בני נח, ולכן ביקש מיוסף שישבע לו, שכן דין שבועה נוהג בישראל ולא בבן נח, ורצה להכריח את יוסף שיסבור שדין ישראל גמור יש להם, ויוסף הסכים בזה לדעת אביו, וחזר בו מסברתו, ולכן נשבע. ע"ש. והדברים צ"ע, שכן גם ליוסף שיש עליהם להחמיר גם כדיני ישראל, א"כ בודאי שיזהר בקיום השבועה, ואין בזה ראיה שחזר מסברתו.

ובעיקר הענין אי בני נח מצווים על השבועה, עי' במשנה למלך (פ"י מהל' מלכים ה"ז, בהנד"מ עמ' רפד ד"ה שוב) ובס' המפתח (שם). ואאמו"ר נר"ו בתשובה אלי כת"י (מיום ז חשון תשס"ד) כתב שבהשקפה ראשונה נראה לו להחמיר בזה, ושבאנציקלופדיה תלמודית (עמוד שנז) כתבו שאולי נכלל איסורה בברכת השם. ע"ש. ולפי"ז אין ראיה ממה שהשביעו יעקב לענין אי דינם כב"נ או כישראל.

והנה על דברי יוסף לאחיו (ויחי נ כ) "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה", כתב הרב אור החיים ז"ל: והרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס [סם ה]מות והשקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים. ע"כ. ומכאן ראיה דס"ל ליוסף שדינם כישראלים גמורים ואפילו להקל, דאילו לבני נח מחשבתם הרעה מצטרפת למעשה וכנ"ל. וא"כ לא ס"ל להרב אור החיים ז"ל כדברי הרב פרשת דרכים ז"ל דיוסף ס"ל דהיה להם להחמיר כדיני ב"נ. אלא אם נאמר כדברי הרמ"ז ז"ל הנ"ל, שיוסף חזר בו מסברתו לפני פטירת אביו. וע"ע באור החיים (וישב לז כ) דמוכח מדבריו שהשבטים ס"ל שיש להם דין ב"נ. וע"ע באור החיים (וישב לח כד, לט ט) ובמש"כ אאמו"ר בס' על האור החיים הקדוש (ס"פ מקץ). 
       [נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפו) ובקו' פני חמה (פר' וישב תשע"ב)].

וישב (לז ב), והוא נער.

פרש"י, והוא נער, שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה.

וכ' הרב אילת השחר ז"ל, לא מבואר איזה יופי נוסף ע"י משמוש בעינים (ורש"י לא כתב שצבעם). ע"כ. ועי' במש"כ בס"ד בחי' שבת (קח ע"ב) בהיזק המשמוש בעינים.

וי"ל שהוא כמו שאמרו לי יוצאי פרס שכן המנהג שם שהזכרים מתקנים את עפעפיהם. ובדרך צחות י"ל, שהיה לו עדשות מגע. 

[נדפס ברובו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפו) ובקו' פני חמה (וישב תשע"ב)].

וישלח (לג יח), ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען.

         והקשה בקו' מריח ניחוח (גליון עג דף כ ע"ב), 'אשר בארץ כנען' למה לי. עש"ב.

         וי"ל עוד שמכיון ש'שלם' היינו שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו, כמ"ש רש"י, היה צריך לומר שעדיין נשאר בענוותו, שכן 'כנען' לשון הכנעה, וכמ"ש הרב חת"ס ז"ל בס' תורת משה (פר' ויחי עמ' רכו ד"ה והעלה), והו"ד בס' אוצרות חתם סופר (ר"פ מקץ), שביאר ארץ כנען מלשון הכנעה וענוה. וכ"כ בס' נתיבות שלום למהרש"נ ברזובסקי ז"ל (פר' במדבר מאמר 'במספר שמות' ד"ה ובזה) בשם הרב חיד"א ז"ל בנצוצי אורות. ע"ש. וכ"כ מהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן (פר' שלח). ועי' במש"כ בס"ד בחי' פר' שלח (יג יח).             [נדפס בקובץ מריח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב)].

וישלח (לג ח), ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי, ויאמר למצא חן בעיני אדני.

לכאורה מה שאל עשו, והרי כבר הסבירו לו שלוחי יעקב אבינו את מטרת המנחה. וראה עוד במה שהקשה בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז.

ויש לבאר בהקדם מ"ש בספר עוד יוסף חי (פר' תולדות עה"כ ואחרי כן יצא אחיו בדיבור הב') לשאול על תגבורת יעקב אבינו על עשו, ועל שליטתו בעוה"ז, אחר שחלקו המזלות שלהם את העולמות בעת היותם בבטן, ועשו לקח עוה"ז, דנמצא אין ליעקב שליטה בעוה"ז, ואיך הוא שולט ונהנה מטוב עוה"ז. ע"ש מה שתירץ. וע"ע להרמ"ז מהר"י צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד למר אביו הרמ"ז מהר"ד ז"ל (בהנד"מ עמ' קמ), ולהרמ"ז מהר"ר אוחנה ז"ל בס' פרשת רא"ה (פר' וישלח ד"ה ויצו), ובספר הזכרון אעלה בתמר (ריש עמ' ריח), ובס' שבות יהודה הנ"ל (תולדות פכ"ז פכ"ח ופל"ד, ויצא פכ"ח פ"כ, ס"פ משפטים, תרומה פכ"ה פ"ב), ובס' קול תודה על אסתר (ט י ד"ה ועוד אפשר), ובס' שער שמעון (מע' הי' אות ז), ובקובץ זרע יעקב (עמ' רצט), ובקובץ כתר מלוכה (גליון יא עמ' ו) מ"ש בזה.

ואפשר לבאר דזו היא שאלת עשו ליעקב, מי לך, דהיינו מדוע הוא שלך, כל המחנה הזה אשר פגשתי, והרי הכל שייך לי לפי חילוק העולמות בבטן אמנו. ועל זה ענה יעקב, שאם עשו וצאצאיו לדורותיו היו מתנהגים בטוב עם ישראל, באמת לא היו צריכים עם ישראל לטוב העוה"ז, אבל עכשיו שעשו וזרעו מצירים לעם ישראל, זקוקים עם ישראל להתעשר כדי להשיב פני הרעה בכוחם הבא להם על ידי עשירותם, וכן בשוחד כספי ממש, "למצא חן בעיני אדני".

ועוד י"ל בהקדם מה דאיתא בתיקוני זוהר (תיקון ו) שבני אדם המבקשים הב לנא מזונות וכו' מהקב"ה ביום הכיפורים, דואגים רק לעצמם ולא דואגים לאקמא שכינתא מעפרא, והם ככלבים הנובחים הב. עכת"ד. וה"ה אם הדבר שהוא מבקש לא יהיה לטובתו הרוחנית, ולכן לא נענית בקשתו, והוא מפציר ורוצה שיתקיים הדבר, שכן בזה נראית כוונתו שהיא גשמית גרידא. אי נמי אם נתנו לו כבר מן השמים כדי פרנסתו, והוא מבקש שוב הב, להרבות בממון להתענג בו. וראיתי בקונטרס באר הפרשה שביאר דאם מבקש למען שמו יתברך שיהיה בריא וחזק לעבודתו לא דמי לכלב, שכן אז בבקשה היא למטרה רוחנית ולא גשמית. ע"ש.

ועפ"ז י"ל שעשו שאל ליעקב 'מי לך (עם האותיות בגימטריא כלב) כל המחנה הזה אשר (במ"ק עם האותיות בגימטריא לנא במ"ק, גם 'מי לך' עם הכולל במ"ק בגימטריא לנא במ"ק, גם 'לך כל' במ"ק בגימטריא לנא עם הכולל) פגשתי', מדוע יש לך עושר גדול ככלב הזה הרוצה עוד ועוד ללא מטרה רוחנית. והשיב לו יעקב 'למצא חן (בגימטריא למען ה' עם התיבות והכולל) בעיני אדוני', שרוצה הוא בעושר כדי שילמד דעת את העם, ואם הוא עני אפשר להמליץ עליו את דברי הכתוב (קהלת ט טז) וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (ועי' בקהלת רבה שם), וכן כדי ללמוד צריך ממון כדתנן (אבות פ"א מ"ו) וקנה לך חבר, והיינו בממון כמו שביארו ברע"ב ובתפארת ישראל שם. ואמרו בתענית (ז ע"א) ובמכות (דף י ע"ב) ויותר למדתי מחברי. ועי' בתוספות יום טוב (אבות שם). וכן כדי שתשרה שכינה עליו ויוכל להנבא, שכן אין השכינה שורה אלא על חכם ועשיר וכו' כדאיתא בשבת (צב ע"א) ובנדרים (לח ע"א), ולכן את הסולם ראה בחלום ולא בנבואה כמו שביאר בס' שמע שלמה (פרשת ויצא), והו"ד בס' שבות יהודה הנ"ל (מהדורה שניה פרשת ויצא עמוד מד בהערה). ו'חן' ראשי תיבות ח'כמה נ'בואה, שעל ידי העושר יוכל ללמוד וללמד כראוי ויגיע לדרגת הנבואה.

והנה במש"כ לעיל בענין מה שחילקו בעולמות יעקב ועשו, ראה למוהריב"ו בשו"ת ויאמר יצחק (י"ד סימן צט, ובהנד"מ סימן נה) שנשאל בענין התלמוד תורה שבגיברלטר, אם מותר להם לקבל כסף מהממשלה, וכתב שיש לאסור כי אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן (כדאיתא בשבת קיט ע"ב), ואינו בדין שיהיה לגויים חלק בזה, כי ידוע הוא מה שאמרו חז"ל שיעקב ועשו חלקו העולמות, ועשו זכה בעולם הזה, וא"כ מה שאנו נהנים מהעולם הזה הוה ליה גזל, אלא על פי מאמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, נמצא שאילולי ישראל העוסקים בתורה היה העולם מתמוטט והולך, וא"כ מה שנהנים ישראל מהעולם הזה הוה ליה כמציל מזוטו של ים, אחר שהם מקיימים את העולם, ועיקר קיום העולם הוא בהבל פיהם של תשב"ר, כמו שכתוב בגמ' אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא, וא"כ אם יתנו גם הם חלקם בהוצאה זאת, הרי יש להם חלק בקיום העולם, ומה שאנו נהנים מחלקם בעולם הזה הוה ליה גזל. עש"ב. ויש לבאר על פי זה מה שקבעו ברית ותורה בברכת המזון שלכאורה מה השייכות של דברים אלו לברכת המזון. ולדברי מוהריב"ו ניחא, שלולא הברית והתורה, מאכלנו גזול הוא, ולכן יש להזכירם בברכת המזון.

ולכאורה יש להקשות מדברי מור"ם בהגה (ח"מ סימן רנט ס"ז) שאע"פ שהמציל מזוטו של ים וכיו"ב הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח, מ"מ טוב וישר להחזיר. וי"ל דשאני גוי שאין בזה ענין להחזיר לו. אולם עדיין יקשה ממש"כ בש"ע (ח"מ סימן רסו ס"א) שבמקום שיש חילול השם אבידת הגוי אסורה וחייב להחזירה. והסמ"ע (שם אות ג) הביא דברי מר"ן בבית יוסף דהיינו שמצאו במקום שרוב ישראל והגוי לא יסבור שנפל ממנו האבידה, אלא שישראל המצויים שם גנבוהו ממנו. והעיר בביאור מהרא"ח (שם אות א) שהרב באר הגולה (אות ד) גריס 'מצאוהו'. וא"כ ה"ה גבי זוטו של ים שעומד וצווח על היהודי שיחזיר לו, מסתברא שחייב להחזירו מפני חילול השם. וא"כ צ"ע דברי מוהריב"ו.

ולכן י"ל כדברי המלבי"ם (שמות טז ז) שהוא מכבוד ה' שיזמין טרף לכל בריותיו, כמ"ש מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ר"ל שמצד שנתן חיים מוטל עליו החיוב לתת מזונות, שאל"כ נתן את החיים לרעה ואין זה מכבודו. ע"ש. ופרנסתנו היא בשביל כבודו ולה' הארץ ומלואה, ואין בזה משום גזל.

ועל פי זה יבואר הטעם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (כדאיתא בביצה טז ע"א), כי על הקב"ה לקבוע כמה מגיע לכל אדם כדי שיתעלה כבודו יתברך.

ובזה גם יבואר הטעם שרבי מכבד עשירים (כדאיתא בעירובין פו ע"א), כי אם הקב"ה קצב לו עושר, זה בגלל שעושר זה מגדיל כבודו יתברך, וא"כ יש לכבד את העשיר שהקב"ה בחר בו להגדיל כבודו יתברך, ואם הוא מכבד בעושרו את ה', הקב"ה מכבדו, כמאמר ה' 'כי מכבדי אכבד' (שמואל א ב ל), ועלינו להדבק במדותיו ולכבד את מי שה' מכבדו.

והנה גם לפי מה שנראה שיש להחזיר לנכרי בזוטו של ים, שאני היכא שהוציא הוצאות כדי להציל את החפץ, שכן אז ברור שאין חילול השם אם גובה ממנו את ההוצאות, וגם לגבי הישר והטוב מסתברא מילתא שאם גובה ההוצאות הרי זה הישר והטוב. ולפי זה יבואר מה שאמרו בביצה (שם) שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה. ולכאורה קשה מאי שנא הני מצוות דוקא שנאמר בהם חוץ, ולא אמרו כן על כל הוצאה לצורך מצוה. ויש לומר שמכיון שנאמר ברית גבי שבת וכן גבי תורה (ובמיוחד גבי לימוד תינוקות של בית רבן כמ"ש מוהריב"ו שם), לכן הוצאות אלו ברור שאפשר לקחתם מממונו של עשו בעולם הזה ואין בזה משום חילול השם.

ואפשר ליישב דברי מוהריב"ו שמכיון שהקב"ה הציע לעשו את התורה ולא רצה לקבלה (כמ"ש רש"י וזאת הברכה לג ב), א"כ איבד את העולם הזה אבידה מדעת, ובכהאי גוונא ליכא חילול השם אם המציל מזוטו של ים אינו מחזיר. ובזה מבואר הטעם שכשהציע הקב"ה את התורה לכל האומות, פתח בעשו תחילה (וכמ"ש רש"י שם), כי היה צורך מיוחד בזה בגלל חלוקת העולמות.

ועוד תירץ ידידי הדו"מ מהר"ר רחמים שעיו נר"ו, שמכיון שהגויים שכחו כבר מענין חלוקת העולמות, א"כ אין בזה חילול השם.

[נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפה), ובקו' פני חמה (פר' וישלח תשע"ב), וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד ז)].

וישלח (לב כה), ויאבק איש עמו.

             וכתב הרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (ד"ה בגמרא): בגמרא חולין פרק גיד הנשה (צא ע"א) איתא פלוגתא, חד אמר כגוי נדמה לו, וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו. נראה דכוונתו דהיה ליעקב ב' חטאים, א' של ב' אחיות, שבחו"ל לא קיים התורה, ובאמת כל מקום מושבו השכינה עמו והיה כארץ ישראל, ושנית שלא קיים כ"ב שנה מצות כיבוד אב ואם וכו', והיינו פלוגתייהו מ"ד כגוי נדמה היינו שהיה לו עליו חטא ב' אחיות שהחזיק עצמו בחו"ל לבן נח, ומ"ד כת"ח היינו שהיה לו אחיזה בחטא שלא קיים כיבוד אבותיו, היינו שהחזיק עצמו כת"ח שגדול ת"ת יותר מכאו"א (מגילה טז סע"ב). ע"כ. ועי' בהערה שם.

         וי"ל עוד איפכא דמ"ד כנכרי נדמה לו היינו משום ביטול מצות כיבוד אב ואם, שנכרי אינו מצווה עליה כדאיתא בנזיר (סא ע"א) ובסנהדרין (נו ע"ב). וע"ע בזה בס"ד בגליון ספר פריו יתן (דף תרמד ע"ב). ומ"ד כתלמיד חכם נראה לו, היינו בהקדם דברי המהר"ל מפראג בגור אריה (ויגש מו י) על הקושיא שאיך יעקב נשא ב' אחיות, שעשה זאת ע"פ רוה"ק. עש"ב. וביאר המו"ל (בהוצאת מכון ירושלם) דהיינו שעשה כן לפי רוחב דעתו. ונראה הביאור בזה, שמכיון שקיום המצוות אצל האבות לא היה בדרך חיוב, לכן כשראו שהדבר חשוב ביותר, עשוהו למרות היותו כנגד חוקי התורה. ושו"ר שכן מוכח מדברי דעת זקנים לבעלי התוס' (וישב לז לה). ע"ש. והו"ד בתוס' השלם עה"ת (שם אות א). וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (מקץ מא מה) ובמש"כ בס"ד בחי' לירושלמי (שבת פ"א ה"ב). וא"כ רק ת"ח יכל לבטל מה שכתוב בתורה, שכן עליו לשקול את טעמי המצוה ותועלתה מחד ואת התועלת מביטולה באותו מקרה מחד. ולכן כת"ח נראה לו.

וישלח (לב כה), ויותר יעקב לבדו.

             הרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת: אחז"ל (חולין צא סע"א), על פך קטן, שצדיקים אינם פושטין ידיהם בגזל. ע"כ. כי יעקב איש א'מ'ת', ואם תצרף לאמת מספר פ'ך', יהיה 'ישראל', וזה רצה יעקב לתקן בבדידות באותו מקום, ובא שרו של עשו ובלבלו, ותקע כ'ף' היינו פ'ך', ומכל מקום נצח יעקב, ולא שלחו כי אם ברכו וקרא שמו ישראל. עכ"ד ז"ל.

         והנה 'ישראל' הוא השם המורה על התגברות והצלחה על השונאים [כמ"ש הרב חתם סופר ז"ל שם להלן (פסוק כט ד"ה ויאמר לא יעקב)], וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים [וכמ"ש הרמב"ן (לעיל פסוק ד) והרב חתם סופר ז"ל שם (לעיל פסוק ו ד"ה ואשלחה להגיד לאדוני)], ונרמז בזה גם ענין נס חנוכה [וכמ"ש הרב חתם סופר ז"ל שם (להלן פסוק ל ד"ה ויאמר למה זה). וכ"כ בס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ימי אורה אות מא ד"ה ובזה, ואות סט, ואות ע ד"ה ועוד) בשם האר"י ז"ל בשער הכוונות. וע"ע בקובץ מריח ניחוח (גליון עא דף יב ע"ב)], ונס חנוכה נעשה ע"י פ'ך' קטן טהור, דהיינו כשהתאמצו לטהר את העם והמקדש, וזה מה שגרם להם לעבור ממדרגת 'יעקב' שהיו מושפלים [וכמ"ש הרב חתם סופר ז"ל שם להלן (ר"פ ויחי ד"ה ויחי הג') בהגדרת שם יעקב], תחת עול היוונים למדריגת 'ישראל' להתגבר על שונאיהם.

        [נדפס ברובו בקו' מריח ניחוח (גליון עג דף יט ע"א)].

וישלח (לג ב), ואת לאה וילדיה אחרונים. ופרש"י כתב אחרון אחרון חביב.

             וכ' אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה וז"ל: ותמוה הלא מדובר בפיקוח נפש, ובפיקוח נפש מה שייך חביבות. ולהלכה גם כן איננו נכון, שהלא בהוריות (פ"ג מ"ז) האיש קודם לאשה להחיות, ואחרי כן (במשנה ח) מובא סדר הקדימות, אם כן היה צריך לשים את הילדים יותר מאוחר מהנשים ומדוע שם את רחל אחרי הילדים של לאה, הרי האיש קודם לאשה. ע"כ.

             וי"ל בהקדם הקושיא מדוע האיש קודם לאשה, והרי יכול להיות שבמשך הדורות תהיה הרבה יותר תועלת מאשה זו ומצאצאיה. וצריך לומר שהטעם הוא מכיון שאין אתנו יודע דבר זה, לכן אין לנו אלא מה שעינינו רואות. אולם יעקב אבינו ע"ה היתה לו רוה"ק, וידע התועלת המרובה מלאה וילדיה ורחל וילדיה, ושהיא יתירה על תועלת השפחות וילדיהן, ולכן העדיפם. ובדומה לזה כ' אאמו"ר נר"ו שם (לעיל לב כג) ע"ד דינה שהטענה על יעקב אבינו היתה שמכיון שראה ברוה"ק וידע שלא תתקלקל דינה, לא שייך בו דיהא דלא ישיא בתו לעם הארץ. וה"ה הכא שהדין ישתנה.

         ואפשר להוסיף בזה מש"כ המהר"ל מפראג ז"ל בגור אריה (ויגש מו י) על הקושיא שאיך יעקב נשא ב' אחיות, שעשה זאת ע"פ רוה"ק. עש"ב. וביאר המו"ל (בהוצאת מכון ירושלם) דהיינו שעשה כן לפי רוחב דעתו. ונראה הביאור בזה, שמכיון שקיום המצוות אצל האבות לא היה בדרך חיוב, לכן כשראו שהדבר חשוב ביותר, עשוהו למרות היותו כנגד חוקי התורה. ושו"ר שכן מוכח מדברי דעת זקנים לבעלי התוס' (וישב לז לה). ע"ש. והו"ד בתוס' השלם עה"ת (שם אות א). וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (מקץ מא מה). 

        [נדפס ברובו בעלון פני חמה (וישלח תשע"ב)].