נח (ח ט), ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וגו' וישלח ידו ויקחה וגו'.

         וכתב באור החיים: להיותה עייפה כי לא מצאה מנוח וגו', ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר, ותפול במים, ושלח ידו חוץ לתיבה והביאה אל התיבה. ע"כ. ובזה מיושב אמאי לעיל גבי העורב וכן להלן בשליחת היונה בפעם הב' לא כתיב 'וישלח ידו'. וע"ע באור החיים לעיל (פסוק ז) מש"כ בזה. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' מנחות (לז ע"ב).

         ואפשר עוד לבאר בטעם הדבר, שנח חשש ששאר העופות אשר בתיבה ירצו לצאת, ולכן פתח את החלון רק כדי הוצאת היד להחזיר את היונה לתיבה. ולא חשש כן נח בשולחו קודם את העורב, שכן העורב היה יוצא וחוזר מיד (כמ"ש לעיל פסוק ז וברש"י שם), ומזה למדו העופות שעדיין המים על פני כל הארץ, ולכן לא יצאו מהתיבה. משא"כ כששלח את היונה, לא חזרה מיד אלא עד שגמרה לחפש ולא מצאה מנוח לכף רגלה, ומכיון שאיחרה בשליחותה יכלו העופות לחשוב שאכן יבשו המים וירצו לברוח, ולכן לא פתח אז את החלון כולו כי אם כדי הוצאת היד. ובפעם השניה ששלח את היונה לא הוצרך נח להוציא את ידו, שכן העופות ראו בפעם הקודמת שלמרות שהיית היונה מחוץ לתיבה עדיין לא יבשו המים, וא"כ עתה ימתינו לראות את התוצאה לפני שיצאו, ולכן השאיר את החלון פתוח ללא חשש.