וישלח (לב ד), וישלח יעקב מלאכים. וביאר רש"י, ששלח יעקב לעשו מלאכים ממש.

ולכאורה מה הצורך בשליחת מלאכים, וכי שליחים בשר ודם אינם יכולים ליתן לעשו את המנחה.

וי"ל בהקדם מש"כ אאמו"ר נר"ו בס' ואביטה אורחותיך (עמוד רלח אופן ו) שהפר לא רצה ללכת לעבודה זרה כי אם על פי ציווי אליהו הנביא, שכן היה צריך לימסר לקרבן לעבודה זרה, ודבר כזה אף אם הוא לשם שמים יש לו לעשות רק אם אליהו הנביא בעצמו ימסור אותו לעבודה זרה. ע"ש. וכ"כ עוד בס' ברית ותורה (אופן ו). וכיו"ב י"ל בנידון דידן שהבהמות לא רצו לצאת מרשותו של צדיק לרשותו של רשע, ורק על ידי שהמלאכים מסרום בידי עשו הסכימו לדבר. והסכים אאמו"ר נר"ו לביאור זה.

ואפשר להוסיף בדרך צחות שבאמת מצינו שהבהמות ירדו מדרגתם לאחר שעברו לידי עשו, שכן החמור [שהובא בקרא (להלן פסוק ו) ויהי לי שור וחמור] היה חמורו של משיח [כמ"ש בס' פרשת רא"ה להרמ"ז ז"ל (עה"פ עם לבן גרתי, דף כז ע"א)], ונמסר לעשו [כמאמר הכתוב (להלן פסוק טז) ועירים עשרים], והלך מדחי אל דחי שנהיה אביו של רשע וסייע בעבירת בנו שכם, ולבסוף אף הוליד ממזרים [כמ"ש רש"י (להלן לו כד)].

ועוד י"ל בדרך צחות בהקדם מש"כ בס' מאוצרינו הישן (להלן פסוק יט) שהרב בית הלוי בהיותו ברכבת אסף עשרה למנין להתפלל מנחה, וברחו לו שנים, וכשחזרו לאחר התפילה שאל מדוע יעקב לא שלח כלבים עם המנחה כדי לשמור על הצאן, וענה שהכלבים בורחים כשרואים מנחה. ועפ"ז יש לבאר שהוצרך לשלוח מלאכים לשמור על הצאן, שכן רועה בשר ודם לא יוכל לשמור על הצאן ללא כלבים.

 תולדות (כז לה), בא אחיך במרמה ויקח ברכתך.

לכאורה משמע מזה שיצחק הסכים שהברכה נלקחה במרמה, וא"כ מקח טעות הוא, ואין הברכה שייכת ליעקב. ובזה מיושב מה שלכאורה קשה אמאי אמר יצחק לעשו 'בא אחיך במרמה ויקח ברכתך', והרי יש בזה משום לשון הרע. וביאר באילת השחר שהיה בזה משום צורך, ולבני נח שרי במקום צורך. ע"ש. ואולי כוונתו שהצורך היה שעשו לא יפציר בו לברכו, ולכן היה צריך לבאר שאחיו לקח כבר הברכות. אלא שעדיין קשה מה צורך היה לו לומר שבא 'במרמה', ובזה מלבה את שנאת עשו ליעקב. וכן קשה על מש"כ ליישב בזה בס' דרך שיחה שאין בזה משום רכילות כי הוה מילתא דעבידא לאיגלויי. ולכאורה עדיין קשה מדוע נצרך לומר 'במרמה'. וי"ל שרצה לנחמו שמכיון שהדבר היה במרמה הרי זה מקח טעות, והברכות עדיין שייכות לעשו.

 איברא דקשה מדוע לאחר מכן אמר גם ברוך יהיה, והרי הברכה בטילה כיון שהיתה במרמה.

ובחתם סופר עה"ת תירץ שאינו מקח טעות כי אין אונאה לקרקעות, והוא דלא כדברי מור"ם בהגה (ח"מ סימן רכז סעיף כט) שי"א שביותר מפלגא הוי אונאה גם בקרקעות. ובש"ך (שם אות יז) פסק שאין אונאה לקרקעות כלל, ובשם מהרשד"ם כתב דהוי ספיקא דדינא. ע"ש. ודברי מהרשד"ם יבואר שמכיון שלקח כבר יעקב את הברכה ותפסה, אין מוציאין מידו, כי הוי ספיקא דדינא.

ועוד יש לבאר שיצחק חשב שעשו היה צדיק, או שעכ"פ קיים בשלימות מצוה אחת, והיא כיבוד אב ואם, ולכן רצה לברכו, והתכוין לבטל את הברכה שנתן ליעקב ולהעבירה לעשו. אולם כשראה שאין הדבר כן, ואין עשו מקיים המצווה כראוי, הבין שמאת ה' היתה זאת שיעקב הראוי לברכה, הוא יבורך.

ויבוארו הדברים בהקדם דברי מהר"מ אלמשעאלי בס' לבוש מרדכי שביאר דברי עשו שאמר ויעקבני 'זה' פעמיים, שכן 'זה' בדרך כלל מורה באצבע, והכא לא שייך לומר כן, שכן יעקב כבר יצא אז. והסביר שהכוונה היא לעקב. ע"ש. ובאתר הלכה יומית כ' בשם מהר"ע יוסף ז"ל (מח"ס חזון עובדיה ועוד) שהכוונה היא לקדירה שעמדה לפני יצחק, שבה בישל את נזיד העדשים, ובאותה קדירה בישלה רבקה את המטעמים. וראה עוד בחתם סופר על התורה מה שביאר בזה.

ועוד אפשר לבאר ע"פ מש"כ בס' פרדס רימונים מכתב יד (הנדפס בס' תורת מראכש) שעשו אמר 'הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים' שכן בשמו רמוזים ב' הדברים, יעקב ר"ת י'עקב ק'נה ב'כורת ע'שו וכן ר"ת י'עקב ק'יבל ב'רכות ע'שו. עכ"ל. וא"כ עשו טען על אביו שקרא את שמו יעקב [ראה ברש"י לעיל (כה כו) שי"א שיצחק קרא לו בשם זה], שכן בגלל זה 'ויעקבני זה פעמיים', ו'זה' היינו פיו של יצחק שקרא בשם יעקב, והוא זה שגרם לעשו להפסיד את הבכורה והברכות.

וכשראה יצחק שעשו נוהג בחוסר כבוד ומאשימו במה שרימהו יעקב, הבין שאין הוא ראוי לברכה, ולכן אמר מיד לאחר מכן שיעקב גם ברוך יהיה.

וכן מצינו בהפטרת השבוע (מלאכי ב ב) 'ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר ה' צבאות ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה'. הרי שמי שאינו מכבד את הקב"ה, מפסיד את ברכותיו. והשוו ז"ל את כיבוד אב ואם לכבוד המקום באומרם (קדושין ל ע"ב) בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ולכן עשו כשלא כיבד את אביו, הפסיד את הברכות.

[הובא בחלקו בפורום לתורה ובפורום אוצר החכמה. ע"ש]

בחוקותי (כו ג) אם בחוקותי תלכו וגו'.

    לכאורה כל הברכות יש להם דין אסמכתא דלא קניא, שכן כל דאי הוי אסמכתא כמפורש בש"ע (ח"מ סימן רז סי"ג). וכמו כן גבי הקללות שנאמר בהן (להלן פסוק טו) ואם בחוקותי תמאסו וגו', לכאורה הוי אסמכתא ולא קניא.

   וי"ל בהקדם מש"כ בקו' באר הפרשה (פרשת בחוקותי תשפ"ב עמוד טז הערה כג) שהביא דברי המדרש (ויק"ר פל"ה ס"א) שהקללות מתחילות באות וא"ו (ואם לא תשמעו) ומסתיימות באות ה"א (דיבר ה' את משה), והן אותיות סמוכות אך הפוכות, דהיינו שאינן כסדרן. וביאר המגיד מדובנא ע"פ משל לעשיר שבנו הקטן לא היה שומר כראוי את בגדי הצמודות שעשה לו ולכן הפעם, והיה נראה הבגד קרוע, ואמר העשיר שאם בנו יתחיל לשמור על הבגד מיד יהפכנו למחזור הבגד לתפארתו. והנמשל הוא שהקב"ה נתן את התורה לישראל שהיא ברכה, אולם אם אין ישראל שומרים את התורה הקב"ה מהפך את הברכה עצמה לקללה, וזו טובה גדולה לבני ישראל, כי כאשר יחזרו בתשובה הקללה עצמה תתהפך לברכה, ואין צורך להביא הברכה ממקום אחר. עכ"ל. ודברי המגיד מדובנא הינם בספרו קול יעקב (ריש אסתר). ע"ש. וציין לדבריו אלה בספרו אהל יעקב (פרשת בחוקותי). והנה מצינו בש"ע (שם סעיף יא) שמה שתחת ידו אין בו משום אסמכתא. וראה עוד למור"ם בהגה (שם ובסוף סעיף יג).

וראיתי בס' שם משמואל (בחוקותי תרע"ג דף שסד רע"א) שכתב בזה"ל: הקשה כ"ק א"א זצללה"ה דהנה בפרשת ראה כתיב את הברכה אשר תשמעו ופירש"י על מנת שתשמעו, והקללה אם לא תשמעו, והיינו שהברכה ניתן תיכף על מנת שתשמעו ועל מנת כאומר מעכשיו דמי, אבל הקללות אינם באין רק אח"כ כשח"ו לא תשמעו וזה לשון אם ככל לשון תנאי, וא"כ הכא למה נאמר אם בחקותי דמשמע נמי לאו מעכשיו, והרי הברכות הם ע"מ כאומר מעכשיו. ע"ש. ולכן מתחילה הברכות שניתנו עם התורה בלישנא דעל מנת, דהוי כמעכשיו, אין בהם משום אסמכתא, כמ"ש מור"ם שם (סעיף יד) לחד שיטה. וכן פסק בביאור מהרא"ח (שם אות מה). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם. ועל זה כיון הכתוב בפרשת ראה, ואילו בפרשת בחוקותי היינו כשהאדם חוזר בתשובה, ואז נהפכת הקללה לברכה וכנ"ל.

ולמ"ד שהביא מור"ם (שם) דאפילו מה שתחת ידו הוי אסמכתא, י"ל שכיון שמסר הכסף ביד חבירו קנה, אף שלא היה חייב לתתו לו. ודלא בביאור מהרא"ח (סימן רז אות לח). ועיין במש"כ בס"ד בגליון שם ובפורום אוצר החכמה. ולגבי הברכות הכל הוא מרצון. ולגבי הקללות לכן יש לקבל יסורים מאהבה דאל"ה לא יועילו לו למחילת העוונות. ולכן שייך לומר לא הן ולא שכרן. ויתרה מזו כתב בגליון לקח טוב להאדמו"ר מקאלוב נר"ו בשם הבעש"ט שאם האדם שמח אין יסורים ועונשין יכולים לבוא עליו (ולכן הקב"ה מביא עצבות על האדם לפני שמענישו). ואפשר לבאר שכשהאדם עצב הוא מראה שהוא מסכים שמגיע לו העונש ומקבלו עליו, שכן העונש הגדול ביותר הוא העצבות והוא לא מתאמץ להסירה ממנו.

    ועוד י"ל לפי דברי מור"ם בהגה (ח"מ סימן רז סט"ו) שאם הדבר נעשה בב"ד חשוב אין בו משום אסמכתא אפילו אם לא התפיס. ובתשובות חכמי מראכש (סימן ו דף ז רע"א) כ' שהכי קיימא לן (ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). ואין לך ב"ד חשוב יותר מאשר ה' ובית דינו. וראה בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' עג) שלקללות ה' דן עם בית דינו (ועי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא קרח יח ו).

 בא (יב כד), ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם.

לכאורה מכאן נלמד שיש לתת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות בפסח דורות, ולא בפסח מצרים בלבד. ולא כן הוא. וראה במה שכתבו בזה הרמב"ן והראב"ע והרב אור החיים.

ונראה לבאר ע"פ מה שאמרו (שמו"ר פי"ט סימן ה) שלא רצו ישראל למול ולעשות הפסח עד שהריחו בריח צלי הקרבן, ומכיון שמשה לא נתן להם מבשר הפסח עד שימולו, לכן מלו. וא"כ לא כיוונו למצוה, ולהלכה מצוות צריכות כוונה (כמו שכתב מר"ן בש"ע א"ח סימן ס ס"ד), וא"כ לא קיימו המצווה. והנה העיר באור החיים בביאור הלשון 'לחק לך ולבניך', ואפשר לבאר שהכוונה היא שאם ישראל יקיימו מצוה זו עתה, הרי היא חלק גם לבניהם עד עולם. ומכיון שלא קיימו מצוה זו, א"כ בניהם פטורים ממנה.

        ולכאורה קשה איך ניצלו ממכת בכורות אם לא קיימו המצוה לתת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. וי"ל עפמ"ש בקו' באר הפרשה (פר' בא תשע"ב עמוד כח הערה לו) בשם מהר"ר שלמה מזוויהל להקשות שמכיון שהמצריים לא נתנו דם פסח על המשקוף ועל שתי המזוזות, א"כ מדוע לא מתו כולם ואיך המשחית הבדיל ביניהם. ותירץ שעמדה להם הזכות של החסד שעשו עם ישראל שהשאילו להם כלי כסף וכו'. ע"ש. והנה כתב בקו' באר הפרשה הנ"ל (עמוד כט) בשם הגר"א בס' קול אליהו ועוד מפרשים להקשות על מאה"כ (לעיל יא ב) וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, וכי המצריים רעים ואהובים היו לישראל. ותירצו שכוונת הכתוב היא שישאלו איש מאת רעהו הישראלי, ועי"ז שינהגו בעין טובה איש ברעהו, ירחמו עליהם מן השמים שגם המצריים ישאילו להם. ע"ש. ולפי זה י"ל שזכות החסד שעשו איש עם רעהו ואשה עם רעותה היא שעמדה להם שפסח המשחית על פתחיהם, למרות שלא קיימו כהלכה את נתינת הדם על פתח הבית מכיון שלא כיוונו למצוה וכנ"ל.