צו (ו ב), היא העולה על מוקדה.

מ' דמוקדה זעירא. ועי' במה שביארו בזה מהרמ"מ מקוצק ז"ל (ה"ד בס' מאוצרנו הישן עמ' רנו) ומהרש"ר הירש ז"ל בפי' עה"ת ומהר"ד ואעקנין ז"ל בס' דורש סמוכים ח"א (סמיכות ויקרא לצו, אופן ה בסוגריים, דף נג ע"ד) ומהרמ"ש שילל ז"ל בס' ששים אלף (בהמשך לאופן כג, עמ' סב). גם בס' דעת שלום על פרקי שירה (ח"א עמ' קפא) ובס' נרות שלמה (בהקדמה) ובס'  תורת משפחת דלויה (עמוד תסג) ובס' מצמרת הארז כתבו לבאר בזה. ע"ש. וראה עוד מה שביאר בזה מהר"ר ישראל שניאור נר"ו (מח"ס מעשה אפוד). ובס' פרשה מפורשה (ריש ויקרא) כ' שמנהג תימן הוא שהמ' דמוקדה היא רגילה ולא זעירא.

ומהר"י נחמיאש ז"ל בס' יוסף חן כתב גם הוא בזה, ובביאורו הא' כתב וז"ל: יש לפרש על פי מה שפירש הרב ערבי נחל [ר"פ צו] בהא דאמרו רז"ל סוף מנחות מאי דכתיב (תהלים קלד א) הנה ברכו את ה' העומדים בבית ה' בלילות, אמר רבי יוחנן, אלו תלמידי חכמים העוסקים בלילה בתורה, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. ויש לתמוה נהי דקרא מיירי בודאי בעוסקים בתורה בלילה, מדאמר בהדיא 'בלילות', מ"מ עבודה מאן דכר שמה, ומנא ליה דמעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. ונראה לי [כצ"ל] דהוקשה לרבי יוחנן לשון דעומדים, ואטו אין עוסקים בתורה מיושב, לכך פירש דקאי אעבודה, כמו שדרשו רז"ל [רש"י (שופטים יח ה) מדברי הספרי והש"ס (סנהדרין פד ע"א וזבחים כג ע"ב)] לעמוד לשרת, אין שירות אלא מעומד, והכי קאמר קרא, ראה איך התורה יש לה מעלה יתירה על עבודת הקרבנות, דאילו עבודה ביום ולא בלילה, ואילו תורה נחשב לעבודה הנעשית בעמידה, ועוד זאת מעלה יתירה עלה שהיא גם בלילות, והוי כאילו מקריב כל הקרבנות כל היום וכל הלילה [וכן ביאר בזה בס' יפה תלמוד ח"ג (מנחות קי ע"א). ע"ש]. וזה יש לרמוז בתוה"ק, 'זאת תורת העולה' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה [כדאיתא במנחות שם], ועוד 'זאת היא העולה על מוקדה' ר"ל התורה היא העולה למעלה מהקרבנות הנעשות על מוקדה על המזבח לענין 'כל הלילה' שאינה זמן עבודה, ועסק התורה נחשב גם בלילה לעבודה [עכ"ל הרב ערבי נחל ז"ל]. ולכך אפשר באה מ' דמוקדה זעירא, לרמוז דהקרבנות זעירות על למוד התורה, והתורה היא העולה עליהם. ע"כ.

ויש להקשות בעיקר דברי הרב ערבי נחל ז"ל ממה דאיתא במגילה (כא ע"א) שמימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, ולכן קא מפיק קרא ללימוד התורה בלשון עמידה, והק"ל דמהיכא יליף לה דהוי כעבודה.

ונראה ליישב בהקדם מש"כ בס' ששים אלף הנ"ל (עמ' ז אופן כג) וז"ל: בפרקי אבות, אפילו א׳ שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה עליו וכו'. יש לדקדק, מאי שיושב, וכי בעמידה לא. אלא יושב מלשון עכבה ואשב בהר במסכת מגילה [כא ע"א], אם יושב ומעכב עצמו בעסק התורה בלי הפסק יום ולילה, אז שכינה שרויה עליו, לא אם רק לפעמים עוסק בתורה. ע"כ [ויש להעיר שבאבות (פ"ג מ"ב) שנינו שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר, וזכרונו הטעהו, שכן הוא בברכות (ו ע"א) שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו]. ולדבריו מיושב, שכן לימוד התורה בעמידה אף הוא צריך להיות דוקא בישיבה דהיינו לשון עכבה, ולכן לכאורה קשה אמאי מפיק ליה קרא ד'העומדים בבית ה'' ללימוד התורה בלשון עמידה, ועל כרחך לומר דבא לרמז דהוי כעבודה שהיא בעמידה.

ומה שיש להקשות ע"ד הרב ערבי נחל מדברי הכתוב (תהלים פד ה) 'אשרי יושבי ביתך', דקאי על עבודת בהמ"ק (כדאיתא בתרגום ובמפרשים שם), הרי דאפקיה קרא לעבודת בהמ"ק בלשון ישיבה. וי"ל ד'יושבי' דקרא אינם העובדים בבהמ"ק והולכים מיד, אלא על אלה השוהים ומתעכבים שם אף מחוץ לשעות העבודה, ולכן קאמר קרא עלייהו שאשריהם. ובאמת על עצם העבודה לא שייכא לישנא דישיבה, אלא לישנא דעמידה דוקא.

ועוד אפשר ליישב הקושיא ממגילה (כא ע"א) ע"ד הרב ערבי נחל ז"ל, דאיתא התם לאחר מכן: כתוב אחד אומר (עקב ט ט) ואשב בהר, וכתוב אחד אומר (עקב י י) ואנכי עמדתי בהר. אמר רב, עומד ולומד, יושב ושונה. ר׳ חנינא אמר, לא עומד ולא יושב, אלא שוחה. רבי יוחנן אמר, אין ישיבה אלא לשון עכבה, שנאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים. רבא אמר, רכות מעומד וקשות מיושב. ע"כ. וכתב רבינו חננאל דקי"ל כרבא (ועי' ברש"י עקב ט ט). ואפשר דלישנא דעומדים בבית ה' בלילות היינו על לימוד הקשות שבתורה, כמו שמצינו ביהושע (במגילה ג ע"ב) שלן בעומקה של הלכה [ועי' ברד"ק (יהושע ה יד) דקרא קאמר 'וילן יהושע בתוך העם', ולא 'בתוך העמק'. ומ"מ דרשו דהיינו בעומקה של הלכה], כי הלילה הוא זמן שבו אפשר להעמיק יותר, כי אין בו הפרעות והשקט שורר [ושו"ר שכ"כ טעם זה מהר"ר יצחק משה נר"ו באתר ישיבת כסא רחמים], ולכן כתב בש"ע (י"ד סימן רמו סכ"ג) שאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה [וע"ע בס' 'הלכות תלמוד תורה מש"ע אדה"ז' עם הערות מהרמ"ש אשכנזי ז"ל (פרק ד דף שטז ע"ב ד"ה לומד)]. ולכן כתב הרב ערבי נחל ז"ל דאטו אין עוסקים בתורה מיושב.

ומקו'ם י'ש ברא'ש לבאר עוד הטעם דמ' דמוקדה זעירא בכיוצא בזה, עפמ"ש מהר"י אלבאז בס' שבות יהודה עה"ת וז"ל: יתכן לפרש כל המקרא על מצות צדקה, שתיבת 'זאת' היא תרמוז על מצות הצדקה, וכמש"ה (ישעיה נו א) שמרו משפט ועשו צדקה, וכתיב בתריה אשרי אנוש יעשה זאת. ובא הכתוב לומר שזאת, הרומזת לצדקה, תורתה עולה למעלה ראש. ומהו עלוייה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', הכוונה שגדולה מצות הצדקה יותר מכל הקרבנות הנקרבים על מוקדה על המזבח וכמש"ה (משלי כא ג) עשו צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח וכו'. ע"ש. 

ואפשר להוסיף ש'העולה על' בגימטריא 'הצדקה' (עם האותיות והכולל), שכן הוא בקרא בה"א הידיעה דכתיב (ישעיה לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום. 

גם בזה אפשר לבאר הקשר בין הפרשה להפטרה [שכן כתב בטור (א"ח סימן תכח אות ח) בשם הפסיקתא שמבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה. וע"ע בהקדמת ספר אוצר ההפטרה לאאמו"ר נר"ו (ד"ה יתר)], שבפרשה מצינו כמה גדולה מצות הצדקה, וכן בהפטרה נאמר (ירמיה ט כג) אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ [וראה עוד בס' אוצר ההפטרה (עמוד קצ) מה שביאר הקשר שבין פרשה זו להפטרתה].

ועל פי הדברים האלה יש לבאר שלכן מ' דמוקדה זעירא, לרמז שהקרבנות הם פחותים ממעלת הצדקה. ואף שכבר נאמר שמצות הצדקה 'עולה על' הקרבנות, עדיין יש צורך במ' זעירא, שכן 'על' היה מקום לבארו שהוא לשון 'עם' כמו שמצינו שביאר רש"י (ויקהל לה כב).

ואפשר עוד לבאר הטעם דמ' דמוקדה זעירא, עפמ"ש באור החיים (ד"ה ובדרך רמז) וז"ל: ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו וכו', שאנו בני תורה משא"כ בכל האומות וכו', כנגד התורה אמר על מוקדה שנמשלה התורה לאש וכו'. ע"ש.

והנה בביאת המשיח יתקיים מאה"כ (ישעיה יא ט) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וכדברי הרמב"ם (פי"ב מהל' מלכים ה"ז וה"ח): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה וכו', ובאותו הזמן וכו', ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם" וכו'. ולכן מ' הרומזת למשיח זעירא, לרמז שהתורה הרמוזה בתיבת מוקדה עדיין קטנה היא ביחס לגודל תפוצתה בימות המשיח, ואות המ' רומזת גם לתורה שניתנה בארבעים יום [וכמו שכתב בס' ששים אלף הנ"ל (עמ' סב)].

      גם אפשר לבאר הטעם דמ' דמוקדה זעירא עפ"ד רבי לוי במדרש (ויקרא רבה פ"ז סימן ו) שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר היא העולה על מוקדה [ובס' פאר יעקב כ' להקשות אמאי נקט הכא ענין הגאוה. ע"ש. ויש לבאר עפ"ד הרב מראש אמנה ז"ל (ויקרא א ב) שעיקר הקרבנות הוא לבוא לפני ה' בהכנעה, וכדאיתא בקרא (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה. וע"ע בויקרא רבה (פ"ז סימן ב) ובס' שיח שרפי קודש ח"ה (דף לח ע"ד אות ד) ובס' אש דת ח"ב (עמ' תנו-תנז) ובס' תפארת משה (ס"פ יתרו)]. ולכן המ"ם זעירא לרמז שלא נענש על כל הגאוה שבו, שכן לרב (בסוטה ה ע"א) ת"ח צריך שתהא בו שמינית שבשמינית (ועי' בקובץ הערות וביאורים ויק"פ תשנ"ט במאמר בענין שמינית שבשמינית בת"ח), וא"כ יענש באש רק על מה שהוסיף על זה. ונרמז הדבר דוקא באות מ"ם הרומזת לת"ח, שכן התורה ניתנה במ' יום. 
      [נדפס בחלקו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תד), ובעלון פני חמה (צו תשע"א), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעח)].