בהר (כה יז), ולא תונו איש את עמיתו. ופרש"י שבאונאת דברים הכתוב מדבר.

ובס׳ החינוך (מצוה שלח) כ׳ דשרי לענות למעליב, ואין בו משום אונאת דברים, והוא דרך הטובים שבבני אדם. וע"ע בס' חפץ חיים (בפתיחה, לאוין, בבאר מים חיים אות ז ד"ה אבל) ובספרו שמירת הלשון (שער התבונה פ"ח).

           ואפשר לבאר בדרך צחות עפמ״ש רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (ש״א אות כח) שהנעלב ואינו מעליב הרי עוונותיו מתכפרים כדברי חז״ל (ר״ה יז ע״א) שהמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. והאריך בזה בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כה) בשם ס׳ קול בוכים בשם הרמ״ק ז״ל. וע"ע בס' שמירת הלשון (שם). ולפי״ז י״ל שדוקא הטובים שבבנ״א, שאינם טעונים תשובה, הן הן שיכולים להרשות לעצמם לענו׳ת ע׳ל רי׳ב, משא״כ מי שיש בידו חטאים לא יענה כי צריך הוא את העלבון לכפרת חטאים.

            ועוד ביאר אאמו"ר נר"ו בהקדם הא דתנן באבות (פ"ד מי"ח) אל תרצה את חברך בשעת כעסו, שהטעם הוא משום שלטובת בריאות נפשו כדאי שישפוך את כעסו עד גמירא, משא"כ אם צובר את הכעס בלבו, הדבר יגרום לו סבל רב, ועלול הכעס להתפרץ במועד מאוחר יותר ולגרום נזק גדול יותר. ובזה יבוארו דברי רבינו בעל ספר החינוך, שכדי שיהיה טוב לו, עליו להשיב לעולבו, ואי לאו הכי, יגרם נזק גדול יותר לאחר מכן. ומה שאמרו ז"ל (בשבת פח ע"ב) בשבח הנעלבים ואינם עולבים, הטעם הוא כי הם מוסרים את נפשם בהבלגתם למרות שמזיקים לעצמם עי"ז 'פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין זה יותר מדאי'. עכ"ל. 

            ואפשר עוד לבאר את ענין כת הנעלבים ואינם עולבים, דמיירי בחסידים שעושים מאהבה ושמחים ביסורים כלשון הש"ס, ולכן גם כשעולבים בהם, אינם מרגישים צער כלל כי אם שמחה, אולם שאר אינשי שמרגישים צער בלבם, עדיף שיפרקוהו מיד.