jueves, 20 de noviembre de 2014

בהר (כה ב), ושבתה הארץ שבת לה'.
ובש"ס (סנהדרין לט ע"א) איתא בטעם מצות השמיטה "כדי שתדעו שהארץ שלי היא". וכ' מהר"י דרעי נר"ו בס' וזאת ליהודה (עמ' קו) שמקורו מתו"כ פר' בחוקותי [פ"ז סימן ב]. וביארוהו ברש"י (סנהדרין שם) בס' החינוך (מצוה פד) ורבינו בחיי (כאן) ובס' שופריה דיוסף למהר"י הכהן ז"ל (כאן). ע"ש. ועי' בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (פר' תבוא עמ' קפז) ולהרב ליקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעד) מש"כ בזה.
וכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"ג פל"ט) בטעם מצוה זו, שהיא רחמים ונדיבות ככתוב (שמות כג יא) ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה [וכן הביא טעם זה בס' החינוך (מצוה פד). ע"ש], וכן כדי שהאדמה תפרה ותתחזק בהוברתה.
ובכלי יקר כ' בזה"ל: בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות, כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה. ורבים חולקים עליו ואמרו, שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה, למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ, יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם. ועוד, שאין זה שבת לה', כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו, ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם. ע"כ. ועי' בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (דברים סוף עמ' ב).
וי"ל דהנה למרות שלדעת הרמב"ם במו"נ הנ"ל השמיטה היא מצוה שכלית, וכ' הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו) שבמצוות השכליות אין לומר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי [ועי' בהגהות הגאון יעב"ץ שבשולי הגליון שם (אות ב) ובס' טובך יביעו (ס"פ שמיני) ובס' מאור ישראל (ברכות ח ע"א ד"ה הרמב"ם)], מ"מ המקיים מצוה זו יש לו לכוון שרצונו לעשות בזה רצון ה', וכך מקיים מצוה [וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. וכ"כ מהר"ש פרימו ז"ל בס' אמרי שפר הנד' בסוף שו"ת כהונת עולם (פר' בראשית דרך ב) והחת"ס בס' תורת משה עה"ת (פר' בשלח ד"ה כי כאשר) ובס' בני יששכר (חדש סיון מאמר ה מעלת התורה אות כב) ובס' טובך יביעו ח"ב (ראה יד ח, עמ' שה) ובס' ערוך השלחן (י"ד סימן רמ אות ב) ובקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז עמוד פד). ובס' ערבי נחל (פר' חוקת ד"ה לבאר) כתב כיו"ב בשם הרמב"ם ז"ל במו"נ. וע"ע בס' בינה לעתים (עת לעשות, דרוש לז) ולהרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קמא ע"א) ובס' פי המדבר על הגש"פ (פיסקת חכם מה הוא אומר) ולמהר"א שפירא ז"ל בס' זכרון מאיר (עמ' ח) ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן מו) ובס' תנועת המוסר (ח"ה עמ' קלח-קלט) ובס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"א עמ' 1256) ובקובץ אור תורה (אד"ב תשע"א עמ' תרכד אות ו)], וזו הכוונה במאה"כ "שבת לה'", דאע"ג שהיא מצוה שכלית, תכוין לשם מצוה (וע"ע בדברי הרא"ם ובמש"כ הרב יד מלאכי ז"ל בהערותיו שנד' בס' אור עולם שי"ל ע"י מכון ליובאוויטש, ח"א עמ' קלד). והנה אם העונש היה שהארץ לא תוסף תת כחה, יחשוב הרשע שאין זה עונש כי אם תוצאה טבעית, ולכן בחר הקב"ה בעונש אחר. ובזה מבואר כוונת התרגום 'קדם ה' דייקא, ולא לה' (ועי' מש"כ בזה בקו' מרי"ח ניחוח גליון תמו דף יט ע"א), שמצוה זו היא לטובת הארץ, אולם יש לעשותה 'קדם ה'', דהיינו לשם שמים.
ועוד, הנה הרמב"ם במו"נ (ח"ג פנ"ב), לאחר שביאר טעמי המצוות כתב שמטרת כל המצוות היא להכשיר את האדם שיגיע לשלמות האנושית, ויבוא ליראה את השם. ע"ש. הרי שבסופו של דבר כל המצוות הן לשם ה'.
ומ"ש הרב כלי יקר שמה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו, הנה להלן (כו לא) אמר קרא "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה", ופרש"י: זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נח"ר בארצם שתהא שוממה מיושביה. ומקורו מתורת כהנים (כו לח). וכ"כ הרמב"ן (כו טז) וז"ל: וכן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. ע"כ. הרי שגם הגויים לא יעבדו בה [וכן מצינו בכותים כמבואר במלכים ב' (פרק יז פסוק כד והלאה) שבתחילת שבתם בא"י לא יראו את ה' וישלח ה' בהם את האריות עד שיראו את ה'. ואף שמבואר שם (בפסוק מא) שבסופו של דבר המשיכו לעבוד את פסיליהם, וביאר רש"י (שם פסוק לד) שלא היו מקיימים את התורה כחוקותם וכמשפטם שהיה עליהם לעשות משנתגיירו, אלא כמו שהורה להם הכהן שהיה מן השומרונים. מ"מ אפשר ששמרו את מצות השמיטה כשם ששמרו את השבת והמועדים [כמו שכתבו במכתבם לאנטיוכוס אפיפנוס, והובאו הדברים בס' אוצר ישראל (ערך כותים דף רסט סע"ב). וע"ע בס' כרמי שומרון (עמ' ה ועמ' יא הערה ד ועמ' כה-כח וריש עמ' פח ועמ' צד אות כב)]. ואף שבס' אוצר ישראל (שם דף רעא ע"ב) הוכיח מדברי התוספתא (שביעית פ"א ה"ד, והובא בירושלמי שביעית פ"ג ה"א) שהכותים לא שמרו שביעית, מ"מ אולי היינו דוקא בזמן המשנה, ושמא בזמנים אחרים קיימוה. וע"ע בס' כרמי שומרון הנ"ל (עמ' כ ועמ' כב ועמ' עה הערה א)].
ובס' הבתים (מצוה קל) כתב בטעם המצוה: ענין שמיטה והיובל הוא להתחזק אמונת החידוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות שבעה שבועות תספר לך, בחדשים בחדש השביעי ר"ה ויוה"כ ורובו קדוש וכו', בשנים והוא השמיטה, בשבע שבתות שנים והוא היובל וכו', וענין השמיטה בשנה השביעית לחזק ענין שבת בראשית וכו' לזכר אמונת החידוש כאמרו ושבתה הארץ שבת לה'. ע"כ. וכן הביא טעם זה בס' החינוך (מצוה פד). וכן נראה ממ"ש במדרש הגדול כאן.
וכתב עוד בכלי יקר וז"ל: ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו. וכ"כ מהרי"א, והוסיף עוד נופך משלו. וגם זה רחוק מכליותי, כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא, כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם, ואם הוא לא יועיל, מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים. ע"כ.
וי"ל דהן אמת דבספר העיקרים גופיה (מאמר ג פכ"ו) כתב בטעם השבת שהוא להורות על חידוש העולם כדאיתא בהדיא בקרא. ע"ש [וכ"כ הרמב"ם במו"נ (ח"ב פל"א). ע"ש. וכ"כ גם בס' הבתים ובס' החינוך שם]. אולם ההרגל בד"כ מקהה את הרגש ולכן חוץ ממצות השבת צוה הקב"ה על שנת השמיטה אחת לשבע שנים, שכן הדבר הבלתי רגיל עושה יותר רושם בנפש האדם מאשר הדבר הרגיל. וכעין זה ביארתי בס"ד דברי הש"ס (ברכות ה ע"א), עי' בחי' לשם.
ובס' החינוך (מצוה פד) כתב עוד בטעם המצוה שהיא כדי לקנות מדת הבטחון. ע"ש.
ועתה ראיתי בס' רבי אברהם סבע (עמ' כד) בשם ס' צרור המור למהר"א סבע (פר' בהר דק"ד ע"א) שכ' בטעם השמיטה והיובל בזה"ל: שנת השמיטה והיובל ב' שנים רצופות, באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים אחר שאין זורעים וקוצרים, ואומר מה אוכל ומה אשתה, כדי שידע צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה כו', באופן כשהעשיר יראה עצמו בעושרו יזכר הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל, ויאמר אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי, והייתי בצרה וצוקה בצער ובדאגה, והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה, מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם ופורש אין להם. ע"כ.
גם ראיתי למהר"י קארו ז"ל בס' תולדות יצחק (פר' בהר) שהאריך בענין מצות השמיטה, וכ' שטעמה הוא שנזכור את ימות המשיח שבהם לא נצטרך לחרוש ולזרוע. ע"ש. ועי' בדברי רבינו בחיי (כאן) שכ' שע"ד הקבלה השמיטה היא כנגד העוה"ב שאחר התחיה. ע"ש. וכן הוא בפי' הרקאנטי (כאן) בשם החכם רבי עזרא ז"ל. ע"ש. וע"ע ברמב"ן עה"ת (כאן).
וראיתי גם בספר הכוזרי (מאמר ב אות יח) שמנה בין מעלות א"י שיש לה שבתות (ועי' בהכוזרי המפורש שם). הרי שלסברתו מצות השמיטה היא לכבודה ולמעלתה של א"י.
ועתה ראיתי בס' לב אליהו למהר"א לופיאן ז"ל (בקו' זכרון צבי לבנו שבסוף חלק שמות עמ' רעג ד"ה ושבתה) שכ' וז"ל: אל תחשוב ששנת השמיטה היא למנוחתך הגופנית, או לטובת הארץ שתחליף כחה, אלא שבת לה', כל השנה השביעית שנה של עבודת השם, שנה שלימה שתוכל להקדיש כל ימיך ולילותיך לתורה ולתעודה ולעליה ביראת שמים ובמדות טובות, שבת שבתון שנה של תשובה כמו יום הכפורים דכתיב ביה שבת שבתון, וכמו שיש לך יום השביעי בשבוע שבת יום אחד קודש לה', כן יהיה לך כל שנה שביעית קודש לה'. ע"כ. וכ"כ בספר חן טוב למהר"י בדיחי ז"ל (פרשת בראשית עמוד עא) בשם המפרשים. ע"ש. וכ"כ בס' בני שלמה למהר"ש אמסלם כאן. ע"ש. ועי' בגליונות קובץ דברי חפץ (גליון ג עמוד קלז)
[נדפס ברובו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תה)].

No hay comentarios:

Publicar un comentario