נח (יא לא), ויקח תרח את אברם בנו וגו'.

וכתב בספר אילת השחר וז"ל: הנה כבר כתוב לעיל שאברהם היה בנו. ואולי זה נזכר כאן לומר דהטעם שלקחו משום שהוא בנו, וכמ"ש בתדב"א (זוטא ספכ"ה): אמר תרח בלבו, שמא יעמדו ויהרגו את בני, מיד עמד תרח, ויצא משם עם אברם בנו. והנה בתחילה תרח מסר את בנו למיתה, ולאחר שאירע לו נס, הוא עזב את מקומו לטובת בנו. ע"כ. ובתדב"א (שם) איתא שחזר בו לאחר שבאו שכיניו ואנשי עירו וטפחו לו על ראשו, ואמרו לו: 'בושת בושה גדולה וכלימה, אותו בן שהיית אומר עליו שהוא יורש עוה"ז ועוה"ב שרפו נמרוד', ולאחר שניצל אברהם אמר תרח בליבו 'שמא יעמדו ויהרגו את בני', מיד עמד תרח ויצא משם עם אברם בנו וכו', ובשכר שיצא משם תרח עם אברהם בנו לש"ש וכו'. ע"ש.

וי"ל עוד ביישוב סתירת מעשי תרח, שמתחילה מסר את בנו למיתה, ושוב יצא ממקומו להצילו, עפמ"ש הרב אילת השחר נר"ו גופיה לעיל (פסוק כח) וז"ל: שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש. צ"ב, למה תרח לא הענישו בעצמו. ואולי לא היה רשות לדון בלי המלך. ובמד"ר (פל"ח סימן יג) נראה שמסרו להתווכח עמו, ומתוך הויכוח פסק דינו שישליכוהו לכבשן. עכ"ד. וכשראה כן תרח, רצה להציל את בנו מהסכנה ויצא ממקומו. אולם עי' בתדב"א (שם) שקרא נמרוד לתרח לאחר הויכוח עם נמרוד, ואמר מה תהא משפטו של אברהם בנך זה ששרף אלהות שלי, אין משפטו אלא שריפה, מיד לקח נמרוד את אברהם וכו' והוציאו להשליכו לכבשן האש וכו'. ע"כ. ובפשטות משמע שתרח הוא זה שענה 'אין משפטו אלא שריפה'. ואף אם נאמר שהוא מדברי נמרוד, נראה שתרח הסכים לדבריו.

    ועוי"ל שבזמן שאברהם שיבר את צלמיו ואיבד על ידי כך את מקור פרנסתו של אביו, לא שלט תרח ברוחו, ומרוב כעסו מסרו להריגה בידי נמרוד, אולם לאחר מכן שכך כעסו וגברו עליו רחמיו כרחם אב על בנים והשתדל להצילו. [נדפס בחלקו בעלון פני חמה (נח תשע"ב)].

נח (ח ט), ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וגו' וישלח ידו ויקחה וגו'.

         וכתב באור החיים: להיותה עייפה כי לא מצאה מנוח וגו', ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר, ותפול במים, ושלח ידו חוץ לתיבה והביאה אל התיבה. ע"כ. ובזה מיושב אמאי לעיל גבי העורב וכן להלן בשליחת היונה בפעם הב' לא כתיב 'וישלח ידו'. וע"ע באור החיים לעיל (פסוק ז) מש"כ בזה. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' מנחות (לז ע"ב).

         ואפשר עוד לבאר בטעם הדבר, שנח חשש ששאר העופות אשר בתיבה ירצו לצאת, ולכן פתח את החלון רק כדי הוצאת היד להחזיר את היונה לתיבה. ולא חשש כן נח בשולחו קודם את העורב, שכן העורב היה יוצא וחוזר מיד (כמ"ש לעיל פסוק ז וברש"י שם), ומזה למדו העופות שעדיין המים על פני כל הארץ, ולכן לא יצאו מהתיבה. משא"כ כששלח את היונה, לא חזרה מיד אלא עד שגמרה לחפש ולא מצאה מנוח לכף רגלה, ומכיון שאיחרה בשליחותה יכלו העופות לחשוב שאכן יבשו המים וירצו לברוח, ולכן לא פתח אז את החלון כולו כי אם כדי הוצאת היד. ובפעם השניה ששלח את היונה לא הוצרך נח להוציא את ידו, שכן העופות ראו בפעם הקודמת שלמרות שהיית היונה מחוץ לתיבה עדיין לא יבשו המים, וא"כ עתה ימתינו לראות את התוצאה לפני שיצאו, ולכן השאיר את החלון פתוח ללא חשש. 

נח (ז ב), מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו.

ופרש"י, שבעה שבעה, כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו. ומקורו מב"ר (פכ"ו סי' א).

וכ' בשפתי חכמים (אות י) ע"ד רש"י וז"ל: דמה שנאמר בקרא שבעה שבעה, היינו ר"ל דבין כולם היו שבעה, דהיינו שלש זוגות ואחד נשאר בלא זוג, והא דכתיב בקרא שבעה שבעה, לאו למימרא שיהיו ז' זוגות, אלא ז' עופות, ואותן ז' יהיו איש ואשתו, כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו, הכי נמי גבי ז' ז', וא"כ נשאר אחד בלא זוג, ועל זה קשה למה נשאר אחד בלא זוג, אלא כדי שיקריב וכו', ואותו היה זכר. מצאתי (צידה לדרך) (אבל הוא נגד המד"ר, עיי"ש. וכמ"ש בסמוך). ע"כ.

ודבריו צ"ע, דהרי אין אצל הבהמות נשואין כמו אצל בני האדם, ואין בהן זוגות קבועים, וזכר א' או ב' יספיקו לכל הנקבות.

      והשיבני מהר"ר רפאל מאזוז נר"ו (חבר בית ההוראה משפט וצדק שע"י ישיבת כסא רחמים) באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 2451) וז"ל: רצונו של הקב''ה היה שירבו הטהורים בעולם, ומאחר שממיני היונה (ואולי עוד בעלי חיים), היה צריך להביא שבעה דוקא (וכן יש בעלי חיים שאין מספיק אחד זכר לשבעה נקבות עיין רש''י לקמן פרק לב פסוק טו) לא חילק הפסוק, והורהו להביא מכל הטהורים שבעה, וכמ''ש חז''ל כיוצא בזה מילתא פסיקתא נקט. ואולי אחר המבול ילדו רק נקבות והיה צורך בזכרים ההם בשבילם, ונמצא שוב שעל ידי זה התרבו הטהורים הרבה בעולם. ע"כ.

נח (ז א), ויאמר ה' לנח, בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

         ופרש"י: ראיתי צדיק, ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו. ע"כ.

         כתב הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (דף מג סע"ב): והטעם כתבו המפרשים כדי שלא תזוח דעתו. וק"ק כיון דזה ידוע שאין אומרים אלא קצת שבחו, א"כ עדיין ידע הנאמר עליו שלא אמר לו אלא מקצת שבחו לבד ועדיין תזוח דעתו. ופשוט דמ"מ יותר טוב לומר מקצת לבד, שאם יאמר לו כולו חיישינן ג"כ שמא יסבור עדיין שהיא מקצת לבד וכל שכן שתזוח. ע"כ.

         ולכאורה קשה, שכן אם הכלל היה שאומרים כל שבחו בפניו, א"כ מדוע יבוא לחשוב שאמרו לו מקצת שבחו בלבד.

         ולכן נראה לבאר שזחה דעתו של אדם יותר אם אומר לו בפירוש את כל שבחו, מאשר כשאומר לו מקצתו ויודע שחושב עליו עוד שבחים, והאמירה משפיעה עליו יותר שתזוח דעתו.

         והנה בעיקר דברי הרמ"ז ז"ל בשם המפרשים שהטעם שאומרים מקצת שבחו בלבד היינו משום שלא תזוח דעתו עליו. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה. ע"ש. לכאורה קשה ממה שהביא הרב חיד"א ז"ל בס' פתח עינים (ב"ב טו ע"ב בהגהה) מדברי הספרי (פר' בהעלותך עה"פ ויקרא אהרן ומרים וגו') וב"ר (פרשה לב) שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו. והתם לא שייך טעמא שלא תזוח דעתו עליו. אמנם עי' למהר"ד פארדו ז"ל בס' ספרי דבי רב (על הספרי שם) שכתב שלא מצא אופן לבאר דברי חז"ל שאומרים מקצת שבחו של הקב"ה בפניו, אלא ע"פ הסוד. ע"ש.

   ושו"ר בס' באר בשדה שכ' לבאר הטעם דאמרינן מקצת שבחו של אדם בפניו, משום שנראה כמחניף. ושם גם הביא דברי רבו בס' ספרי דבי רב הנ"ל והאריך בדבריו. ע"ש.